נרות חנוכה משמן של שביעית

התשובה

מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א
נרות חנוכה בשמן של שביעית

ראשי פרקים:
א. הדלקת הנר בשביעית והדלקתו בתרומה ומע"ש
ב. הדלקת נר חנוכה משמן תרומה
1. הדלקת הנר משמן תרומה ברשות כהן
2. הדלקת נרות חנוכה שלא ברשות כהן
3. הנאה של כילוי בתרומה – אסור מדרבנן
4. שיטת הרדב"ז: אין להדליק שמן שריפה בשבת של חנוכה
5. בשמן שריפה – מפסיד מותר השמן שבנר
6. הדלקת נ"ח מתרומה ביום חול משום מצוות לאו ליהנות ניתנו
ג. הדלקת נרות חנוכה משמן שביעית
1. הדלקה אינה הפסד
2. איסור שריפת האימורין בבכור
3. שריפת העומר ושריפת החלה
4. הבדל בין שריפת אימורין, חלה ועומר לבין הדלקת נר בשביעית
סיכום למעשה

א. הדלקת הנר בשביעית והדלקתו בתרומה ובמעשר שני

כפי הנראה, הראשון שדיבר בנושא הוא הרידב"ז (על "פאת השולחן", פ"ה ה"ט), וזה לשונו: וכן אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה דאסור להשתמש לאורה". ונמשכו אחריו "ספר השמיטה" להרב טיקוצ'ינסקי ז"ל ובספר "כרם ציון" וכתב שם: "אין להדליק נר חנוכה בשמן שביעית כיון דאסור להשתמש לאורה". ואחר כך הוסיף לדון בשאלה אם מותר להדליק נר לכבוד המת או לכבוד בית הכנסת כיוון שאין נהנים מנרות אלה. וכתב בפשטות שבנר של שבת מותר, עיין שם.

יש לשאול, מניין שמותר כלל להדליק נר בשמן של שביעית אם אפשר לאוכלו? הרי לגבי תרומה פסק הרמב"ם (הלכות תרומה פי"א ה"א), ששמן תרומה טהור מותר בשתייה וסיכה, אבל אסור להדליק בו נר, ורק בשמן טמא מותר להדליק! ובשביעית שאין דין של "טהרה" כמו בתרומה ואפשר להשתמש בשמן "טמא" לאכילה, מניין שיהא מותר להדלקה?

ועיין שם ברדב"ז, שכתב: "ולפיכך סך הוא את השמן הטהור אבל לא ידליק אותו כיון שראוי לאכילה ולסיכה, ומדליק את הטמא דכתיב ואני נתתי לכם את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ולמאי חזי ליה, להדלקה".

אולם לעניין שמיטה כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"א): "מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר". ומקור דבריו - כמובא בכסף משנה וברדב"ז שם - בספרא (תורת כהנים). משמע שאם לא היה פסוק מיוחד מותר היה להשתמש בשמיטה בשמן רק לאכילה או לשתייה שהיא בכלל אכילה ואפילו לסיכה שכן כתוב "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", ומכאן למדים שסיכה דינה כשתייה, ויהא אסור בהדלקה. ומאחר שיש פסוק - מותר הן בשמן "טהור" והן בשמן "טמא", כי אין בשביעית דין טומאה וטהרה כמו בתרומה, כפי המוזכר במשנה להלן.

במשנה (שביעית פ"ח מ"ב) נאמר: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר". כלומר, שאין מדליקים את הנר בתרומה טהורה אלא רק בתרומה טמאה; "ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר" (לשון הרע"ב שם), ולדעתו במעשר שני בטהור מותר ובטמא אסור. ולדעת הגאון (שם), במעשר שני בין טמא ובין טהור אין מדליקים. ודעת הר"ש כדעת הרע"ב, ועיין רמב"ם (הלכות מע"ש פ"ג ה"ב).

ראה ראינו אפוא, שדין הדלקת נר בשמן אינו מוסכם ופשוט, מאחר שהדלקה איננה בגדר "לאוכלה". בתרומה יש דין מיוחד שמותר להדליק אם היא טמאה מהפסוק "משמרת תרומותי", ובמעשר שני כשהשמן טמא אסור להדליק ממנו וכשהוא טהור יש מחלוקת אם מותר או לא . בשביעית מאחר שיש לימוד מיוחד, מותר בין בשמן טהור ובין בשמן טמא ונלמד מ"תהיה" - לרבות הדלקת הנר . ואפשר שההדלקה בשמן מותרת מפני שזוהי הנאתו, כמו שמותר בצביעה.

