התשובה
ראשית נבחן מה מעמד המורה. לדעת הסמ"ע[1] ההבחנה בין פועל לקבלן תלויה בשאלה אם השכירות למלאכה או לזמן מסוים. ב'חכמת שלמה'[2] כתב שאם בעל הבית שוכר את המורה ללמד שעתיים ביום, גם אם הוא לא קבע לו זמן מוגדר – עדיין יוגדר המורה כקבלן. והוא הדין בנד"ד, המורה מוגדר כקבלן. ה'שלחן ערוך'[3] מנה כמה עובדים שניתן לסלקם בלא התראה ובתוכם מלמד תינוקות שפשע ולא לימד או לימד טעויות. ב'פתחי חושן'[4] כתב שיש להבחין[5] בין פועל המושכר לציבור, שהוא מוגדר כמותרה וניתן לסלקו מייד, לבין פועל פרטי שחובה קודם להתרות בו. בנידון דידן, כדי לפטר את המורה, על התלמיד להוכיח שפשע, אך לפי הנתונים הוא מודה שזו לא המציאות, ואף אם היו לו השגות מסוימות על אופן ההוראה שלו, על התלמיד הייתה חובה להתרות קודם שיפסיק את ההתקשרות ביניהם. ביחס לסיכום הממוני, ה'שלחן ערוך'[6] פסק שפועלים שהתחילו בעבודתם ובעל הבית פיטר אותם, הוא חייב לשלם להם שכר פועל בטל.[7] אלא שה'שלחן ערוך' מסייג דין זה למקרה שבו הפועל לא ימצא עתה עבודה נוספת, אך אם ימצא – המעסיק פטור מלשלם.[8] ב'נתיבות המשפט'[9] כתב שדין זה נכון רק בפועל, אך בקבלן שיכול לקבל בו זמנית כמה עבודות יש לשלם בכל אופן. לעומת זאת ב'מנחת פתים'[10] מוכיח מהרמב"ן שלא כדבריו, ותמיד הדין תלוי בשאלה אם יכול להישכר, וסיים בצ"ע. בספר 'תהלה לדוד'[11] דחה את 'נתיבות המשפט' וכתב שדבריו אינם ברורים.
לסיכום, התלמיד ישלם למורה כשכר פועל בטל,[12] אא"כ המורה מוצא אחר ללמדו, ואז יש לקזז מהסכום שצריך לשלם לו.
[1]. סמ"ע חו"מ סימן שלג ס"ק טז.
[2]. חכמת שלמה סימן שלג ס"ק ג.
[3]. שו"ע חו"מ סימן שו סעיף ח.
[4]. פתחי חושן הל' שכירות פרק י סעיפים ט-י.
[5]. ע"פ הגמ' בב"ב דף כא עמוד ב, עי' שם.
[6]. שו"ע חו"מ סימן שלג סעיף ב.
[7]. הט"ז כתב שמדובר בחצי מהסכום, אך מצאנו ברשב"א (א,תתקפז) שכתב שמפחיתים קצת, ונראה שהכול תלוי במלאכה ובמציאות, וכל מקרה לגופו. כמ"כ השו"ע (סימן שלד סעיף ד) כתב בהקשר אחר של הפסקת התקשרות שיש לשלם למלמד שכר מלא, ובביאור הגר"א (ס"ק ט) הפנה לגמ' בב"מ עז ע"א, שאם במקרה המסוים הפועלים יעדיפו לעבוד ולא לנוח, אז יש לשלם להם את מלוא הסכום. הסמ"ע, סי' שלה ס"ק ד, כתב שבמלמד משלם באופן מלא, משום שהתורה משמחת את האדם, ושנית – כיוון שמלמד רגיל ללמד כל היום, הפסקת ההוראה היא שינוי מדרך הטבע.
[8]. עי' בפתחי חושן, פרק י הערה ד שכתב שנראה שהפועל הוא זה שצריך להוכיח שניסה ולא הצליח, אך סיים בצ"ע כשאין הכחשה. יש להוסיף שנראה שאין מחויבות לפועל להשתדל מעל ומעבר לאופן הרגיל שבו משתדלים בהקשר המסוים להשיג עבודה. במורה פרטי, נראה שיש שסומכים על כך שהם נודעים מפה לאוזן ויש שמפרסמים מודעות.
[9]. נתיבות המשפט, סי' שלג ס"ק ז.
[10]. מנחת פתים, חו"מ סיק שלג סעי' א.
[11]. תהלה לדוד, חו"מ סי' קמו.
[12]. במקרה הזה השכר יהיה קרוב לשלם (לא כתבנו שלם, משום שטעמו הראשון של הסמ"ע לא שייך לכאן, וגם ביחס לשייכות הטעם השני צ"ע).