הלנת שכר

התשובה

נאמר בגמרא^[1] שהכובש שכר שכיר עובר בחמישה איסורי לאו ובעשה אחד ('ביומו תתן שכרו'), ונחלקו הראשונים האם בכל מקרה שבו יכבוש את השכר הוא יעבור על כולם או על חלקם. הגמרא אומרת^[2] שזמן גביית החוב של שכיר יום הוא כל הלילה, ואילו זמן הגבייה של שכיר לילה הוא כל היום, וכך פסק ה'שלחן ערוך'.^[3] עוד פסק ה'שלחן ערוך'^[4] ששכיר שבוע, חודש וכדומה, אם יצאו ביום גובים בכולו, ואם בלילה גובים כל הלילה. הגמרא (שם) מוסיפה שחוץ מאיסורי הלאו הנ"ל, אדם שלא ישלם בסיום הזמן שנקבע יעבור מעתה והלאה על לאו מדרבנן והוא 'בל תשהה', שאסור למעסיק להשהות את שכר פועליו אצלו.

לפי זה מאחר שהמעסיק לא שילם כשהפועל סיים את עבודתו הוא עובר על 'בל תלין', ובכל יום נוסף לאו של 'בל תשהה'. אלא שמצאנו שהגמרא^[5] לומדת מפסוק שאדם שאינו דורש ממעסיקו לשלם לו – המעסיק אינו עובר על איסורי הלאו, וכך פסק ב'שלחן ערוך'.^[6] בטעם הדבר כתב הסמ"ע^[7] שכל זמן שאין דרישה של הכסף, השיהוי הוא בהסכמת הפועל ובעצם אין הלנת שכר מצד המעסיק. נראה שכשם שהמעסיק במקרה כזה לא יעבור על איסורי הלאו, כך הוא גם לא יבטל את מצוות העשה שנכתבה יחד איתם. ב'ערוך השלחן'^[8] ציין שבמקרה שהפועל ידרוש את כספו לאחר הזמן שבו סיים את עבודתו, אי תשלום מצד הבעלים כבר לא יחייבו באיסור דאורייתא שהוא שייך רק בסיום העבודה, אך על הלאו מדרבנן הוא כן יעבור במידה שיש לו מעות. יש להוסיף שבאופן פשוט גם לא יהיה אפשר לקיים יותר את מצוות העשה.

לסיכום, השואל לא עבר איסור בכך שלא שילם. אך כשהפועל תובע את כספו חובה עליו לשלם לו, ואם לא ייתן יעבור על לאו מדרבנן.

[1].   ב"מ קיא ע"א.

[2].   שם, קי ע"ב.

[3].   שו"ע, חו"מ סי' שלט סעי' ג.

[4].   שם, סעי' ה.

[5].   שם, קיב ע"א.

[6].   שו"ע, שם סעי' י.

[7].   סמ"ע, לטור חו"מ סי' שלט.

[8].   ערוך השלחן, חו"מ סי' שלט ס"ק יב.