חלוצים לפני ה' ולפני בני-ישראל בענווה גדולה - על ההתיישבות בגוש קטיף

התשובה

ב"ה מנחם-אב ה'תש"פ

 

חלוצים לפני ה' ולפני בני-ישראל בענווה גדולה

מורשת ההתיישבות בגוש קטיף

(שיחה ששודרה ברשת מורשת – ערב שבת חזון ה'תש"פ)

 

שלום רב וברכת ה' עליכם

בפסוקים הראשונים של ספר דברים שנתחיל לקרוא בשבת הקרובה (דברים א, ה-ח) מלמדת אותנו התורה:

"בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: ה' א-לו-ה-ינו דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת:

רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם:...".

 

ובמדרש לקח טוב (פרשת דברים דף ב עמוד א) מתוארים בהרחבה מקומות מרכזיים בגבולות הארץ שנצווינו לכבוש, ומשמעותם שהתורה מצווה עלינו לכבוש את כל ארץ ישראל וכך נאמר במדרש:

"פנו וסעו לכם. זה ערד וחרמה. ואל כל שכניו. זה עמון ומואב והר שעיר. בערבה. זה מישור. בהר. זה הר המלך. ובשפלה. זו שפלת לוד ושפלת דרום. ובנגב ובחוף הים. זו אשקלון ועזה וקסרון. ארץ הכנעני. זה גבול הכנעני וכן הוא אומר (בראשית י) ויהי גבול הכנעני מצידון וגו'..."..

 

דברים אלו מתאימים מאוד לדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, שמבאר על פי מקורות נוספים שהפסוק "בואו ורשו את הארץ" שבפרשתנו, אינו ייעוד והבטחה בלבד, אלא מצווה לכבוש את כל ארץ ישראל כולה, כהמשך למה שנצטווינו בסוף ספר במדבר בפרשת מסעי (במדבר לג) "והורשתם את הארץ וישבתם בה", כלומר, עליכם לכבוש את כל הארץ כולה. וכן יש מצווה על כל אחד ואחד מישראל להתיישב בארץ ישראל.

 

וכך כותב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם אות ד:

"מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום...

ממשיך הרמב"ן ומדגיש ואומר שמצווה זו לא נתקנה לדור באי הארץ בלבד אלא נוהגת גם בדורות מאוחרים יותר כפי שהוא כותב בהמשך דבריו:

"ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם... אין הדבר כן. (כלומר המצווה המהותית היא לא דווקא איבוד עמי כנען שהרי) אנו נצטוינו להרוג האומות ההם (דווקא) בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

גם דברים אלו של הרמב"ן יש להם סימוכים בהמשך דברי המדרש על הפסוק "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ, וכך מסיים המדרש שוחר טוב:

"ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. אלו באי הארץ. ולזרעם. אלו בניהם אחריהם. מה שכיבש דוד. רבי אומר לתת להם אלו עולי המדבר. ולזרעם. אלו עולי בבל. אחריהם. אלו ימות המשיח".

 

הוי אומר המצווה היא לא רק להוריש את שבעה העממים שחיו כאן כשדורו של יהושע נכנסו לכבוש את הארץ. אלא אפילו בדורות מאוחרים יותר כאשר לא יהיו כאן עמי כנען, אם ח"ו יגלו ישראל תחול עליהם חובה לכבוש מחדש את הארץ כאשר הדבר יתאפשר מבחינה מציאותית. 

 

אלא שכאן עולה השאלה מדוע מיד לאחר הפסוק "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה ביאר את התורה הזאת לאמר, רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו'".

לכאורה היה מתבקש שמשה רבינו יבאר לנו פרטי דינים בתורה, ואילו למעשה הוא מצווה עליהם לכבוש את ארץ ישראל?!

ובאמת אחד ההסברים הוא שאכן משה רבינו מצווה עליהם פרטי מצוות הקשורים לארץ עמון ומואב כפי שכתב זקננו רבי נתנאל חבובא זצ"ל ראב"ד דמשק ולאחר מכן בירושלים עיה"ק,  בספרו קרבן נתנאל על התורה (פרשת דברים עמ' תקס"א ד"ה טעם השני) בשם האדמו"ר מקראמניץ בספרו ברכת טוב על התורה פרשת דברים קא ע"ב:

"לפי שלא ידעו ישראל עדיין הלכות תרומות ומעשרות ולא קבלו התורה עדיין, לזה אמר: בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה ביאר את התורה, ואמר בדקדוק בארץ מואב להורות על תרומות ומעשרות, ועל פי מאמר ז"ל ריש מסכת יבמות: "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ועיי"ש ברש"י".

