התשובה
הגמרא קובעת (בבא קמא צג ע"א):
'אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו - הוא נענש תחילה, שנאמר: ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה; והני מילי, דאית ליה דינא בארעא (= דברים אלו אמורים רק כשיש לו דין בארץ).
וכתב הר''ן (על הרי''ף ראש השנה ג ע''ב):
ומוסר דין על חבירו. כמו ישפוט ה' ביני ובינך שאומרים כלום ראוי הוא זה שיענש חבירו על ידו...
הר''ן מוסיף ומביא את שאלת הראשונים, מדוע שרה נענשה, הרי לא היה לה בית דין ללכת אליו:
ושרה נמי להכי איענשה משום דהוה לה דיינא והוה לה למיזל קמיה (= ושרה נענשה משום שהיה לה דיין ללכת לפניו)דהיינו בית דינו של שם א''נ הוה לה למימר לאברהם מקמי הכי דאע''ג דליכא דיינא מיבעיא ליה למימר לההוא פלניא מקמי דלישויה להקב''ה דיינא עליה (= תירץ שני: היה לה לומר לאברהם לפני התלונה לשמים שכן למרות שאין דיין צריך לומר לאותו פלוני לפני שעושים את הקב''ה דיין עליו).
מתירוצו השני עולה שגם כשאין בית דין יש חובה על הנפגע להודיע לשני שבכוונתו למסור דינו לשמים. בעקבות כך פוסק הרמ''א (חו''מ סי' תכב סעי' א):
אסור לבקש דין מן השמים על חבירו שעשה לו רעה. ודוקא דאית ליה דיינא בארעא (= כשיש לו דיין בארץ). וכל הצועק על חבירו, הוא נענש תחלה (גמרא פ' החובל). וי''א דאפילו לית ליה דיינא בארעא (= דיין בארץ) אסור לצעוק עליו, אלא אם כן הודיעו תחלה.
על כן אדם שיש לו אפשרות להביא את דבריו לבירור לפני בית דין או רב המוסכם על הצדדים, אסור לו לומר משפט כמו: 'ה' ישפוט ביני ובינך'. גם אם מדובר בדבר שאין כדאי להביאו לבירור אצל רב, או שאין מי שיכול לברור בעניינו מסיבות שונות, צריך להזהיר את השני, שבכוונתך למסור דינו לשמים, לפני שעושים זאת. אמנם בניסוח שהעלית בשאלה יש מקום להבין שאתה מוחל על הכסף ומתייאש ממנו, וייתכן שאין זו נחשבת מסירת דין לשמים, שכן אתה מוותר על הכסף, ומקווה שמשמים ישלימו לך ממקום אחר. אבל לאור המקורות המובאים לעיל, נראה שעדיף להימנע מסגנון זה בכלל.
