התשובה
טבל אסור בזריעה כדברי התוספתא (דמאי פ"א הי"ח) "אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם הגוי בטבל". השאלה הנדונית היא מה דין גדולי טבל, האם הם אסורים או שהם מותרים באכילה.
א. האיסור בגדולי טבל
במשנה (תרומות פ"ט מ"ו) נאמר:
הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין, איזהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים, ר' יהודה אומר השום כשעורים:
הרע"ב מסביר את המשנה על פי דברי הר"ש:
הטבל גדוליו מותרים - באכילת עראי, כשאכל [צ"ל כשאר] טבל שלא נגמרה מלאכתו:
בדבר שזרעו כלה - השתא מפרש תנא למלתיה דתנן לעיל הטבל גדוליו חולין לא הויא אלא בדבר שזרעו כלה.
אבל בדבר שאין זרעו כלה - אפילו גדולי גדולין אסורים באכילת עראי:
הדיון במשנה הוא לעניין אכילת ארעי קודם גמר מלאכתו. גדולי טבל שזרעו כלה מותר לאכול מהם ארעי קודם גמר מלאכה, ובדבר שאין זרעו כלה אסור לאכול ארעי קודם גמר מלאכה. א"כ אין משמעות המשנה שהגידולים נאסרו באכילה באופן מוחלט לישראל, אלא הדיון הוא על אכילת ארעי קודם גמר מלאכה, אבל לאחר גמר מלאכה צריך להפריש מהם ככל הגידולים והותרו. וכן הסביר גם התויו"ט בשם הר"ן.
ב. דעת הרמב"ם
הרמב"ם (מעשר פ"ו ה"ו) פסק את המשנה להלכה וכתב:
הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם אפשר ללקטו קונסין אותו ומלקטו, ואם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר, ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה, וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו,
החזו"א (שביעית סי' ח ס"ק ב) הסביר תחילה את הרמב"ם כפשטותו שגדולי טבל אסורים מכיוון שיש בהם תרומה ולכן אסורים לישראל, ולא רק לאכילה קודם קביעות למעשרות אלא אסורים בצורה מוחלטת. אולם חזר בו (ד"ה ובעיקר) וכתב שגם הרמב"ם מסכים לסברת הר"ש, רע"ב שאסורים היינו קודם גמר מלאכה, ומה שהביא הרמב"ם שהאיסור מפני התרומת מעשר ותרומה גדולה שבטל, היינו להסביר מדוע גדולי גידולין לא אסרו בטבל, ובדבר שאין זרעו כלה אסרו גדולי תרומה, גזרה משום התרומות שבו. לפי הסבר זה גם הרמב"ם ס"ל שלא נאסרו גדולי הטבל אפילו בדבר שאין זרעו כלה, אלא לעניין אכילה קודם גמר מלאכה .
ג. חיטה דבר שזרעו כלה
אפילו אם נסביר את לשון הרמב"ם כפשוטו שגדולי טבל בדבר שאין זרעו כלה אסור לזרים, הרי שיש לדון בנידון דידן האם חיטה היא זרעו כלה או לא? מדברי המשנה (תרומות פ"ט מ"ו) כפי שפרשה הרמב"ם מוכח ששעורה וחטה הרי אלו זרעם כלה, אלא שהשעורה מקדימה, ודבר שאין זרעו כלה היינו רק לוף, שום ובצל.
ד. סיכום
העולה לנו שאם זרעו גרעיני חטה טבל הגידולים מותרים באכילה לישראל קודם גמר מלאכה , ולאחר מכן אסורים באכילה אא"כ הפרישו מהם תרומות ומעשרות. אולם אסור לכתחילה לזרוע טבל, ואם גילה שזרע טבל ועדיין לא צמחו הזרעים צריך לעקור.
יש מקום לדון במקום שהוי ספק טבל האם מותר לזרוע או לא. בערוך השלחן (סי' קד סעי' י) העלה סברא שהאיסור לזרוע טבל הוא רק בטבל דאורייתא אבל בטבל דרבנן לא אסרו, ומסקנתו היא מסברא שיש לאסור לזרוע אפילו טבול מדרבנן, ולכן אסר גדולי טבל בזמן הזה. אבל בספק טבל נראה שיש מקום להקל בכך. אין להקשות, א"כ מדוע בכל דמאי אנו פוסקים להפריש? שהרי חכמים אסרו את הדמאי שהוא איסורי אכילה, אבל גדולי טבל לא נאסרו אלא משום קנס בעלמא, שלא ישהו בביתו תרומה טמאה, (רמב"ם תרומות פי"א הכ"א, והשגת הראב"ד שם). וא"כ בספק טבל בזמן הזה יש מקום להקל ולזרוע, אבל אכתי צ"ע בזה.
