ויתור על פיצויי פיטורים

התשובה

יש להקדים את דברי ספר החינוך (מצווה תפב) בשבח תשלום פיצויי פיטורים. המחבר מוצא סמך לכך במצוות הענקה לעבד עברי. הטעם למצווה זו הוא לאפשר לעבד להתחיל חיים כלכליים עצמאיים, ודבר זה נכון גם לגבי עובד שכיר.

לאור זאת נראה כי חוק פיצויי פיטורים (תשכ"ג 1963), מחייב מבחינה הלכתית, וזאת  בהתבסס על תשובת חת"ם סופר (חו"מ סי' מד) הקובעת כי כל חוק שבית הדין היה יוזם בעצמו, יש לו תוקף הלכתי[1]. לכן לגבי חוק הפיצויים, ניתן לומר שאף בית דין היה מתקן זאת, כדי לשפר את מצב העובד המפוטר.

כל זה נכון למקרה שבו העובד והמעביד לא דנו במפורש בנושא הפיטורים, ובמקרה כזה יש לשלם פיצויים כחוק.

אולם במקרה שהעובד ויתר על זכות זו, לכאורה אינו יכול לתבוע פיצויים שהרי נכנס על דעת כן שלא יקבלם![2] כמו שמותר להגיע לסיכומים ממוניים השונים מהזכויות שנותנת התורה, שהרי 'בדבר שבממון תנאו קיים' (כתובות נו ע"א), כך נאמר גם לגבי זכויות המוקנות על פי חוק, שמותר לעובד לוותר עליהם, אף שלפי התורה יש לשלם אותם. ואף שהחוק עצמו אינו נותן תוקף לויתור העובד (כפי שמפורש בסעיף 29 שם), אין אנו מקבלים דבר זה, היות ועל פי ההלכה, תמיד ניתן להתנות כנגד זכויות ממוניות, וכך נאמר גם בקשר לזכות החוקית לפיצויים.

אולם מנגד, נראה שיש תקדים בהלכה לכך שלא ניתן לשנות זכויות ממוניות. בעניין תקנות ציבור, מוצאים אנו שרבנן חיזקו דבריהם ולא נתנו אפשרות למחול על תקנתם.
לדוגמא חיוב כתובה, המחייב את החתן במאתיים זוז, הוא תנאי בית דין (כתובות נו ע"ב), ואין בני הזוג יכולים להסכים על סכום נמוך יותר.[3]  אם כך יש לומר שגם לחוק יש תוקף, למנוע מצב שבו הפועל מוותר על זכויותיו מתוך לחץ[4].

למעשה נראה שיש בפנינו ספק: האם יש תוקף הלכתי לסעיף 29 בחוק פיצויי פיטורים, אשר שולל תוקף מוויתור העובד על הפיצויים?

לאור קבלת החוק מתוקף 'דינא דמלכותא' ו'תקנות הקהל', ממילא מתבקש לקבלו כמקשה אחת. אך מנגד יש להסתייג מהסעיף בחוק המונע ויתור על זכויות ממוניות בניגוד לעמדת ההלכה. ואף שהובאו לעיל תקדימים לתקנות חכמים המונעות ויתור על זכויות, יש לבחון כל מקרה לגופו.

מסקנה

עובד אשר חתום על חוזה עבודה, ובו נאמר שאין לו זכות לקבלת פיצויי פיטורים, בכל זאת זכאי לקבל חלק מסכום הפיצויים, אך לא יוכל לתבוע את פיצויי הפיטורים במלואם.