התשובה
יש לדון בשתי שאלות:
א. האם מותר להפריש תרומות ומעשרות מתבשילים שמעורב בהם ירק שאינו מעושר? כמובן, לא רצוי להגיע למצב שירק בושל לפני שעושר, וכשהירקות חייבים בהפרשה, צריך להפריש מהם 'סמוך ונראה' להבאתם, כדי למנוע תקלות בלתי צפויות. אם לא הופרשו תרומות ומעשרות מהירק סמוך להבאתו מסיבות שונות, מותר להפריש ממנו גם לאחר הבישול. אמנם יש הסוברים שבמקרה כזה, החתיכה שהופרשה לתרומה אחר הבישול; נהפכת להיות תרומה למפרע עוד לפני הבישול, ואזי התבשיל הוא חולין שנתבשל עם תרומה. התרומה בטלה רק ביחס של 1/100, וכשנתערבה במאכל חולין של מין ירק אחר. צריך שיהיה פי ששים ממנה במאכל המותר[1] כמובן, אם היינו פוסקים למעשה כשיטה זו, גם הסיר היה טעון הגעלה, מחמת טעם התרומה שבתבשיל. אך הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[2] הוכיח בתשובתו, שהפרשת תרומות ומעשרות לאחר הבישול היא הפרשה רגילה לגמרי, ואינה גורמת בעיה של עירוב תרומה בחולין.
ב. האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות על טעם הטבל הבלוע בכלי? נשאלת השאלה, האם תרומה מתקנת גם טעם של איסור טבל הבלוע בכלי, כשאין בו ממשות של מאכל. אחת הראיות שהובאה בפוסקים[3] היא מההלכה שמותר לכתחילה להפריש תרומה גדולה מיין לאחר הסינון, ולכוון שהיא תחול אף על מה שבלוע בזגים ובחרצנים. אף שגם במקרה זה אין ממשות של יין, אלא רק יין בלוע, שניתן להוציאו על ידי השריית החרצנים והזגים במים, בכל זאת ההפרשה חלה על היין הבלוע. אלא שעדיין יש ספק, שמא הדבר מועיל דווקא בתרומה גדולה, שניטלת באומד, ולא במעשרות, שצריכים לדעת בהם כמות מדויקת. גם בנוגע לספק זה נקטו האחרונים שבימינו להקל[4], ולהפריש את התרומות והמעשרות על טעם הטבל הבלוע בכלים, ובדיעבד מתקנת התרומה את טעם הטבל הבלוע בכלים, אף אם לא כיוונו לכך בפירוש. זאת משום שכיום, גם את שאר המעשרות אנו מפרישים רק ב'קריאת שם' וב'קביעת מקום', ולפיכך ניתן לקבוע שהמעשר יחול בהתאם לכמות הטבל הבלועה בכלים, אף שאינה ידועה לנו.
