התשובה
ראשית חשוב להעיר כי כאשר מדברים עם ההורים ובטח כאשר באים אליהם ב'תביעות', יש לשמור על כבודם בצורת הדיבור ויותר מכך בהתייחסות הנפשית הפנימית להורים, שהרבה פעמים היא העיקר. ייתכן שיחס נכון ומכבד היה מונע את הבעיה מלכתחילה. לגופו של עניין, אדם שהבטיח להלוות לחברו וידע בוודאות שהחבר סומך עליו לגמרי, אסור לו לחזור בו, ואם חוזר נקרא 'מחוסר אמנה'.[1] לפי זה המבטיח צריך לקיים את ההבטחה, אך בית דין לא אוכף אותו לעשות כן. אדם שהבטיח להלוות לחברו, אם הלוֹוה עני, חייב לממש את ההלוואה כמו מי שנודר לתת צדקה, ואם הלווה עשיר וההלוואה לזמן ארוך, לא חייב, אבל ראוי שיעמוד בדיבורו.[2] לכן, אם את מוגדרת ענייה, האב צריך לתת את ההלוואה שהתחייב אליה כמו נדר של צדקה, וכל שכן לפי מה שאמרת, שאביך ידע שאת סומכת עליו ועושה פעולות על סמך הבטחתו. אולם במקרה שלך הדין תלוי באופי הוויכוח ביניכם ובמהותו. אין לנו אפשרות לדעת מה היה אופי הוויכוח וכיצד הוא התנהל. אם הוויכוח כלל ביזיון של אביך או התנהגות אחרת שאינה ראויה, אין חובה עליו לעמוד בדיבורו.[3]
[1]. שו"ע, חו"מ סי' רד סעי' ח, אהבת חסד פרק א סעיף יא בנתיב החסד.
[2]. שו"ע, חו"מ סי' לט סעי' יז, אהבת חסד ונתיב החסד שם, פתחי חושן הלוואה פרק א סעיף טז הערה לח.
[3]. כמו תרי תרעי, רמ''א חו"מ סי' רד סעי' יא ובביאור הגר''א שם, וראו ש''ך שם.
