התשובה
אם היה דיבור מפורש מצד המשאיל אשר מבהיר כי הכדור ניתן רק בתנאי שמתחייבים בכל מקרה להחזיר אותו, אזי התנאי תקף והשחקנים חייבים לשלם את דמיו.[1] אולם אם הדברים לא נאמרו במפורש, אלא שזו הציפייה המקובלת, אזי לא נחשיב זאת כאמירה ברורה לחייב בכל מצב, אלא יש להתחשב בפטור של 'מתה מחמת מלאכה' באופן מצומצם. הרמב"ן הסביר פטור זה בכך שהשואל טוען כנגד המשאיל: אתה יודע ששאלתי לצורך מלאכה, ולא כדי להעמיד את הבהמה בבית, ולכן היית צריך לבדוק מראש שהבהמה אכן יכולה לעמוד בעומס המקובל. מכאן שאם הכדור התפוצץ כתוצאה ממסמר וכדומה, אז הקבוצה חייבת, אך אם הכדור התפוצץ תוך כדי משחק, אז נראה שהוא כבר היה פגום, והקבוצה פטורה.[2]
לסיכום, כאשר המשאיל הזכיר במפורש שהוא רוצה את הכדור בלא שום טענות פטור, אז הקבוצה חייבת לשלם את מלוא המחיר של כדור משומש. אולם גם כאשר לא הייתה התניה מפורשת, אם ברור לכול שזו הציפייה, אזי במקרה של אבדן הכדור או קלקולו הקבוצה חייבת לשלם, להוציא מקרה שבו הכדור התפוצץ מעצמו מבלי שנתקע בחפץ חד.
[1]. פתחי חושן חלק ב, פ"י, סעיף ז.
[2]. ב"מ צו ע"ב נאמר: 'לאו לאוקמא בכילתא שאילתה', ובהסבר הדין נחלקו הרמב"ן והרשב"א (המשאיל הסכים מראש לפטור מתשלום על כל נזק שייגרם לחפץ). במקרה המדובר, שהאומדנה היא שיש להחזיר את הכדור בכל מצב, יש לנקוט כטעם המובא ברמב"ן.
