קביעת השנה למעשר בפירות החונטים מוקדם

התשובה

הגמ' (ראש השנה טו ע"ב) אומרת: "ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה...". המשמעות של הלכה זו היא כפולה:

א. החנטה קובעת אם הפרי הוא משנות אבד"ה (מעשר שני) או ג"ו (מעשר עני).

ב. אין להפריש מפירות שנה אחת על חברתה (רמב"ם  תרומות פ"ה הי"א).

השאלה הגדולה היא: מהי חנטה? יש בענין זה שתי שיטות עיקריות:

א. רש"י[1] סובר שהחנטה היא כשעלי הכותרת נובלים והפרי מתחיל לבצבץ.

ב. הרמב"ם (מע"ש פ"ב ה"ד) כתב שהשלב הקובע הוא עונת המעשרות, דהיינו: השלב בו הפרי ראוי למאכל בשעת הדחק, כשמתחיל להיות בשל.

השאלה שלנו מתעוררת אם ננקוט כדעת התוס', כי אז חלק מהפירות חונטים לפני ט"ו בשבט וחלקם לאחריו. אך אם ננקוט כרמב"ם כל הפירות חנטו לאחר ט"ו בשבט.

השאלה הנוספת היא, איך מפרישים כשיש תערובת של פירות משתי שנים:

השו"ע (סי' שלא סעי' קכח) פוסק כדעת הרמב"ם (מע"ש פ"א הי"א) שאם נתערבו פירות של שתי שנים - הולכים אחרי הרוב. בספק יש להפריש מעשר שני בלבד. ותמהו אחרונים[2] על דבריהם: א. הרי קיי"ל שאין בילה ביבש, ולכן יתכן שכל הפירות שיפריש יהיו של שנה אחת. ב. מצאנו ביטול של היתר באיסור, אך אין הרוב הופך מע"ע למע"ש. אך יש לתרץ דבריהם, עי' מהריק"ו ואור שמח (לרמב"ם שם, ועי' "התורה והארץ" ב עמ' 327). לכן, אפשר להקל כרמב"ם והשו"ע. וכן פסקו הגר"ש ישראלי והגרש"ז מן ההר, שליט"א ("התורה והארץ" ב' עמ' )320-325.

ובהקשר להגדרת החנטה, השיטה העיקרית היא שיטת הרמב"ם, וכן נפסק בשו"ע (סי' שלא סעי' קכה) ובערוה"ש (סי' כג סעי' ב, ז). ובמשפט כהן (סי' ג) כתב שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם לקולא במקום הפסד מרובה, וק"ו להחמיר. ועי' חזו"א (שביעית סי' ז ס"ק יב). לכן בנד"ד בודאי יש להקל כאמור.

לסיכום: אם לא ידוע מתי הפירות חנטו, כדאי לערב את הפירות, להפריש מיניה וביה ולומר בנוסח ההפרשה: "ומעשר שני בדרום הפירות החייבים במעשר שני, ומעשר עני בדרום הפירות החייבים במעשר עני.