תרומות ומעשרות מגרעיני צנובר הפזורים על האדמה

התשובה

תשובה: כיוון שלא ציינת על אלו גרעיני צנובר אתה מדבר, אחלק את התשובה לשנים:

גרעיני הצנובר שרגילים לאכול אותם, וגרעיני צנובר שאין רגילים לאכול אותם.

 

1. מעמדם של גרעיני צנובר המשמשים למאכל ומשווקים בחנויות

ישנם גרעיני צנובר הראויים למאכל שהם זרעים שנמצאים בתוך ה"אצטרובלים" של אחד מזני האורן הקרוי "אורן הצנובר" שזרעיו טעימים וראויים למאכל.

כשההבנה הפשוטה בפוסקים שפירות הצנובר הם פירות חשובים שברכתם ברכת בורא פרי העץ משום שלמרות שהעץ הוא עץ סרק בהגדרתו אך כיוון שפירותיו חשובים מברכים עליו בורא פרי העץ.

כפי שכתב בעל הלכות גדולות: "וצינובר, פירא דארזא הוא, ומברכינן עליה בורא פרי העץ".

משום כך, ברור שאם אכן מדובר באותו זן של גרעיני צנובר שדרך בני אדם לאכול אותם באופן קבוע, גרעינים אלו חייבים בתרומה ומעשר באופן עקרוני כי הם עומדים בהגדרה של הצמחים החייבים בתרו"מ כמבואר במס' מעשרות (פ"א מ"א) שהגדרת דבר החייב בתרו"מ היא על צמחי מאכל: "כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ...".

כפי שגם נפסק ברמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א):

"כל אוכל אדם הנשמר שגידולו מן הארץ חייב בתרומה. ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה; וכן במעשרות".

סימוכין לכך שכבר חז"ל החשיבו את האצטרובלים כדבר אכיל מצאנו בתוספתא (מעשרות פ"א ה"א):

"האלסרין ההפרסקין והאסטרובילין משייעשו קליפה" כמו כן הם מוזכרים בתוספתא (מעשרות פ"ג הט"ז) כמיני מאכל שהיו מצויים בארץ-ישראל.

כשיש המזהים זאת עם האצרובלים המוזכרים בתוספתא מעשרות וכן במשנה במס' ע"ז פ"א מ"ה ובגמ' שם יב ע"ב. יתכן שהצנוברים הן "בנות שוח" המוזכרות בכמה מקומות בדברי חז"ל, (הרחיב על כך פרופ' יהודה פליקס ז"ל בזיהוי "בנות שוח" ירושלמי שביעית פ"ה מ"א – בביאור ד"ה בנות שוח וכו').

לכן ברור שגרעינים אלו אם הם גדלו במקום שמור ונפלו על האדמה, ואינם הפקר לכל - חובה להפריש מהם תרו"מ כי הם מאכל אדם גמור.

 

1. מעמדם של גרעיני צנובר שאינם משמשים למאכל

אולם ישנם זנים של עצי האורן שגרעיניהם כמעט ואינם משמשים למאכל, כגון עצים הידועים כעצי "אורן ירושלים" שכפי שמעיד פרופ' פליקס זצ"ל (משנה שביעית שם).

שאלת חיוב הפרשת תרו"מ מגרעינים אלו כשאדם חפץ לאכול מהם היא שאלה שקשה להכריע בה בצורה ברורה, כי המפרשים והפוסקים דנו לגבי צמחים שאינם משמשים למאכל אדם וראויים למאכל על ידי הדחק וניתן לסווג אותם לשלוש רמות, כדלהלן.

1. כרשינים ותלתן - חייבים בתרו"מ, ללא כוונת מיוחדת בשעת הזריעה, כשבאופן פשוט הסיבה לכך היא שחשיבותם מרובה בין מיני המאכל הנאכלים על ידי הדחק (לגבי הכרשינים, ראה מס' תרומות פי"א מ"ט ובמפרשים שם, רמב"ם הל' תרומות פ"ב ה"ב, ולגבי התלתן עצמו מעשרות פ"א מ"ג, רע"ב שם, רמב"ם הל' תרומות פ"ב ה"ח).
2. סאה איזוב וקורנית – חובתם בהפרשת תרו"מ מותנית שגידלו אותם לצורך מאכל אדם – משום שחשיבותם פחותה מכרשינים ותלתן (מעשרות פ"ג מ"ט, גמ' נדה נא ע"א, רמב"ם תרומות פ"ב ה"ב).
3. ספיחי סטיס וקוצה - פטורים מתרו"מ בכל מקרה אף שראויים למאכל על ידי הדחק, וכנראה שבפועל אינם נאכלים (רמב"ם שם ה"ג, רע"ב מעשרות פ"א מ"א ד"ה כלל, משנ"ר מעשרות פ"א מ"א ד"ה כלל).

1. חיוב להפריש תרו"מ על מאכלים הנאכלים בשעת הדחק

בעקבות אותן שלוש קבוצות של צמחי מאכל היוצאים מן הכלל, נחלקו האחרונים אודות חיוב תרו"מ בצמחים אחרים הנאכלים ע"י הדחק.

