עדיפות היתר המכירה על פני אוצר בית דין
השאלה: לרב יהודה הלוי עמיחי שליט"א
שלום,
קיבלתי את תשובת הרב לשאלתי "היתר מכירה/תגובה לרב יהודה עמיחי הלוי
שליט"א" ואני מודה לרב שטרח והקדיש מזמנו לענות לטענותיי באריכות
וביישוב הדעת.
עם זאת,
א. ציטוט מדברי הרב:
"אוצר בי"ד שהיה בתקופת הרב קוק זצ"ל היה איננו שייך לאוצר בי"ד
הנהוג כיום... אין לדמות את אוצרות בתי הדין.
הרב ישראלי זצ"ל בשנת תשי"ט בבצאת השנה שציטטת מדבריו דן על אוצר ב"ד
מהסוג של הרב קוק, אשר מלבד למכירה עשו הפקר, כדי לצאת ידי חששות של
קטיף, ועל כך לקחו מחיר רגיל ועבדו רגיל, וכפי שכתב הרב ישראלי זצ"ל
שבכך יש הערמה גלויה, ולכן כאשר כתב את הנוסחאות הביא תחילה (עמ´ סו)
אוצר ב"ד אמיתי ומי שלא מכר אדמותיו, ולאחר מכן הביא נוסח של אוצר ב"ד
שנועד רק לקטיף ולמסחר".
בנוסף, אצטט מה שכתב הרב ישראלי זצ"ל ב´בצאת השנה´, משם אפשר יהיה
לדייק בדעתו של הרב ישראלי זצ"ל:
"...כך למשל, נזכרת פעולה של שליחי בי"ד שנשלחו להורדת פרי העץ
והכנסתם לאוצר לחלק מזון ג´ סעודות לכל אחד, אולם הן ברור שהיבול היה
עולה לו היו משתמשים בשליחי בי"ד גם לעיבודים המותרים כגון השקאה
וכיוצ"ב, מה שבעל הבית עצמו ודאי לא היה עושה לצורך היבול. אעפי"כ אין
נזכר מזה. וכל שכן שאין אנו מוצאים שבית הדין ימנה את בעלי האילנות
עצמם בתור שליחי בי"ד לשם העיבודים המותרים, הורדת היבול וכו´, כפי
שנוהגים כיום הרבה גם מהמקפידים שלא להשתמש בהיתר המכירה
לעכו"ם".
עוד כתב שם בסוף פרק ה´:
"כל הצורות האלה [= זריעה מוקדמת של ירקות לפני ר"ה..., זריעת תבואה
בשינוי מחזור זרעים..., זריעה במקום מקורה וגידולי מים..., ועוד כמה
היתרים בגזימה וזיבול, כפי שמבוארים פרטי הדברים בחוזרים המובאים
להלן" , ציטוט מהקטע הקודם בפרק ה´, אורי] יש להם נקודה אחת מכבידה,
והיא: שהפרי הגדל דינו בהפקר ככל פירות הקדושים בקדושת שביעית, בעוד
שהמשתמשים בהיתרים אלה כל מחשבתם לקחת את זה לשימוש לעצמם. יש כאן
הכרח איפוא להרחיב את הדין של שלוחי בי"ד הנזכר בתוספתא גם על
העיבודים, ולהשתמש בזה גם כלפי הבעלים עצמם, אעפ"י שיש כאן הערמה
בולטת, וכמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה, ברור שגם כאן הפרצה דחוקה,
ואף בזה אין לראות פתרון קבע. המחמירים ודאי שיש להם מקום לחששות גם
בצורות היתר אלה, ואין צריך לומר שמבחינת הרעיונות העיקריים שהונחו
במצות השמיטה, יש גם בדרך זה משום עקיפה על המצוה. לא נוכל לראות זאת
אם כן אלא כדרך נוספת לשעת הדחק [´לשעת הדחק´ מודגש במקור ,אורי].
והשוקל ישקול ויכריע, באיזו דרך של שימוש בהיתר, החששות מעטים, והיא
יותר מרווחת, מבחינת תפיסת הרע במיעוטו".
