התשובה
ראשית, הפירוק נעשה ברשות, ולכן אינו מוגדר כנזק.[1] הקונה לא התרשל בכך שלא שם לב להבדל בגובה, כמו שניתן ללמוד מסוגיית הגמרא:[2] 'מתני'. בסימניו ובמצריו, פחות משתות – הגיעו, עד שתות – ינכה'. ופירש הרשב"ם:
...והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפינן שיעורא ואמרי' אפילו פחות משתות הגיעו דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין ליה שדה זו סתמא דמי כמות שהוא בין קטן בין גדול אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות.
כלומר, כאשר המוכר מעמיד את הלקוח על השדה ואומר לו 'זה השדה', כוונתו שיקנה אותו, בין גדול בין קטן, ואמר לו 'בית כור' כדי להסביר לו שהגודל שלו קרוב לבית כור. לכן אם השדה אינו קרוב לבית כור, כגון שיש יתר על שתות, ינכה מהדמים. מכאן ניתן ללמוד שעד שתות הלקוח היה צריך לחשוב שהמוכר הגדיל את השטח, ואם הגודל חשוב לו – היה צריך למדוד, אך יותר משתות הקונה לא היה אמור לתלות בכך, ובמקרה שלפנינו מדובר על שגיאה של יותר משתות.
בהמשך הגמרא מבואר:
רב פפא זבן ארעא מההוא גברא, אמר ליה: הויא עשרין גריוי משחיה, ולא הואי אלא חמיסרא; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: סברת וקבילת. והתנן: פחות משתות – הגיעו, עד שתות – ינכה! הני מילי היכא דלא קים ליה בגוה, אבל היכא דקים ליה בגוה – סבר וקביל. והא עשרין אמר לי! אמר ליה: דעדיפא כעשרין.
הרשב"ם מסביר שהמוכר אומר שנקט בגודל של עשרים כדי להשביח את מקחו. אם המוכר אומר שהמוצר גדול יותר, הרי הוא משביח את מקחו, אך אם הוא אומר שהמוצר קטן יותר, הוא לא משביח אותו, והקונה לא היה צריך להעלות זאת על דעתו. מכאן שאפילו אם המוכר ראה את המוצר, אין זו אשמתו שלא מדד אותו כאשר הטעות יותר משתות וכאשר אין בדבריו של המוכר השבחת מקח. לכן הלקוח פטור מהרכבת הארון מחדש.
[1]. שיטה מקובצת, ב"ק כז ע"א בשם ריב"א.
[2]. בבא בתרא קו ע"א.
