התשובה
שאלה זו היא רחבה, ונידונה רבות בפוסקים. נביא כאן את יסודות העניין.
א. סיבות לפסילת עדותו של עד מדינה
ברור שעדות של עד שכזה נצרכת, אך מצד שני היא בעייתית מאוד מבחינת דיני הראיות הפורמליים. הבעיה הראשונה היא שמדובר על עבריין, ונאמר: 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'.[1] ככלל רשע הפסול לעדות הוא כל אדם שעבר עבירה מדאורייתא שיש בה מלקות, ואז הוא פסול לעדות מהתורה. כמו כן מי שעבר עבירה של 'חמס', כלומר שלקח ממון שאינו שלו, פסול לעדות מהתורה.[2] במקרה של עבירה מדאורייתא שאין בה מלקות או עבירה מדרבנן, הוא פסול מדרבנן.[3] אמנם יש להעיר שאם אין ראיות אחרות כנגד עד המדינה מלבד דבריו שלו, אין הוא נקרא רשע, כיוון ש'אין אדם משים עצמו רשע', אולם כדי להרשיע אדם אחר על פי דיבורו של העד, אנו נזקקים לדין 'פלגינן דיבורא' ולכל פרטיו. בעיה נוספת היא נטילת שכר להעיד עדות. עד מדינה מקבל שכר בדמות טובות הנאה שונות או הקלה בעונשו. הרמ"א[4] הביא את דברי המשנה:[5] 'הנוטל שכר... להעיד – עדותו בטלה', ואם כן גם במקרה שלנו עדותו לא קבילה. אך יש לציין שהרמב"ם, הטור וה'שלחן ערוך' לא הביאו דין זה, והרדב"ז[6] כתב שעדות שהתקבלה בעבורה תמורה, אפילו מאחד הצדדים, כשרה בדיעבד. בעיה נוספת היא שעד המדינה 'נוגע בעדות'.[7] מצד אחד, עניינו של עד המדינה בהרשעת הנדון הוא ברור, והוא גם רוצה לרצות את הפרקליטות, אע"פ שהפרקליטות אינה מנחה את העד במפורש לומר דבר מסוים נגד החשוד. מצד אחר, בדרך כלל נוגע בעדות הוא אדם שמעוניין שעדותו תתקבל בבית הדין. לדוגמה: אדם ששכרו על העדות מותנה בקבלתה בבית הדין, יש לו עניין בקבלת העדות והוא נקרא 'נוגע'.[8] אך לעד מדינה אין עניין בתוצאות עדותו, וההסכם איתו מחייב רק מתן עדות ולא תלוי בתוצאות המשפט.[9]
ב. הדרכים לקבלת עדותו של עד מדינה
קיימות שתי דרכים להסתמך על עדותו של עד מדינה: מדין המלכות או כהוראת שעה של בית הדין לענוש שלא על פי הדין. בעניין חריגה מדיני הראיות הרגילים כתב הרמב"ם:[10]
...גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה.
כיוון שהדבר מהווה חריגה מן הדין ונעשה 'כהוראת שעה או דין מלכות', לא הוגדרו כללים קבועים לכך, אלא הוזהרו החכמים 'להתיישב בדברים ולעשות מעשיהם אחר המלכה רבה ולהיות כוונתם בכל עת לשמים'.[11] כמו כן במקרים מסוימים אין צורך בעדות ממש כדי להביא להרשעתו של אדם, ודי באומדנה מוכחת.[12] כאמור מדובר בחריגה מן הדין. במקרים שהשלטון או בית הדין ראו צורך לחרוג מהדין, הזהיר הרמב"ם[13] לשמור על כבוד האדם בהליך המשפטי הזה:
כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד...[14]
[1]. שמות כג, א.
[2]. רמב"ם, הל' עדות פ"י ה"ד.
[3]. רמב"ם, הל' עדות פ"י ה"ג ; שו"ע, חו"מ סי' לד סעי' א-ג; ועיין רמ"א לשו"ע שם סעי' ג.
[4]. רמ"א, חו"מ סי' לד סעי' יח.
[5]. בכורות פ"ד מ"ו.
[6]. שו"ת הרדב"ז, ח"ג סי' תתקמב.
[7]. שו"ע, חו"מ סי' לז סעי' א.
[8]. שו"ת הרדב"ז שם.
[9]. עיין במאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן 'עדותו של עד מדינה לאור המשפט העברי', משפטים כרך יא עמ' 39, שהתלבט בנקודה זו.
[10]. רמב"ם, הל' סנהדרין פי"ח ה"ו.
[11]. שו"ת הרשב"א ג, סי' שצג.
[12]. להרחבה בעניין זה ראה נייר עמדה של מכון משפטי ארץ – http://dintora.org/publication/16
[13]. רמב"ם, הל' סנהדרין פכ"ד ה"י.
[14]. להרחבה עיין מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן שצוטט לעיל, וכן בספרו של פרופ' נחום רקובר 'שלטון החוק בישראל', עמ' 141 ואילך.