נכונים אכן, דברי הרב כי אין אוצרות בתי הדין דומים. אוצר ב"ד רק
לשיווק, כפי שנעשה בזמנו ע"י הראי"ה קוק זצ"ל [וכן ע"י הגר"ח ברלין
זצ"ל, וזהו גם האוצר ב"ד שנעשה ע"י החזו"א, הנושא מבואר בספרו של הרב
בן-מאיר שליט"א] מופיע בתוספתא והובא להלכה ברמב"ן על התורה. עם זאת,
היתר זה לא הובא בתלמודים וברמב"ם וברוב הראשונים והושמט מכל ספרי
ההלכה. על כן "אע"פ שמצד עצמו אין בו כדי סמיכה" [הראי"ה קוק זצ"ל,
אגרות א´, אגרת שיד] שהרי לא הוזכר בתלמודים וברמב"ם, " מ"מ נסמך אל
המכירה לרווחא דמילתא" [לשון הרב שם].
הסוג השני של אוצר ב"ד, כפי שנעשה היום ע"י ´אוצר הארץ´, אינו דומה
לנזכר בתוספתא. הוא ´הרחבה´ של ´הדין של שלוחי בי"ד הנזכר בתוספתא´,
ואין מנוס מלקבוע כי הוא - ודווקא הוא, ´הערמה בולטת, וכמעט ביטול של
הפקר הפרי למעשה, ...כדרך נוספת לשעת הדחק´. [´להרחיב´ הוא כוח התורה
בכלל ושל הרב ישראלי זצ"ל בפרט. הרחבה זו היא מעבר למה שחידש החזו"א
בעניין אוצר ב"ד [וכמובן שמעבר לאוצר ב"ד של הראי"ה קוק זצ"ל].
אם-כן, קשה מכאן על הצגת ´אוצר הארץ´ את מפעלם כ"התוצרת המהודרת
ביותר היא מאוצרות ב"ד אמיתיים, שבהם החקלאים שובתים שביתת הארץ,
ומקיימים מצותיה באהבה, למרות החסרון הכספי שיש להם." (ציטוט מדברי
הרב).
וכן בספר "קטיף שביעית", הוצאת המכון, כתבו: "לדעת הגר"מ אליהו
שליט"א והגר"ש ישראלי זצ"ל, יש דוחק גדול במינוי החקלאי עצמו כשליח".
ושם בהערה 21 (עמ´ 128): "הגר"מ אליהו שליט"א העירנו בזו הלשון: "גם
למקילין באוצר בית דין לא מוזכר בתוספתא שהם משלמים לחקלאי, וכן שכר
הפועלים הוא על חשבונם. ופירות אוצר בית דין לא נמכרים. ומה שנהגו
כיום להקל - זו קולא אחר קולא. והנח להם..."
דברי הרב ישראלי זצ"ל ברורים. יחד עם זאת, חשוב לציין, כי אין ספק כי
הרב ישראלי זצ"ל העדיף אוצר ב"ד אף ללא היתר מכירה. אולם הרב ישראלי
זצ"ל לא טען ש ´אוצר ב"ד´ יותר מהודר מ ´היתר מכירה´. סביר גם להניח
[אף כי הדבר אינו וודאי] שאפילו בדרך שעושים אוצר ב"ד היום, כשהבעלים
עצמם הם שלוחי ב"ד, וכאשר מחיר ה´השתתפות בהוצאות´ באוצר ב"ד גבוה
בהרבה ממחיר פירות היתר מכירה [ולעיתים אף יותר מכפול, כפי שכל מי
שנכנס למכולת המוכרת אוצר ב"ד יודע היטב], גם באוצר ב"ד זה היה הרב
ישראלי זצ"ל תומך. אולם הרב ישראלי זצ"ל לא הטיל דופי בהיתר מכירה,
ובודאי שלא היה נותן את ידו חלילה לשיווק לפירות נכרים במקום פירות
ישראל מהיתר מכירה .
ב. עיקר טענתי כלפי הרב בשאלתי הראשונה היא שנובע מתשובת הרב (לשאלתה
של רות) כאילו הראי"ה קוק זצ"ל היה מעדיף את ´אוצר הארץ´ על פני היתר
המכירה. בתשובת הרב השניה ישנם אי-דיוקים נוספים בדעת הראי"ה.
ציטוט מתשובת הרב:
"אוצר ב"ד של הרב קוק זצ"ל היה "כאילו", הוא לא נעשה קודם השמיטה אלא
בסופה כשכבר הפירות היו על העצים, וכפי שכתב שהחקלאים לא יקבלו פחות
מהמחיר שהם רגילים, והכל מכיוון שהיה צריך לייצא את הפירות, ולכן עשו
היתר מכירה, כשלא הייתה ברירה אחרת."
