ביטול עסקה

התשובה

כל מעשה קניין בהלכה מורכב משני גורמים: א. מעשה קניין. ב. כוונת קונה לקנות וכוונת מקנה להקנות. במקרה שלפנינו התבצע לכאורה מעשה קניין, שהרי נסיעה ברכב דינה כמשיכה. אמנם משיכה לא קונה ברשות הרבים אלא רק בסמטא, אבל מקום חנייה של רכב דינו כסמטא, שכן אמנם לכל אדם יש רשות לחנות שם, אבל לאחר שאדם מסוים חנה אי אפשר להוציא את רכבו משם. לכן הנסיעה בכביש ראשי לא מועילה כקניין משיכה, אבל החניית הרכב מועילה לזה.

החיסרון במקרה שלפנינו הוא שלא הייתה כוונה של הקונה לקנות במשיכה זו, שהרי לא העלה על דעתו שזה עצמו מעשה קניין. נראה שכוונתו הייתה לקחת את הרכב הביתה כדי לבוא למחרת לשלם, ואז יתבצע מעשה הקניין. כיוון שכך, הרי שאין כאן קניין, ויכול הקונה לחזור בו. מעבר למישור הקנייני שדנו בו עד עתה, יש מישור נוסף של יושר עסקי. וכפי שפסק ה'שולחן ערוך' (חו"מ סי' רד סעי' ז):

הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר... הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

למדנו מכאן שאף שמבחינה קניינית לא חל הקניין, הרי שאדם מחויב לעמוד בדיבורו, ואם אין סיבה מיוחדת לחזור,[1] אין 'רוח חכמים נוחה הימנו' אם חוזר בו.