גנֵבת דעת

התשובה

במשנה (בבא מציעא פ"ד מ"י) נאמר: 'כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח', וכן נפסק ב'שלחן ערוך'[1] הלכה זו התבארה במסכת דרך ארץ:[2] 'מפני שמשביח דעתו של מוכר', והראב"ד והפירוש שמיוחס לר"ש משאנץ[3] ביארו שהמוכר חושב שכוונתו של הקונה רצינית, בזמן שהקונה גונב את דעתו ומתלוצץ בו. המפרשים הזכירו סיבות נוספות לאיסור:[4]

1) גרימת צער למוכר, שחשב שימכור סחורה, ואחר כך התברר לו שלא מכר.[5]

2) הקונה מוריד את מחיר החפץ וגורם הפסד למוכר, אם יש שם אנשים נוספים.[6]

3) אדם אחר לא ייקח את החפץ, מאחר שהוא מבין שהקונה רוצה לקנותו.[7]

4) הקונה מטריח את המוכר לחינם.[8]

אם כוונת האדם בזמן הכניסה לחנות אינה לגרום נזק או צער, אלא להתרשם ממוצרי החנות, וייתכן שהוא ירצה לקנות בחנות הזאת בפעם הזאת או בפעם אחרת, מותר לו לעשות זאת. על כן התיר 'פתחי החושן'[9] להסתובב בכמה חנויות ולברר מחירים, כיוון שזו דרך משא ומתן, ואם הקונה ימצא שהמחיר בחנות זו הוא הזול ביותר – הוא יקנה בה.[10] וּודאי שאם הקונה מודיע למוכר שכוונתו היא רק לבדוק מוצר כלשהו - מותר לבדוק אותו, שכן אין הוא מצער את המוכר או גונב את דעתו. על כן, במקרה כזה כדאי לומר למוכר שמטרת הכניסה לחנות היא רק לראות את המוצרים או לברר עליהם וכדומה.