וכן:
"אנחנו תלמידי הרב קוק זצ"ל ומי שהמשיך דרכו ולבן דבריו במצוות
התלויות בארץ הגר"ש ישראלי זצ"ל, ושקבלנו תורת אמת מפי הגר"א שפירא
זצ"ל יודעים את הדרך שהורו לנו רבותינו גדולי התורה שאינם בינינו היום
ואלו החיים עמנו היום."
הראי"ה קוק זצ"ל עשה אוצר ב"ד בענבים ופירות שנמכרו בירושלים, ולא
לצרכי יצוא (ע´ ספרו של הרב בן-מאיר, ע"מ 58). וכן, הראי"ה קוק זצ"ל
לא ´נזכר´ ב´אוצר ב"ד באיחור, רק כשהפירות היו על העץ. בספרו הנ"ל,
בפרק העוסק בשיטת הראי"ה קוק זצ"ל(ע"מ 54-59) מובא כתב יד של הגרי"מ
חרל"פ זצ"ל המעיד שהראי"ה קוק זצ"ל העלה את רעיון אוצר ב"ד בפגישה
בביתו של הגר"ח ברלין זצ"ל עוד בקיץ תרס"ט. גם הרב זצ"ל עצמו מעיד על
עצמו מספר פעמים שהוא תכנן את אוצר ב"ד כבר מראש, ופרסם לבאי ביתו
מתחילת השנה שבדעתו לפעול דרך אוצר ב"ד לעניין השיווק. גם הגר"ח ברלין
עצמו במכתבו [שם, הערה 110] כותב לראי"ה קוק זצ"ל שמראש היה בדעתו
לעשות כן. בנוסף, במכתבו של הרב זצ"ל לרב קאהן [אגרות ראיה, א´, שיב]
מפורש כותב לו הרב שאינו מבין מדוע הלך לב"ד בירושלים, שהרי כבר חתם
על ההרשאה, ולכן גם ב"ד ביפו היה עושה לו אוצר ב"ד.
הנראה מכך, שללא מכירה לא היה הרב מסכים לעשות לו אוצר ב"ד, וזאת
למרות שהרב קאהן עצמו לא סמך על המכירה, ומכר בזול, ואף חילק חלק
בחינם, הכל כפי שבואר בשטר שחתם אצל הגר"ח ברלין. לכן אין הדבר נכון
שהרב "נזכר" בסיוון לעשות אוצר ב"ד. הדבר תוכנן אצלו מראש, עוד מערב
שנת השמיטה. ובכל אופן, לא ראה לנכון לעשות שיווק רק דרך אוצר
ב"ד.
הסיבה לכך ברורה - אין במקורות מושג של ´אוצר ב"ד´ ושלוחי ב"ד, אלא
לצורך האיסור ושיווק, לכן הראי"ה קוק זצ"ל לא נקט בדרך זו.
הרב ישראלי זצ"ל ראה לנכון בכוח תורתו ל"הרחיב" את הדין של ´שלוחי
ב"ד´ גם על פעולות שקודם הקטיף. לכן ´אוצר ב"ד´ של היום הוא פחות
מבוסס, ורעוע בהרבה מהאוצר ב"ד של הראי"ה קוק זצ"ל.
ג. ´אוצר הארץ´ הוציא בתחילה כרוז בו הודיע שלאחר שיגמרו ירקות מאוצר
ב"ד ישווק ירקות שנקנו מנכרים בחו"ל. רק התערבותו של הרב שפירא זצ"ל,
בצורה חריפה ביותר, הביאה את אוצר הארץ לשנות את הכרוז ולכתוב שלאחר
שיגמרו ירקות אוצר ב"ד ישווקו ירקות מנכריים בחו"ל או מהיתר מכירה -
לפי דרישת הצרכן.
לגבי מכירת יבול נכריים במקום יבול ישראל שבהיתר המכירה כתב הראי"ה
קוק זצ"ל [אגרות הראיה א´, אגרת שטז]: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה...
אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר
ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב באיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת
שמים אמיתית שיש בענין זה".
אין מן הראוי ,לענ"ד, לתלות דברים אלו ברב ישראלי זצ"ל שהיה ,לכאורה,
נותן יד ´למעשה נבלה´, ´חלול השם ועוצם הרשעה´ ´[מה]נפילה של תורה
ויראת שמים אמיתית´.
ד. הרב ציטט מחוזר הרבנות הראשית מתאריך ג´ חשוון תשמ"ז "... באשר
לפירות האילן שבהם ניתן לקיים את המשק גם בלי להזדקק להיתר המכירה..."
