התשובה
מובא בגמרא (נדה נ ע"א): 'כל שחייב במעשרות – מטמא טומאת אוכלין', ורש"י מבאר: 'דאין חייב לך במעשר אלא אוכל'. כלומר, ישנו חיוב תרומות ומעשרות רק אם אוכלים את הפרי או הירק. התוספות דנים בסתירה הקיימת בין שתי סוגיות העוסקות בחיוב תרומות ומעשרות מתבלינים: בסוגיה אחת (חולין ו ע"א) מובן שתבלינים חייבים בתרומות ומעשרות מכיוון שהם אוכל, ובסוגיה אחרת (חולין קיז ע"ב) מובן שתבלינים פטורים מתרומות ומעשרות מכיוון שאינם אוכל, ולכן אינם נטמאים בטומאת אוכלין. התוספות מתרצים (תירוץ א') שישנם שני מיני תבלינים: יש מיני תבלינים שמיועדים לנתינת טעם בלבד, ולכן הם פטורים ממעשר. משמע מדבריו שאף אם אוכלים אותם, כיוון שהם מיועדים לנתינת טעם בלבד – הם פטורים מתרומות ומעשרות. ויש מיני תבלינים שראויים לאכילה מצד עצמם (כבצל ושום), אך יש בהם שימוש גם לנתינת טעם. תבלינים אלו חייבים בהפרשה, מכיוון שהם ראויים לאכילה מצד עצמם.
התירוץ השני של התוספות הוא שהסוגיה בדף ו, לא עסקה בחיוב תרומות ומעשרות, אלא רק בעניין טומאת אוכלין ושביעית. התוספות גם עוסקים בנושא הפלפלים, ומחלקים בין פלפלים הראויים לאכילה מצד עצמם, ולכן חייבים בתרומות ומעשרות, לבין פלפלים שאינם ראויים לאכילה מצד עצמם, ולכן פטורים מכך.
אם כן מובן מתירוציו של התוספות, שתבלינים שראויים לאכילה מצד עצמם – חייבים בתרומות ומעשרות, ואלו שאינם ראויים לכך - פטורים מתרומות ומעשרות.
בנידון דידן, נראה שלמרות שכאשר תבלין הרוזמרין בתבשיל ישנם האוכלים אותו, אין הם אוכלים אותו מכיוון שהם חפצים בו. מטרת הכנסתו לתבשיל היא נתינת טעם בלבד, והסיבה שהוא נאכל היא סיבה טכנית – חוסר רצון או חוסר יכולת להוציאו. אם כן יש להקל בו לעניין חיובו בתרומות ומעשרות.
אמנם, הגר"מ אליהו זצ"ל כתב[1] שבמקרה שמשתמשים בעלי הצמח לתה – דינם כאוכל ויש להפריש מהם תרומות ומעשרות, ולדעתו ייתכן שהוא הדין במקרה דנן. לכן לכתחילה יש לחוש לדעתו, וביום חול יש להפריש מתבלינים אלו תרומות ומעשרות (בלא ברכה). ובמקרה שאין אפשרות להפריש (בדיעבד או בשבת וכדומה) יש להקל בדבר.[2]