אמנם הרמב"ם כתב (הל' שמטו"י פ"ה ה"ח): "להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו... ולא יתן השמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר". והטעם הוא, ששמן דרכו לשתייה או לסיכה או להדלקת הנר, ולא למדורה. או שהלימוד הוא רק להדלקת הנר ולא למדורה.

הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ה הלכה א-ב) כותב שהשימוש בפירות שמיטה הינו כדין תרומה ומעשר שני. וכן לעניין שמירת קדושת שביעית ושינוי הפירות מברייתן הדין הוא כמו בתרומה ומעשר שני. למרות הדמיון, ברור שיש הבדלים בין פירות שביעית לתרומה ומעשר שני, למשל שמותר לאכול פירות שביעית הטמא והטהור, וכן עוד הבדלים.

ב. הדלקת נר חנוכה משמן תרומה
1. הדלקת הנר משמן תרומה ברשות כהן

בעניין הדלקת נרות חנוכה בשמן תרומה טמא (שמן שריפה), כתוב בירושלמי בסוף מסכת תרומות (נח ע"א) על המשנה ש"מדליקים שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולין ברשות כהן" - שרק בבית חולים המוגדר צורך יחיד צריך "ברשות כהן", אך לא בבתי כנסיות ובתי מדרשות שבהם ניתן להדליק גם ללא רשות הכהן כי הם בגדר "צורך רבים"; וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח) לחלק ביניהם.

והירושלמי שם דן באיזו תרומה טמאה מדובר, שכן אם מדובר בתרומה טמאה שהופרשה מטבל טמא, הרי לפי הדין יש חיוב לתיתה לכהן ? והסביר ה"פני משה", שאם התרומה הינה מתבואת גורנו של הישראל הרי זה לא שלו, וחייב ליתנה לכהן, וכיצד הוא מדליקה בבתי כנסיות? אלא מדובר באדם מישראל שהייתה לו אם בת-כהן שנישאת לישראל, והיא הייתה בת יחידה שאביה מת והשאיר לה ירושה שמן שריפה, או אפילו תרומה טהורה והיא הורישה אותה לבנה הישראלי והיא קניינו הפרטי של הישראל, וכיוון שאסור ליהנות מתרומה הוא מוכרה לכהן בדמים מועטים .

2. הדלקת נרות חנוכה שלא ברשות כהן

ובירושלמי (שם נט ע"א) מובא: "מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה? אמרין דבי ר' ינאי מדליקין בשמן שריפה בחנוכה. אמר ר' ניסא, אנא לא אנא חכים לאבא. אימא הוה אמרה לי, אבוך הוה אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה".

השאלה שנשאלה בירושלמי היא, אם מותר להדליק נר חנוכה בשמן טמא; לדעת ר' ינאי מותר, ולדעת ר' ניסא שאמרה לו אמו בשם אביו מותר רק אם אין לו שמן של חולין . והסביר ה"פני משה" את הבעיה שבירושלמי, ואמר שמדובר בישראל שירש מבית אבי אמו שמן שריפה, ולגביו נשאלה השאלה אם מותר לו להשתמש בשמן זה להדלקת נר חנוכה שלא ברשות כהן; והספק הוא, מאחר שאין לו לישראל בשמן השריפה אלא זכות קניין (היינו שיכול למוכרו לכהן), ולא זכות הנאה (כלומר, אישית הוא אינו יכול להינות משימוש בו), היינו אוסרים עליו הנאה משמן זה, או שמא מאחר שמצוות לאו ליהנות ניתנו - ואפילו מצוות דרבנן - אין זו הנאה ומותר להדליק בשמן. דבי ר' ינאי פסקו שמותר, ואין צורך ברשות כהן, כיוון שהדלקה זו היא מצווה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ולא נגרם בכך הפסד לכהן. והוסיף על זה ר' ניסא, שרק אם אין לו שמן של חולין מותר להדליק.