בכדי להעלות את הטענה, כאילו כביכול בשמיטה תשמ"ז הונהג ע"י הרבנים
הראשיים דאז, הרב שפירא זצ"ל והרב אליהו שליט"א יבלחט"א ´אוצר בי"ד´
ללא היתר מכירה.
אולם, מסתבר שהדברים אינם נכונים. בשנת תשמ"ז נמכרו כל הקרקעות
לנכרי, כולל הפרדסים וכרמים שתוצרתם שווקה דרך ´אוצר ב"ד´. ´אוצר בית
דין´ שימש כהידור על גבי ´היתר המכירה´, כפי הנהגתו והדרכתו של הראי"ה
קוק זצ"ל, וכדלהלן:
1) הדברים מסתמכים על עדות שקיבל הרב בן-מאיר מהרב יחזקאל דאום זצ"ל,
שהיה בזמנו רבה של תנובה ובשליחות הרבנות הראשית דאז עשה את כל ההכנות
לשנת השמיטה, ואשר, לטענת הרב בן-מאיר, אמר לו מספר פעמים שכל מה
שמשווק דרך ´אוצר ב"ד´- נעשה מתחתיו היתר מכירה. על כן, בין היתר,
התוצרת סומנה אמנם כ´אוצר ב"ד´, אבל שווקה בחנויות רגילות לכל דורש,
ולא הקפידו לשווק את התוצרת בחנויות מיוחדות.
2) הדברים גם עולים באופן ברור מהחוזר הנ"ל. באותו חוזר, נכתב:
"להוי ידוע שרובם המוחלט עד קרוב למאה אחוז של הקרקעות וגידולי הקרקע
במשקים בארץ ישראל נמכרו לנכרים עפ"י הרשאה מבעליהם לפי נוסח מסוים של
המכיר שנתקבל ע"י גאוני הדור שלפנינו, תוצרתם החקלאית מותרת
באכילה...".
קרוב למאה אחוז - האם זה לא כולל את "רבים מהחקלאים בישובים בכפרים
ובקיבוצים ובערים נענו לקריאתנו באשר לפירות האילן שבהם ניתן לקיים את
המשק גם בלי להזדקק להיתר המכירה ...". חקלאים רבים אלו הם מעבר למאה
אחוז? ברורה הכוונה שאמנם הקרקע נמכרה, אבל חקלאים אלו לא יעבדו בהתאם
להיתר, אלא רק בהתאם להוראות ב"ד כשלוחי ב"ד.
3) בנוסף, אחד החתומים על המכתב הוא הרב מרדכי אליהו שליט"א. מפורסמת
דעתו, ולאחרונה אף פורסמה בספרו "מאמר מרדכי - ושבתה הארץ" שיצא לאור
בימים אלו, בפרק י"ט ´רכישת יבול אוצר בי"ד´, בסוף סעיף א [עמ´ קכ"ב]
שכתב: "ולכתחילה אין לסמוך על אוצר בי"ד לבד, כי אם בצירוף היתר
מכירה". וביתר ביאור והרחבה בסוף סימן ט"ז ´אוצר בית דין בצרוף העצה
של ´היתר מכירה´ [עמ´ תק"ט-תק"י] שכתב:
"ונזכיר כאן גם את אחת העצות שנוהגים בשנת שמיטה, והוא "אוצר בית
דין", ומחשבים שבכך נפטרה בעיה של פירות וירקות שגדלו בשביעית, אבל לא
כן הדבר, אלא כאן יבואר שללא הצרוף של "היתר מכירה" גם העצה של "אוצר
בית דין" לא מעלה ולא מורידה... אלא מוכרח לומר שסומכים על העצה של
"היתר מכירה" ואז יכולים לצרף קולא של ה"היתר מכירה"... זאת ועוד -
ידוע כיום שכ-תשעים ושבעה אחוזים מכל הארגונים של "אוצר בית דין"
למיניהם, משתמשים בעצה של "היתר מכירה".
[וכן כתב שם בהמשך להיזהר שלא יאמר ´אני לא סומך על היתר מכירה´,
מחשש נדר]. וכן נכתב ב´קטיף שביעית´ [שנת תשס"ז] פרק כ"ב - אוצר ב"ד,
הערה 5: "הגר"מ אליהו שליט"א הורה שאין לסמוך על אוצר בי"ד אלא בשעת
הדחק, מפני שהרמב"ם לא הביא את המושג הזה להלכה". בהערה 21 שם כתבו:
"הגר"מ אליהו שליט"א העירנו בזו הלשון: ´גם למקילין באוצר בית דין לא
מוזכר בתוספתא שהם משלמים לחקלאי, וכן שכר הפועלים הוא על חשבונם.
