גבולות היציאה

התשובה

בס"ד

שלום וברכת ד´

1. מותר לטייל בא"י בכל גבולות הארץ (עולי מצרים ועולי בבל, וכן המקומות שנכבשו על ידי צה"ל). גבולות ההבטחה לא התירו.
2. הנני מצרף לך מאמר שכתבתי על נסיעה לפולין.
בס"ד ו סיון תשנ"ז

טיולי שרשים בחוץ לארץ

הגמ´ (ע"ז יג ע"א) אומרת שכהן יכול לרדת לחו"ל, להיטמא בטומאת ארץ העמים, כדי לדון עם הגויים להציל את ממונו מידם. על כך הביאה הגמ´ ברייתא, וז"ל:
ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה: אימתי - בזמן שאין מוצא ללמוד תורה* אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא. רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם.
אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה.
מפשטות לשון הגמ´ משמע שהיא עוסקת רק בכהנים, ובשאלה אם יכולים לצאת לחו"ל משום קדושת הכהן וטומאת ארץ העמים.

א. שיטת תוס´

התוס´ (שם ד"ה ללמוד) כתב שההיתר לצאת ע"מ ללמוד תורה ולשאת אשה הוא רק כשדעתו לחזור לא"י. והראיה לכך מהמסופר בגמ´ (כתובות קיא ע"א) באדם שאחיו מת בחו"ל, שאל את ר´ חנינא אם ירד לחו"ל לייבם? וענהו: "זה נשא אשה עובדת כוכבים ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוץ לארץ?". מכאן שאפילו לשאת אשה לא התירו אא"כ דעתו לחזור. עוד הוסיף התוס´ שהיתר זה הוא רק בשתי מצוות חשובות כלימוד תורה ונשיאת אשה.
הסוגיא בעבודה זרה עוסקת בכהן הנטמא לצרכים מסוימים, וגם הברייתא שהתירה להיטמא לנשיאת אשה ות"ת עוסקת בכהנים. ועל כך התוס´ הוסיפו שההיתר לצאת לחו"ל הוא רק באופן זמני, ובאופן קבוע יש לאסור, והראיה מהגמ´ בכתובות. ולמרות שהגמ´ בכתובות לא דנה דוקא בכהן, (עיין לקמן אות ד), בכ"א אם לישראלים אסור לצאת באופן קבוע, ק"ו שלכהן אין להתיר. כדי לתרץ את הסוגיות הוכרחו התוס´ להסביר שההיתר לכהן לצאת לחו"ל לשאת אשה הוא רק ביוצא עלמנת לחזור. משמע שישראלים יכולים לצאת בכל עת לחו"ל, ובלבד שלא ישתקעו שם. (המהרי"ט בחידושיו בסוף כתובות סובר שלישראל מותר להשתקע בחו"ל על מנת לשאת אשה, ובכך חולק על דברי התוס´, אולם מאידך מסכים המהרי"ט עם התוס´ שישראל יכול לצאת אפילו לדבר רשות, כשדעתו לחזור).

ב. שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ט):
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ.* וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אא"כ חזק שם הרעב.
משמע שכל יהודי, אפילו שאינו כהן, אסור לו לצאת לחו"ל, ולא התירו אלא לשלשה צרכים ובאופן זמני.
נשאלת השאלה, מנין המקור לדברי הרמב"ם שאסור לכל יהודי לצאת מהארץ. ועיין משפט כהן (סי´ קמז) שכבר נסתפק בהכי.

