התשובה
הרמב"ם (הלכות בכורות פ"א ה"ח) כתב: 'הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו'. ושוב הוא חוזר על כך (פ"ג ה"יא): 'כבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים בין בעל מום'. מכאן שיש מצווה לאכול את הבכור בתוך שנתו הראשונה, ואם כך לכאורה גם השחיטה היא מצווה.
אמנם ר' עקיבא איגר (חידושי רע"א סי' שו סעי' ז) כתב שיש מחלוקת ראשונים אם יש מצווה לאכול בכור בעל מום: לדעת הרמב"ם (שם) והסמ"ק (עשה ריא) יש מצווה, ואילו לדעת ה'יראים' (סי' קמב) אין מצווה לאכול בכור בעל מום אלא רק בכור תם. לדעתו חכמים גזרו לאכול בכור בעל מום תוך שנתו כדי שלא לבוא לידי תקלה בגיזה ועבודה. בכל אופן, בין אם נסביר שהמצווה היא מדאורייתא ובין אם נסביר שהיא מדרבנן, עדיין תישאל השאלה מדוע לא לברך על שחיטת בכור?
דעת הרמב"ם[1] אינה ברורה, כי איך אפשר לומר כפי שאמר, מצד אחד שיש מצווה באכילת הבכור בתוך שנתו, ומצד שני שאפשר להאכילו לנוכרים ולכלבים?[2] אמנם הש"ך אסר להאכילו לכלבים בגלל ביזיון קודשים, אבל התיר לתתו לנכרים.[3]
ב'מקדש דוד' (סי' יד אות ה, ד"ה ובכור) נכתב שבאמת אין מצוות אכילה, אלא יש רק מצווה שישחטנו בתוך שנתו.[4] אמנם ה'מקדש דוד' עצמו כותב שיש בכך דוחק, כי נאמר 'תאכלנו שנה בשנה' ומשמע שיש מצווה באכילה ולא בשחיטה. גם ב'אבני נזר' נראה שהוא מתרץ כדעת ה'מקדש דוד', שלאחר שחיטה הותרה הקדושה, ומותר למכור לנכרי. ב'דרך אמונה' (הל' בכורים פ"ט ה"כ ד"ה אפילו) נכתב שהתורה הקפידה שהבכורות לא יהיה בעולם אחר שנה, דהיינו שיש לבערם תוך שנתם, ולכן גם אם נותנם לגוי או לכלב, נתבערו מן העולם ולא עבר על איסור. לפי יסוד זה שהעיקר הוא שיתבער בכור בעל מום מן העולם, אין מצווה מיוחדת בשחיטה, אלא שאין דרך לאכול בלא שחיטה.
לאור כל זאת, נראה שאין לברך ברכה מיוחדת על שחיטת בכור בעל מום, אלא הרי זה ככל השחיטות המתירות לאכילה.