ישנם הרבה אחרונים הסוברים שכרשינים הם דוגמה לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק, שחובה להפריש מהם תרו"מ – אף אם לא גדלו אותם לצורך מאכל אדם, וזאת במקרה שבני אדם אוכלים אותם בשעת הדחק.

כך כותב ערוה"ש (זרעים סי' נד סעי' ז-ח):  

"כל דבר שהוא מאכל אדם אפילו על ידי הדחק כמו בשני רעבון כהמין כרשינין שהיה בזמן הש"ס דעיקרו הוא לבהמה אך בשעת רעבון אוכלים אותו בני אדם חייב בתרומה ומעשרות...".

באשר לשאלה מדוע לגבי סאה איזוב וקורנית ס"ל לרמב"ם שהדבר תלוי בכוונת הזריעה ואילו בכרשינים הוא מחייב בכל מקרה שהם נאכלים, מבאר ערוה"ש, שגידולים שמגדלים אותם בסתם ומשתמשים בהם לעתים לאדם ולעתים לבהמה אין צריך כוונה מיוחדת לאכילת אדם. לעומת זאת, הסאה האיזוב והקורנית הם גידולים כאלה שכאשר רוצים אותם לאדם מגדלים אותם באופן שונה מגידול לבהמה. בגידולים כאלה צריך מחשבה ויעוד הגידול לאדם כדי לחייבם בתרו"מ.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' א ס"ק ד) מבאר שגזירת כרשינים מלמדת על שאר מאכלים הנאכלים על ידי הדחק שחייבים להפריש מהם תרו"מ. כשהוא מביא ראיה מדברי המשנה (דמאי פ"ג מ"ב):

"הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר", כשכוונת המשנה שלא ישליך אדם את עלי הירק ממשאו בעודם טבל, קודם שיעשר. וכפי שכתבו הר"י בן מלכי צדק (שם), הרש"ס (שם) המלאכ"ש (שם ד"ה לחזום), והון עשיר (שם), שהמשנה מחדשת שאף דברים הראויים לאכילה על ידי הדחק חייבים בתרו"מ.

וכן נקטו בשו"ת ישועת משה (זרעים סי' ל), מעדני ארץ (תרומות פ"ב ה"ב אות ב ד"ה והיה נראה וד"ה ומיהו) והגרצ"פ (שו"ת הר-צבי זרעים ח"א סי' סח).

לעומת זאת מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סי' כט) סבר ששאר המינים הנאכלים על ידי הדחק אינם חייבים בתרו"מ באופן גורף אלא אם כן הם נזרעו לצורך מאכל אדם בדומה לסאה איזוב וקורנית.

לדעתו הכרשינים הם לא הדוגמא לחייב את כל הצמחים הנאכלים ע"י הדחק בתרו"מ כי לגביהם הייתה גזירה לחייבם בתרומות ומעשרות באופן מיוחד הואיל ובפועל הם נאכלו כמזון עיקרי בזמן הרעב שהיה בימי דוד המלך. וגם התלתן אינו דוגמא לחייב בתרו"מ כיוון שבתחילת גידולו הוא ראוי הוא מאכל גמור ורק לאחר מכן הוא מתקשה.

נמצינו למדים שההבנה הפשוטה אצל רוב האחרונים שכל הדברים שנאכלים ע"י הדחק צריך להפריש מהם תרו"מ ואין זה משנה לשם מה גדלו אותם.

אולם עדיין לא ברור אם ה"צנוברים" של "אורן ירושלים" מוגדרים כמאכל על ידי הדחק, או שהם דומים לספיחי סטיס וקוצה שאע"פ שאנשים אכלו אותם לעתים הם לא הוגדרו כמאכל על ידי הדחק. שהרי פרופ' פליקס (ירושלמי שביעית ח"א עמ' 210) כותב ש"גרעיני איצטרובליו של אורן ירושלים כמעט שאינם ראויים למאכל".

אמנם זכורני שגם בילדותי בירושלים לעתים היו ילדים שקילפו את האצטרובלים ואכלו את הגרעינים שלהם, אך ברור שמקרים בודדים אינם מהווים ראיה להגדרת מאכל ע"י הדחק. משום כך לענ"ד אם מדובר בצנוברים של אורן ירושלים יש להפריש מהם תרו"מ ללא ברכה, גם הם גדלו בשטח שמור.

 

לסיכום:

1. "צנוברים" שם גרעינים של האצטרובלים של "אורן הצנובר" שגדלו במקום שמור ונפלו על האדמה בתוך חצר שמורה חובה להפריש מהם תרו"מ כי הם מאכל אדם גמור.
2. צנוברים של "אורן ירושלים" – אע"פ שהם אינם נמכרים ואינם נאכלים באופן מרווח, יתכן שם שייכים להגדרה של צמחים הראויים למאכל בשעת הדחק, ויתכן שהם פחות מכך. לכן מחמת הספק צריך להפריש מהם תרו"מ ולא לברך לפני אמירת הנוסח.
3. גרעיני "צנובר" מכל סוג שהוא המפוזרים ברשות הרבים במקום המופקר לכל הרי הם פטורים מהפרשת תרו"מ מחמת היותם הפקר, וההפקר פטור מן המעשרות.