הפרשה מפירות שמביאים לקידוש ולאזכרה ויש חשש שאינם מעושרים

התשובה

תחילה יש להגדיר את הפירות בארץ ישראל. כידוע רוב הפירות בארץ ישראל מעושרים, ובוודאי התוצרת המגיעה לחנויות ועוברת במרלו"גים שונים וכן תוצרת בשווקים סיטונאיים, היא תוצרת מעושרת. אומנם אין רוב המגדלים מעשרים, אבל כאמור רובם המוחלט של הפירות בארץ מעושרים. אין להתייחס לחזקת איסור טבל שהיה בפירות, מכיוון שרוב רובם של הפירות עוברים במערכות שנעשית בהן הפרשת תרו"מ. על כן יש להחשיב את התוצרת כדמאי ולא כספק טבל.

אומנם גם דמאי יש לעשר, כמבואר ברמב"ם,[1] לכן עדיין נשאלת השאלה: כיצד רב בית הכנסת מקבל הפירות יכול לעשר דבר שאינו שלו? אלא אחד הדברים שהקלו בדמאי הוא שאפשר להפריש מדבר שלא ברשותו, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם.[2] א"כ אין בעיה להפריש מהפירות שהגיעו לבית הכנסת, אפילו שאין הם ברשות הבעלים. דומה המקרה למתארח, שיכול להפריש בע"ש אפילו על פירות שעדיין אינם ברשותו בשבת, מכיוון שאפשר להתנות תנאים אפילו על תוצרת שאינה ברשותו. לכן נראה שרב בית הכנסת יכול לעשר את הפירות שקיבל, אפילו שאין קניין מעשי בינתיים.

עד כאן היו דברינו בסתם פירות הנקנים בחנויות, שרובם מעושרים, ואין כאן אלא דמאי. אולם יש להוסיף על כך את דברי ה'חזון עובדיה'[3] שהקל בלוקח מהחנויות, ואפילו פטר כלל ממעשרות, משום שסמך על ההפרשות של הרה"ר, ועוד הוסיף את המיעוט של פירות נוכרים הפטורים מתרו"מ, ועל פי זה התיר ללא הפרשת תרו"מ. אומנם בשו"ת 'ישכיל עבדי'[4] דרש שיבררו ברה"ר אם עישרו או לא, אבל כתב שבכל מקום שאי אפשר לברר אפשר לסמוך על הרה"ר, וצירף לכך ספק של קרקעות עכו"ם. אומנם על כך יש מקום לדון אם צריך שני ספקות כאלו, אבל אם אנו מודים שרוב הפירות בארץ הנלקחים מחנויות הם מעושרים, אפשר לעשר את הפירות הללו, שאין בזה טרחה מרובה.

[1].    רמב"ם, הל' מעשר פ"ט ה"ב-ה"ג.

[2].    שם, ה"ז.

[3].    חזון עובדיה, תו"מ עמ' קלה.

[4].    ישכיל עבדי, ח"ח יו"ד סי' ח אות ה דף צד ע"א.