התשובה
יש לדון בשני נושאים: א. האם רב היישוב כשר לדון בתביעה זו? ב. מי זכאי לכוף את רעהו להתדיין בפני הדיין שבו הוא חפץ?
כל חבר באגודה שיתופית פסול לדון בתביעה זו, כיוון שהוא נוגע בדבר. הסיבה לכך היא שכל הרווחים מהתביעה יכנסו לקופת האגודה או שההפסדים ישולמו ממנה, הרי שכל חבר אגודה מרוויח כסף או מפסידו מתביעה זו.[1] אמנם נפסק ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' ז סעי' יב): 'ואם עשו תקנה, או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניין המסים, דינם דין'. האחרונים מסייגים פסק זה בשני סייגים משמעותיים. ראשית, צריך שהמנהג יהיה מקובל ונפוץ.[2] שנית, צריך שהמנהג יהיה בנוגע לסוג התביעה הזו, שהרי ייתכן שמנהג הוא רק בנוגע לדיני מסים ולא בנוגע לשאר תביעות.[3] כמו כן ייתכן שהמנהג לדון אצל רב היישוב הוא רק בנוגע לתביעות שבין המזכירות לאחד התושבים, ולא בין שני תושבים. לכן אם רב הישוב הוא חבר באגודה, יש לבדוק היטב שהוא כשר לדון על פי ההגדרות דלעיל. אם אכן אנשי היישוב קיבלו על עצמם (באמצעות תקנה או מנהג) את רב היישוב, הרי שכופים אותם לדון בפניו; כמבואר ברמ"א (שו"ע, חו"מ סי' יד סעי' א):
כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר.[4]
[1].שו"ע, חו"מ סי' ז סעי' יב.
[2].פת"ש, חו"מ סי' ז ס"ק כו.
[3].שם ס"ק כט.
[4].אין לומר שדין זה נאמר דווקא בבי"ד ממשי ולא בבי"ד שכוחו נובע מחמת 'קיבלו עלייהו', ובבי"ד של 'קיבלו עלייהו' הרי שצריך הסכמה של הצדדים וא"א לכוף. אין לומר כן, כי אם כך מה מועיל המנהג ש'קיבלו עלייהו'? תיפוק ליה מחמת ששני בעלי הדינים קבלו על עצמם. אלא ע"כ המשמעות של המנהג הוא שמעתה הרי הוא כבי"ד של העיר.