אולם החתם סופר בדרשותיו דף ש"ו טור א (הובאו דבריו בספר "ארץ ישראל במשנת החתם סופר" עמ' פט-צ עמ' קל, ד"ה לבחור לשבת בארץ הקדושה) מבאר שהפסוק "בואו ורשו את הארץ", מהווה המשך לפסוק "הואיל משה ביאר את התורה הזאת לאמר, רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו'. משום שאם עם ישראל היו נשארים בהר סיני לאחר מתן תורה, אז אמנם כל העולם כולו היה נהנה מכך, אבל דווקא להם בעצמם לא הייתה להם לא תועלת ארצית כי לא היה אחוזת נחלה, וגם לא היו מגיעם למעלתם השלמה כי אותה לא ניתן לקבל רק ארץ ישראל, לכן אומר להם משה:

"רב לכם שבת בהר הזה" ואתם בעצם יגעים עבור אחרים, ואתם נשארים בחוסר. אלא עליכם להיכנס לארץ ישראל כי רק שם תקבלו את השלמות... כי העולם כלו ניזון בשביל עם ה' אלו והם אין להם חלק בעולם הזה ולא נחלה בו. ולא יצוייר קנות שלימות מעלותם הראוי להם לתקן גם עולמות העליונות כי אם בארץ הקדושה...".

לכן מסיים החתם סופר ומבאר מדוע אומר להם משה, "פנו וסעו לכם", שהכוונה "בשביל עצמיכם... ובאו אל הר האמורי כי שם הוא קנין השלימות האמיתי ...".

השלמה לביאורו של החתם סופר ניתן להביא את מדבריו מורנו ורבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בשיחותיו לפרשת דברים (בעריכת הרב שלמה אבינר, דברים סדרה א סעי' 5 עמ' 16-17), שם הוא מבאר שכיוון שכל התכלית של הדרך הזאת מיציאת מצרים היא להגיע אל "המקום אשר יבחר ד'", לכן אותה תורה אלוקית שמימית מתגלית בכל תוקפה ומילואה דווקא לאור הכניסה לארץ ישראל, כשהיא עולה למדרגה של תורת ארץ ישראל.

ולכן מדגישה התורה בתחילת ספר דברים, ואומרת: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת". ומה הביאור? "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת". ומדוע? והתשובה היא: "כי כאן בארץ התורה היא טבעית, נורמלית, היא שייכת לאוירא דארץ ישראל. פה הקדושה היא טבעית, הסייעתא דשמיא היא טבעית...".

ואכן במשך הדורות הייתה עלייה של בודדים לארץ ישראל החל מהרמב"ן בעצמו ובדורות אחריו כאשר יהודים בודדים עולים לארץ לחונן את עפרה ולהסתופף באוויר קדושתה, במסירות נפש גדולה, בעיקר כקבוצות ולעתים אף כבודדים. עד עליית האור החיים הקדוש ותלמידיו בסביבות שנת ה' ת"ק, ולאחר מכן עליית תלמידי הגר"א ועליית תלמידי הבעש"ט, ולאחר מכן הקמת המושבות הראשונות לפני כמאה וארבעים שנה, שהוקמו על ידי אנשים יראי אלוקים, שעלו לארץ ישראל כהמשך לאותה מסורת.

אולם כשקמה התנועה הציונית לפני כמאה עשרים שנה, היא חרתה על דגלה את החלוציות בעלייה לארץ ואת החלוציות בבניין הארץ לא כחלק מעבודת ה', אלא ממניעים של ביטחון לאומי לעם היהודי, ואף כלפי חוץ היא הדגישה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת", כשהכוונה היא שכל אחד מעם ישראל רשאי לחיות עם השקפת עולמו, אבל הקו המאחד את אנשי התנועה הציונית היא עלייה לארץ ישראל מתוך חלוציות בכיבוש השממה וביישובה של כל ארץ ישראל.

אולם התורה מלמדת אותנו שעם כל מעלתה של החלוציות האנושית בכיבוש הארץ, אין היא יכולה להיעשות בשלמות כל זמן שהיא נעשית מטעמים לאומיים גרידא.

כך מדייק המלבי"ם בפירושו לפרשת מטות (במדבר לב, כ) כשהוא עומד על ההבחנה הדקה בדו שיח בין משה רבינו לבני גד ובני ראובן ובתוכחתו אליהם.