ג. מקור מחלוקת הרמב"ם והתוספות

נראה שמחלוקת זו בין הרמב"ם והתו´ טמונה במחלוקת בגי´ בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א) בענין הבא ממדינת הים שהתירו לו לגלח במועד. וז"ל:
תני בשם רבי יהודה: הבא ממדינת הים, אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה, דרבי יודה אמר: אסור לפרש לים הגדול.
מעתה, כהן שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי ר´ חנינה א"ל: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה, לחלוץ או ליבם? א"ל: אחיו של אותו האיש יצא - ברוך המקום שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו?! ... שמעון בר בא אתא לגביה רבי חנינא, א"ל: כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא (ביקש מכתב המלצה שתקל על פרנסתו בחו"ל). אמר לו: למחר אני הולך אצל אבותיך (אסתלק מהעולם). יהו אומרים נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל, התרת לה לצאת לחוץ לארץ.
מלשון הירושלמי אנו לומדים שהאיסור לצאת הוא לכהן בלבד, וכן מעשה היציאה לייבום היה בכהן, אבל לישראלים אין איסור ליציאה. ולעומת זאת כבר ציין הגר"א (או"ח סי´ תקל"א ס"ק ז) שהבבלי (סוף כתובות) לא ס"ל הכי, ומשמע ליה שלבבלי גם לישראלים אסור לצאת לחו"ל.
לפי הסבר זה יש לומר שהתוס´ סובר שהיציאה לחו"ל אסורה לכהן בלבד, כמובא בירושלמי, ומשום כך הקשה על הגמ´ בע"ז שמתירה יציאת כהן לחו"ל לנישואין ות"ת מהמובא בכתובות שכהן אסור לצאת לייבום, ומתוך כך הגיע לחילוק בין לחזור ולא לחזור. אבל ישראלים מותרים בכל יציאה, ובלבד שלא ישתקעו. אולם הרמב"ם, שפסק שאיסור היציאה מא"י לחו"ל חל גם על ישראלים, חייב להסביר שגם לגבי ישראלים אין להתיר אלא לצורך מסויים, כגון תלמוד תורה, נישואין או סחורה* אבל נסיעה לטיול סתם אין להתיר.

ד. הבדל בין יציאת כהנים וישראלים

לשיטת הרמב"ם התירו לישראל לצאת על מנת לחזור במקרה של נשיאת אשה, ת"ת וסחורה. ברור שהעיסוק בסחורה הוא מדברי הרשות, ונשאלת השאלה: א"כ, מה חידוש יש בת"ת ונשיאת אשה? שהרי התוס´ החשיבם כמצוות מאד חשובות ולצורך אלו בלבד התירו לצאת, ואם לשיטת הרמב"ם לדבר רשות התירו לזמן כ"ש שלדבר מצוות חשובות הדבר מותר?
עוד יש להוסיף ולשאול מדוע הרמב"ם פיצל בין היתר משום תלמוד תורה, נשיאת אשה והצלת ממון מעכו"ם לבין היתר המסחר, שהרי כתב (הלכות מלכים פ"ה ה"ט):
אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה.
עוד יש להוסיף ולהקשות: מדוע לגבי כהן היוצא לחו"ל הרמב"ם הזכיר כסיבות מתירות* נשיאת אשה ותלמוד תורה ולא הזכיר היתר יציאה משום סחורה?
נראה שיש לבאר בשיטת הרמב"ם שאיסור יציאת כהן ויציאת ישראל חלוקים בנמוקיהם, יציאת כהן אסורה משום שהוא מטמא את עצמו* ואילו יציאת ישראל את הארץ יש בה חילול השם, שעוזב מקום שעיני ד´ בו כל הזמן למקום שתחת שרים (רמב"ן ויקרא יח כה, רשב"א חדושי אגדות תענית י ע"א* דרשות הר"ן דרוש ד עמ´ נד, שו"ת מהריט"ץ סי´ פה).
א"כ כאשר יוצא לצורך מסויים אין בהכי זלזול בקב"ה שהרי היציאה איננה מכיון שאיננו רוצה להיות תחת השגחתו יתברך, אלא מכיון שרוצה לעשות פעולה מסוימת ולחזור, ולכן גם ענין הסחורה הותר שהרי לא יוצא מהארץ כנגד השגחת ד´ יתברך. אולם לענין כהנים הטומאה היא דרבנן, והם לא גזרו במקום שיש קושי גדול בקיום המצוה, ולכן לענין דברים שאין כל אדם זוכה בהם בכל מקום - ללמוד תורה או לשאת אשה, התירו לו חכמים לצאת, אולם לענין סחורה לא ראו אפשרות להקל שהרי יש בכך טומאה.
נראה שלכך רמז הרמב"ם (הל´ מלכים פ"ה ה"ט) בכתבו תחילה את ההיתרים הרגילים שהותרו לכהן לצאת, ועוד הוסיף "וכן יוצא הוא לסחורה" שלא נמצא ביציאת כהן מהארץ.
בלשון המאירי (ע"ז יג ע"א ד"ה אעפ"י) אנו לומדים שההיתר לכהן לצאת הוא רק לצורך מצוה, אבל לדבר הרשות אסור לו לצאת. א"כ מובן שסחורה אסורה לכהן, אולם לישראל הותר לצאת לסחורה שהרי אינו מראה בכך כפירה כלפי השגחת הקב"ה עליו.
ויש להוסיף שלפי ההלכה (או"ח סי´ תקלא סעי´ ד) מותר לישראל לצאת לא רק לפרנסתו אלא אפילו להרווחה, כמבואר (מו"ק יד ע"א) שלא רק סחורה התירו אלא אפילו הרווחה, "שיש לו כבר נכסים הרבה ויותא כדי להרויח יותר" (רש"י). ולפי הסבר הדברים שלנו, הרי שכיון ויש צורך מסויים - אין בכך כפירה בהשגחת הקב"ה, ולא נאסר אלא היוצא לשוט מחוץ לארץ ישראל - לטייל בעולם.

