הקרבה ולמסירות הנפש על ארץ ישראל

התשובה

בס"ד ה מרחשוון תשס"ו

לרוית שלום וברכת ד´

השאלה עד כמה יש למסור את הנפש עבור ארץ ישראל, היא שאלה גדולה ונדונה בספרות ההלכה. בהגדרה כוללת היא כשם שאדם מסתכן להביא פרנסה לבני ביתו, כגון עולה על סולם או עושה סנפלינג (לנקוי חלונות) ועוד עבודות הדורשות סיכון, כמו כן אנו נוסעים בכבישים למרות שהסכנה בהם היא הרבה יותר מאשר היה בגוש קטיף, ואימתי נגיד שאסור לנסוע ברכבים פרטיים מחשש תאונות דרכים? כמו כן כל אשה יולדת למרות שיש הרבה שנפטרות או נחלות בזמן הריונן, וב"ה בימנו המצב השתפר לעין שיעור אבל לפני חמישים שנה עדיין היו מתות כ 2% מהיולדות. אבל המשיכו תמיד ללדת.
ההגדרה הבסיסית היא כל זמן שאין כאן דבר לא נורמלי, והכל עושים כן הרי שהדבר מותר, אבל אם הציבור בכללותו לא ירצה לעבוד במקום המסוכן, אז יש מקום לסברא שאין להסתכן עבור ישוב הארץ. הרחבה בנושא נא עייני בספר באהלה של תורה (להגר"י אריאל שליט"א) ח"ד עמ´ 108 "פקוח נפש במצות ישיבת ארץ ישראל".

בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