שכאשר בני-גד ובני ראובן מבטיחים למשה רבינו: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני-ישראל" (במדבר לב, יז). מתקן אותם משה רבינו (במדבר לב, כ) ואומר להם: "אם תחלצו חושים לפני ה' למלחמה", עם כל המשמעויות הנובעות מכך כפי שהוא מרחיב בפירושו עיי"ש.

ואכן בני גד ובני ראובן מקבלים את תוכחתו ומבטיחים ואומרים לו (במדבר לב, לב): "נחנו נעבור חלוצים לפני ה'...".

אך עדיין יש לשאול מדוע משנים את לשונם ואומרים: "נחנו נעבור חלוצים", ולא אומרים "אנחנו נעבור חלוצים", כפי שקודם לכן הם אמרו "ואנחנו נחלץ חושים"?!

משיב על כך רבינו בחיי, שיש בלשון זאת ביטוי של ענווה, בלי להדגיש את ה"אני" העצמי. ויש בכך אמירה שלמרות שהם הולכים להיות חלוצים לפני ה' וחלוצים לפני המחנה הם לא רוצים להחזיק טובה על כך, וכלשונו של רבינו בחיי במדבר לב, ב):

 "מפני שהיו בני גד בעלי הכוח והגבורה בכל המקומות לטרוף טרף האויבים, ושבחו עצמם בלשון: "חלוצים לפני ה'", לכך המעיטו עצמם בלשון "נחנו", דרך ענוה והשפלה, כלשון: (שמות טז, ח) "ונחנו מה"...

פירוש נוסף כותב רבינו בחיי, בהמשך דבריו:

"בני גד לא היו מתפחדים לשבת במקומות אלו מעבר לירדן מזרחה מפני האומות אשר סביבותיהם אף על פי שהיו רחוקין מאחיהם שאר השבטים, כי היו מזוינים בשני מיני כלי זיין: בכח הגוף ובכח הזכות, ולשון: "חלוצים לפני ה'", יכלול את שניהם...".

כשקוראים את דברי רבינו בחיי אי אפשר שלא להיזכר בהתיישבות בגוש-קטיף שבמשך כשלושה עשורים הייתה מופת להתיישבות חלוצית שקמה מתוך מודעות שהיא עושה מעשה חלוצי לפני ה', כי כך רצון ה' במצוות "בואו ורשו את הארץ" וכדברי הרמב"ן "שלא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות ולא לשממה". ולמרות שהמקומם מרוחק ממרכז הארץ וגם כשהמצב הביטחוני לא היה מזהיר ולעתים אף מסוכן. ולמרות הכל להיות חלוצים בענווה לפני בני-ישראל, כי לא החזיקו טובה לעצמם באשר הם שליחים של הקב"ה לקיים את מצוות ישוב הארץ, ומתוך הבנה ש"כולנו בני איש אחד נחנו" (וכפי ביאורו של בעל הטורים במדבר שם).

לצערנו לפני חמש-עשרה שנה עלה הכורת והחריב חבלי ארץ-חמדה אלו בדרום-מערבה של ארץ קדשינו נחלת אבותינו, ולמרות ההשתדלויות המרובות; הרוחניות והמעשיות, נמסרו חלקי ארץ ישראל לזרים, זדים ואנשי-חמס.

אך לאור מה שלמדנו שצריך לחיות בהבנה ובתודעה פנימית שאנו רק שליחים של רבש"ע לעשות את רצונו להיות "חלוצים לפני ה' ומתוך כך חלוצים לפני בני ישראל", אזי למרות הנסיגות והנפילות הקשות, עלינו להמשיך במשנה מרץ להרים את דגל ישוב הארץ במצוות ה' על פי רצון ה',  לזכור ולהזכיר את מה שמצווה אותנו בפרשיות שאנו עוסקים בהם, לרשת את הארץ לעסוק בבניין הארץ הקדושה וביישובה בכל חלקיה. להמשיך להשמיע ברמה את הייעוד של עם ישראל בבניין הארץ הקדושה לכל מרחביה על ידי מלכות ישראל, להתפלל ולהתחנן ולבקש את גילוי מלכות שמים בהקמת מלכות בית דוד ובבניין בית המקדש. כפי שאמר הנביא (ישעיהו פרק מ): "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".

ויהי רצון, שנזכה לזכות ולראות בהמשך קיום הנבואה (ירמיהו לא כ): "הַצִּיבִי לָךְ ציונים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה", אשר בכל חלקי הארץ הקדושה, ושנזכה לנחמות ירושלים במהרה.                                        

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב