התשובה
א. תוצרת בבעלות הגוי, שגדלה בקרקע שלו וגמר המלאכה נעשה על ידו - פטורה מתרו"מ[1]; אך אם גמר המלאכה נעשה ע"י ישראל - חייב בתרו"מ[2].
ב. לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א הי"ג), פירות של ישראל, שגמר המלאכה שלהם נעשה ע"י גוי - דינם מדאוריתא כמירוח הגוי; אך נראה מדבריו (שם הי"ד) שאעפ"כ הם חייבים בתרו"מ מדרבנן. ולדעת רש"י (גיטין מז' ע"א ד"ה דיגונך) דינם כמירוח ישראל אף מדאורייתא. ומתוך כך פסקו הגרב"צ עוזיאל (מובא בהר צבי זרעים ח"א סי' יז אות א) והגרצ"פ פראנק (שם אות ד סעי' ב) שזיתים שגדלו ברשות הגוי, אך גמר המלאכה שלהם היה בבעלות ישראל, חייבים בתרו"מ.
ג. יש מחלוקת בין האחרונים אם הולכים אחר המירוח בפירות שהם "לאו בני גורן"[3]. ולפיכך נראה שתהיה מחלוקת בדין "מירוח ישראל" בכל המינים (פרט לדגן, תירוש ויצהר וכדו') שגדלו בקרקע של גוי.
ד. ב"סוריא", מי שקנה פירות מחוברים מבלי לקנות את הקרקע - פטור מתרו"מ, למרות שהביאו שליש ונגמרו ע"י ישראל; מפני שבסוריא יש קנין לגוי להפקיע מתרו"מ[4].
ה. י"א שחבל עזה, שהתקדש רק ע"י עולי מצרים, דינו לעניין זה כ"סוריא"[5].
למעשה נראה, שגידולים שגדלו בקרקע של גוי, אך נעשתה בהם שותפות בין יהודי לגוי לפני שהביאו שליש - ברוב הגידולים הם חייבים במעשרות מספק, ואילו בדגן, תירוש, יצהר וכדו' האם חייבים במעשרות בוודאות[6]. אך אם הגידול נעשה בחבל עזה, הגידולים הללו פטורים לחלוטין מתרו"מ.
[1] רמב"ם (תרומות פ"א הי"א).
[2] רמב"ם (שם הי"א - הי"ב).
[3] ע"י בחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית (פרק ז' סעי' 1).
[4] רמב"ם (שם הט"ו).
[5] ויש קנין לגוי להפקיע ולפטור מתרו"מ: מור וקציעה (סי' שו), ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ו אות ו.
[6] ולכאורה, מכיוון שהם שותפים בגידולים בשעת גמר במלאכה, הנעשה מכוח שניהם, יוצא שטבל וחולין מעורבים זה בזה. אך הרמב"ם (שם ה"כ) מעמיד בעיה זו רק כאשר השותפות היא גם בקרקע, וצ"ע. עוד צ"ע אם אכן נעשה בגידולים אלו מעשה קנין המועיל עפ"י ההלכה. ואם לא נעשה קנין כזה, הרי כל התוצרת היא "מירוח גוי" גמור, ואין בין היהודי לבין הגוי אלא התחייבות ממונית בלבד.