ופירות אוצר בית דין לא נמכרים. ומה שנהגו כיום להקל - זו קולא אחר
קולא, והנח להם ...´".
היעלה על הדעת שהרב אליהו שליט"א, לאור דעתו זו [אשר בנקודה זו עקבית
עם מסורת הפסיקה הספרדית בא"י במשך 250 שנה] יחתום על מכתב שאוצר ב"ד
הוא יותר מהודר מהיתר המכירה, והוא לכתחילה ממש? כמדומה שעדותו של הרב
אליהו שליט"א זו מכוונת לעדותו של הרב יחזקאל דאום זצ"ל] שכ- 97%
מ´אוצר בית דין´ מסתמך על היתר מכירה, אין מקום להסתפק יותר שבשנת
תשמ"ז כל ה´אוצר ב"ד´ שנעשה ע"י הרבנות הראשית היה לאחר שהקרקעות
נמכרו ע"פ היתר המכירה.
4) כל אשר נאמר בחוזר הנ"ל, שחקלאים רבים נענו לקריאה שבפירות האילן,
לא יעשו מלאכות ע"פ היתר המכירה, אלא יכינו וישווקו את התוצרת דרך
´אוצר ב"ד´. אך כמובן שהקרקעות עצמם נמכרו לנכרי, כיוון שאוצר ב"ד
בפני עצמו אין לו על מה לסמוך, ואינו אלא הידור להיתר המכירה.
ה. "כמו כן ראיתי שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל כתב בהסכמה לספר הנזכר שאין
בדבריו כל הסכמה לעמדה המוצעת, והדבר פשוט..." (ציטוט מדברי
הרב)
במהלך סוף השבוע האחרון שוחחתי עם הרב בן-מאיר בנושא והוא אמר לי כי
את המשפט הנ"ל-"אין משום הבעת עמדה" (ולא,כפי שכתב הרב- ´אין כל
הסכמה´),הרב בן-מאיר עצמו הוסיף.
שאלתי את הרב בן-מאיר מדוע הוסיף הערה זו, הרי הרב שפירא זצ"ל נתן את
הסכמה זו במקור למאמר של הרב בן-מאיר משנת תשס"א, בנושא אוצר בי"ד,
ובו נכתבו עיקרי הדברים שפורטו בספר השלם. וענה לי, שלא רצה להטריח את
הרב שפירא זצ"ל שהיה חולה ותשוש. והוסיף הערה זו לאחר התייעצות עם
בנו, הרב יעקב שפירא שליט"א.
בסוף שבוע האחרון, תוקן מחדש נוסח הכרוז הנ"ל (סעיף ג´), ורבני ´אוצר
הארץ´ ידעו שהרב שפירא זצ"ל בוודאי היה חותם על כרוז זה, ולכן החתימו
את שמו עליו לאחר מותו.
הדבר העיקרי שניתן ללמוד מצירוף המקרים הנ"ל הוא על יושרו האישי של
הרב בן-מאיר, תלמיד מובהק של הרב שפירא זצ"ל ובן ביתו, שהוסיף הערה זו
למרות שהייתה ברורה לו דעתו של הרב שפירא זצ"ל, שאין הידור כלל באוצר
בית דין, וכן מובא בספרו של הרב בן-מאיר (ע"מ 75) כי אוצר בי"ד, לדעתו
של הרב שפירא, הוא שיטה שבהלכה באופן רגיל לא היינו סומכים עליה, אך
הרב שפירא זצ"ל פסק שם כי ניתן להקל ולסמוך על שיטה זו משום שיש לעודד
ואין לפגוע בשום צורה שהיא בשיווק תנובה של ישראלים.
קטונתי מלקבוע מי יותר ראוי להיקרא יותר תלמידי הראי"ה קוק, הרב
ישראלי זצ"ל והרב שפירא זצ"ל. אך מהתנהלות הרב בן-מאיר ולעומתו ´אוצר
הארץ´ במקרים הנ"ל, נראה לי שאפשר ללמוד המון על יחסי תלמיד אמיתי
ורבו.
אשמח בתשובת הרב על טענותיי,
ואוסיף כי אין בדברי רצון ח"ו לקנטר,
אורי