והרב "מראה הפנים" הסביר, שכאן מדובר בישראל שירש שמן מבית אבי אמו כהן. ואין לפרש, לדעתו, שמדובר בכהן ממש. והשאלה היא, מאחר שבחנוכה צריך לשים שמן שידלק לפחות חצי שעה, וכאן "שמן שריפה" - כשמו כן הוא, שמיועד לשריפה - "מיכתת שעוריה" והוי כאילו אין בו שיעור. שכן הכלל "מכתת שיעוריה" חל רק על איסורי הנאה ולא על שמן שריפה שמן הדין הכהן יכול להדליק אותו וליהנות מאורו.
ומסקנתו של ה"מראה הפנים", שיש היתר לישראל להדליק נר חנוכה בשמן שריפה אם אין לו שמן של חולין, מפני שהדלקה זו היא מצווה. והסביר שם, שאע"פ שאסור לישראל ליהנות מתרומה אפילו אם היא טמאה - כאן שאני, שכן מצוות לאו ליהנות ניתנו. ואע"פ שהנאה של כילוי אסורה לזרים, מחדש ה"מראה הפנים" שאפילו אם נאמר שאיסור כילוי הוא מהתורה והדלקת נר חנוכה מדרבנן - אעפ"כ אומרים שגם מצוות דרבנן לאו ליהנות ניתנו.

והוסיף וכתב, שמכאן תשובה לבעל המאור שכתב במסכת ראש השנה (ז ע"א בדפי הרי"ף) בעניין המודר הנאה מחברו שמותר לתקוע לו תקיעה של מצווה, שמדובר רק בקולות הראשונים שהם מהתורה ולא בקולות הנוספים שהם מדרבנן. ולדעת הר"ן שם (ז ע"ב בדפי הרי"ף), אפילו בתקיעות דרבנן מותר. ובשו"ע (סי תקפט סעי' ז) פסק ב"סתם" שמותר, ורק הוסיף סייג אחר, שהמודר לא יאמר בפירוש לנודר לתקוע, אלא הוא יתקע מאליו להוציאו ידי חןבה. ועיין כה"ח (שם ס"ק לו) שכתב, שמאחר שהשו"ע לא חילק בין תקיעות מדאורייתא לתקיעות מדרבנן משמע שפוסק כמו הר"ן. ועיין לרשב"א (שו"ת, סי' תשמו), שנשאל אם מודר הנאה מחברו, שקיבל ממנו לולב במתנה ע"מ להחזיר רק כדי שיקיים את המצווה, מותר בלולב זה. וענה הרשב"א, שביו"ט ראשון אסור, שבעינן "לכם" ממש ולא משל איסורי הנאה, אבל ביו"ט שני יוצא בלולב זה ידי חובה, כי מצוות לאו ליהנות ניתנו. הרי שלפי הרשב"א גם מצוות דרבנן לאו ליהנות ניתנו. ואפשר שיו"ט שני הוא מדרבנן, ועל כן אומרים בו מצוות לאו להינות ניתנו, ואם היה מדאורייתא לא היינו אומרים כך על מצוות דרבנן, ואם כן למה היה צריך לטעם של יום טוב מדין לכם, תיפוק ליה שמאחר שהוא מודר הנאה אין לו ליהנות מזה, וצריך עיון.

3. הנאה של כילוי בתרומה – אסור מדרבנן

ועיין "משנה למלך" (הלכות תרומות פ"ב הי"ד) שגם הוא מפרש את דברי דבי ר' ינאי בעניין נר חנוכה, שמדובר בישראל שירש מבית אבי אמו שמן שריפה. והוסיף והאריך ומוסכם אצלו, שאסור לישראל שירש תרומה טמאה ליהנות ממנה, והאריך להביא מחלוקת ראשונים אם האיסור של "הנאת כילוי" הוא מהתורה או מדרבנן; וכלשונו, אם "איסור זה של הנאת כילוי הוא מן התורה נחלקו בו אבות העולם". ולאחר שהאריך להביא ראשונים החולקים בדבר, הוסיף וכתב: "עוד נראה להכריח דאיסור זה אינו אלא דרבנן מההיא דאמרינן בירושלמי בסוף תרומות מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה ומסקינן מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה, וכן פסק רבינו פי"א מהלכות תרומות דין ח"י, ובשלמא אי אמרינן דאיסור זה הוא מדרבנן ניחא דאם אין לו חולין דמדליק בשמן שריפה דבמקום מצווה לא גזור, אך אם היה איסור תורה הוא, תימה איך התירו איסור תורה משום מצווה דדבריהם, וכי