כלאיים במכלאה של אווזים

התשובה

נאמר במשנה (כלאים פ"ב מ"ה): 'מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה... אין מחייבין אותו לנכש'. הר"ש ביאר:

אין מחייבין אותו לנכש – דסופו לעוקרן בעל כורחו דקשה להו שאף למקום גרנות קשין הזרעים הגדילים שם שמחלידין את הקרקע ומלקין אותו ולא חזי תו למקום דישה.

והוסיף הרא"ש (כלאים פ"ב מ"ה): 'הילכך אם אינו מנכש מיד אינו נראה כמקיים כלאים'. כלומר גידולי כלאיים שלא זרעם אלא עלו מאליהם, במקום שניכר שאין דרך לגדל גידולים ואף קשים ומזיקים למקום, הואיל וברור לנו שבסוף יעקור אין נראה כמקיים כלאיים, ואין מחייבים אותו לעקור מיד. הרמב"ם בפירושו למשנה הרחיב את ההיתר וביאר: 'מקום הגרנות אין רצוי שיצמח בו כלום, שצריך שיהיה חלק כדי לדוש שם', כלומר במקום שניכר שאין אדם רוצה בגידול הכלאיים אין חובת עקירה אף שלא ידוע לנו שבוודאי עתיד לעקור. וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו (הל' כלאים פ"ב ה"י):

וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות.

על פי דברים אלו הוא הדין במכלאה שאין דרך לזרוע בתוכה ואין אדם רוצה בזרע שם, מפני שממעט את מרחב המחייה של האווזים. ניכר שאינו רוצה בדבר לכן אין חובה לעקור את גידולי הכלאיים. בהמשך המשנה נאמר: 'אם נכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד'. ביארו הרמב"ם והר"ש שם שכאשר ממעט חלק ומשייר מעט, נראה שרוצה בקיום הכלאיים ואף שאינו מקיים בידיים ממש, חובה עליו לעקור אחד מן המינים עד שיישאר רק מין אחד. וכן פסק רמב"ם בהלכותיו (הל' כלאים פ"ב ה"י):

ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר.

בנוגע לשטיפת המכלאה יש לדון, שכן כאשר שוטף את המכלאה הרי משקה את המינים המעורבים ולכאורה מקיים בידיים את הכלאיים, ואם כן צריך היה לאסור את השטיפה במים עד שיעקור תחילה ויישאר רק מין אחד, אך מסתבר שיש להבחין בין פעולת השקיה לשטיפה: אם משקה בעדינות ורק במקום שהכלאיים גדלים ניכר שמטרתו להשקות על מנת שיגדלו המינים, אך כאשר שוטף בזרם חזק ומנקה את כל שטח המכלאה, ניכר שאינו רוצה בגידולי הכלאיים. ולכן נראה שמותר לשטוף את המכלאה כולה בזרם חזק.