חיובי תרו"מ בלימון

התשובה

א. פסק  הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג הי"א): "אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור".

עולה שאפילו אם נטע לפני השביעית, אבל בפחות ממ"ד יום לפני שביעית – חייב לעקור. והסיבה היא שאם יעשו את השנה השלישית של שמיטה לשנת נטע רבעי – נמצא שהוא נטע בשביעית, ואע"פ שנטע ונקלט קודם שביעית, נראה כאילו נטע בשביעית וחז"ל קנסו שצריך לעקור.

ב. אולם הראי"ה קוק זצ"ל הביא בשבת הארץ דעת ר"ת (תוס' ר"ה י' ע"ב) המיקל וסובר שאיסור הנטיעה הוא רק אם הקליטה תהיה בשנת השמיטה, ורק במקרה כזה קנסו, וא"כ לדעה זו, אין צריך לעקור.

עוד מובאת שם בשבת הארץ דעות ראשונים נוספים (רש"י – ר"ה י' ע"ב ד"ה צריך שלשים ויבמות פג ע"א ד"ה צריך שלשים, ר"ש – שביעית פ"ב מ"ו, רא"ש – שביעית פ"ב מ"ו) אשר סוברים שהאיסור לנטוע בתוך ארבעים וארבע יום לפני שביעית הוא בגלל תוספת שביעית ובימינו שבטלה תוספת שביעית מותר לנטוע עד ארבע עשרה יום לפני שביעית. ולפי שתי שיטות ראשונים אלו אי"צ לעקור.

ג. בתוספת שבת על שבת הארץ (בהוצ' מכון התורה והארץ ח"א עמ' 352 הערה 13) הובאה דעת אחרונים (חזו"א – שביעית כב, ה; והגר"ש ישראלי בחוות בנימין – ח"א סי' סז,  ובס' בצאת השנה – עמ' כח סי' א) שאין איסור קליטה בשביעית אלא כאשר נוהג דין תוספת שביעית, וע"כ בזמננו מעיקר הדין מותר לטעת אף עצי פרי שקליטתם תהא בשביעית. (אולם בגלל דעת הרמב"ם שחשש למראית עין, האחרונים אסרו לכתחילה).  עכ"פ, אף לדעה זו אין חיוב עקירה בזה"ז. לפיכך נראה שהשאלה במקרה שלפנינו היא לגבי זמן סיום שנות ערלה אך לא לגבי חיוב עקירה.

ד. אפילו לדעת הרמב"ם שהובאה לעיל  (אות א) נראה שאין צריך לעקור, שהרי הנטיעה הועברה בעציץ גדול מהמשתלה, וניטעה עם גושה שיכולה לחיות ממנו, וא"כ מונים לה את שנות המשתלה, לענין שנות ערלה ונטע רבעי. נראה שקנס העקירה, לפי הרמב"ם, תלוי בזה שסופרים שנות ערלה מחדש, וכיון שנטע בגוש אין צריך למנות מחדש, ואין נטיעה בגוש בערב שביעית אוסרת את הנטיעה. (עי' תוספת שבת שם בהערה 18).

ה. אלא שטעם זה צ"ע מהל' ערלה, האם יש חילוק בין עציץ נקוב  לעציץ שאינו נקוב בערלה. הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר, פ"י ה"ח) פסק:

"הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות. "

לפי פשט דבריו אין הבדל אם העציץ היה נקוב או שאינו נקוב בכל מקרה שנות הנטיעה במשתלה נספרות, ואין צריך לעקור.

אולם, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קיז):

"...רק היא גופא דבעינן עציץ נקוב לגבי ערלה לא פשוט כ"כ דהנה בחזון איש שם (ערלה סימן ב' אות י"ג) הביא מהתוספתא, דמוכח משם דאף עציץ שאינו נקוב עולה למנין ערלה, דכל שעברו ג' שנים משעה שהתאחה השורש בעפר מותר, כל שיש בגושיהן שיעור שיוכל לחיות, ומקודם רוצה לומר דאף בעציץ של מתכות (דבלא נקובה לא נחשב כמחובר לגבי מצוות התלויות בארץ ולגבי שבת) הדין כן. רק שוב כתב די"ל דדוקא בשל חרס אמרינן כן, אבל בשל מתכות כיון דלאו נטיעה בשאינו נקוב היא כשנוטעו אח"כ חשיבא נטיעה חדשה, וכתב ע"ז החזו"א דכן מסתבר, רק סיים דמהתוספתא לא משמע כן ונשאר בצ"ע. וכן סתם בדיני ערלה (אות ל"ב) דבעציץ של מתכות יש להסתפק... ."     

עולה איפוא, שספק הוא אם ישנה ספירת שנות ערלה מחדש במעביר מעציץ שאינו נקוב (או שעמד במקום המפסיק יניקה) לקרקע, ולחומרא סופרים שוב שנות ערלה. וכן פסק הגרצ"פ פרנק בכרם ציון (גאון צבי פ"ז ס"ק ב).

ואעפ"כ לגבי הקנס לעקירה נראה שאין חייב לעקור הן מצד החולקים על הרמב"ם בענין הקנס (לעיל אות ב), והן מצד שלרמב"ם עצמו אין מונה שנות ערלה מחדש, כאמור.

ו. צריך לעיין, מה דין הפירות שנקטפים בחודשים חשון וכסלו תשס"ה?

בגלל הספק איך למנות את שנות המשתלה נבדוק את החשבון לפי שני הצדדים:

אם שנות המשתלה נחשבות לשנות העץ הרי הוא עתה מתחיל את שנתו השביעית, וא"כ דינו כעץ מבוגר וצריך להפריש ממנו תרו"מ – ובתוכן מעשר עני (פירות שנת תשס"ד), כיון שחנט לפני ט"ו בשבט של שנת תשס"ה.

אם שנות המשתלה אינן נמנות על שנות העץ, וצריך למנות מחדש את שנותיו, שנת תשס"ה היא שנתו החמישית ופירותיו בחורף תשס"ה הם נטע רבעי (הפירות שיחנטו מט"ו בשבט שנה זו עד ט"ו  בשבט שנת תשס"ו), וא"כ צריך לחללם על פרוטה כדין מעשר שני ונטע רבעי בזה"ז.

לפיכך מחמת הספק של שנות העץ, צריך הן לחללם על מעות כדין נטע רבעי,  והן להפריש מהם תרו"מ. לכן אין חיוב ממוני בנתינת המעשרות ללוי ולעני, מפני שהספק בין חיוב תרו"מ לנטע רבעי מאפשר לבעלים להחזיק בממון, והמוציא מחברו עליו הראיה.

מסקנה

אין צריך לעקור את העץ, ופירותיו חייבים מספק הן בחילול כנטע רבעי והן בהפרשת תרו"מ.