התשובה
דיון לגופו של עניין צריך להיעשות אך ורק בבית דין. נדון כאן רק בשאלה העקרונית[1].
שו''ת מהרש''ך[2] כותב שאם מיעוט מהקהל פרשו מהרוב, כל מעות ההקדש נשארים בידי הרוב; שכך היא האומדנא, שכוונת המקדישים הייתה לתת לרוב הקהל.
במקרה שרוב הקהל פרשו, מציין ספר 'מקדש מעט'[3] בשם האחרונים[4], שהנכסים שייכים למקום שבו מצוי הרוב. יש אחרונים החולקים על כך[5] ופוסקים שהנכסים נשארים בבית הכנסת הקודם. ומוסיף 'מקדש מעט' וכותב, שגם החולקים מודים שאם היה הכרח להיפרד, כל אחד נוטל לפי חלקו[6].
נמצא שבמקרה של חשבון בנק משותף של בית הכנסת, אם הפילוג הוא על רקע מוצדק, צריך לחלק את החשבון לפי חלקי הקהילה אם הפילוג אינו על רקע מוצדק, אם הרוב נשארו בבית הכנסת המקורי, הכסף שייך להם. אם רוב המתפללים עזבו את בית הכנסת, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, וצריך לבדוק מי הוא המוחזק[7].
[1].לגבי חפצים מסוימים, ראה בדברי המג"א, או"ח סי' קנד ס"ק כג.
[2].שו"ת מהרש"ך ח"ב, סי' כח, צוין במגן אברהם.
[3].מקדש מעט, סי' לא.
[4].שו"ת אבקת רוכל, סי' קכב ועוד.
[5].שו"ת מהרשד''ם, יו''ד סי' קפב ועוד.
[6].שו"ת אמרי יושר ח"ב, סי' צג ועוד.
[7].במקרה שבית הכנסת הוא עמותה, ייתכן שחוקי העמותות יכולים להשפיע על חלוקת הכספים, שכן היסוד הגדול בעניין זה הוא האומדנא (ראה שו"ת הרא''מ סי' נג), כלומר אומדן דעת הנותנים, למה הייתה כוונתם. מסתבר שהנותן היום לבית כנסת שהוא עמותה, מכוון לכך שהמקום יתנהל לפי חוקי המדינה בנושא ניהול עמותות.