ה. יציאה לקברי צדיקים

לגבי יציאת ישראלים להשתטח על קברי צדיקים נחלקו גדולי עולם. בספר שדה הארץ (ח"ג אבהע"ז סי´ יא) כתב שאם יוצא על מנת לחזור ולא יתבטל מלימודו - מותר לצאת לחו"ל על מנת להשתטח על קברי צדיקים. ובספר שדה חמד (אסיפת דינים, מערכת א"י אות א) כתב שראה הרבה מתבטלים מת"ת בהליכתם, ולכן אין ראוי לנהוג כן.
מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי´ קמז) כתב על דברים אלו:
אולי י"ל שעל קברי אבותיו ורבותיו, אף שהם קטנים במעלה נגד צדיקי אה"ק הקבורים שם, מ"מ אולי מתוך דקריבא דעתייהו יותר לגבי´, א"כ יותר ירבו בתפילה, נמצא שיש בזה מצוה יותר גדולה. מ"מ אין הדבר ברור כלל לענ"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון עד שנצרך לצאת ע"ז מא"י לחו"ל. ומה טובו דברי הגאון המחבר שליט"א (שדה חמד, זצ"ל) דבת"ח, דמתבטל מת"ת - המניעה טובה, והכל לשם שמים.
כל הדיון הוא האם ישנה תועלת בהשתטחות על קברי צדיקים בחו"ל. אולם כל זה שייך במציאות הגורמת להתקרב אל הקב"ה, וקבלת תפילות האדם. אבל נסיעה שעיקרה לנופש ובדרך אגב גם הולכים לבקר קברי צדיקים, הרי שזה בודאי לא התירה.

ו. נסיעה למחנות השמדה

כפי שהבאנו יש מקום להתיר לצאת מארץ ישראל על מנת ללמוד תורה כשאין לו מי שילמדנו בארץ ישראל, וא"כ יש לדון האם הנסיעות למחנות ההשמדה, שבהם מלמדים על ההסטוריה היהודית ושנאת הגויים, אפשר להגדירם כתלמוד תורה. אם הדבר יביא לידי תלמוד תורה גדול יותר יש מקום להתיר, ואולי אפילו אם הנסיעה לא תביא לידי תלמוד תורה נוסף אולם תביא את הנער לידי קשר אמיץ יותר לארץ ישראל ולעם ישראל, יש ג"כ מקום להתיר מבחינה הלכתית.
אלא שאם כן, תשאל השאלה* הרי גם בטיול יכול אדם לראות את נפלאות הבורא ולהגיע מכך לאהבת הבורא, כמבואר ברמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב), ובכו"א לא התירו לצאת מארץ ישראל לראות את העולם, אלא לשאת אשה וללמוד תורה.
אלא שיש לחלק לאיזה צורך אדם יוצא אם לשם לימוד היסטוריה יהודית ובחירת הקב"ה בנו מכל העמים, הרי שיש מקום להתיר לצאת, אולם אם יוצא כשהעיקר הנאת העין ומתוך כך יכול גם להגיע לאהבת ויראת הבורא, זאת לא התירו.
יש להוסיף שאפילו לצד שהדבר נחשב כתלמוד תורה, אין זה כי אם במקרה ואין אפשרות ללמד את הנער דברים אלו בארץ ישראל, אבל אם יש אפשרות ללמוד בארץ ישראל את אותם התכנים, אין כל מקום להתיר לצאת מהארץ.

ז. מידת חסידות

עוד יש להוסיף שעד כאן דברנו מצד ההלכה. אולם הרמב"ם הביא בהלכותיו גם מעשי חכמים בחיבת ארץ ישראל, על כך שהיו מנשקים אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן על מחלון וכליון שהיו שני גדולי הדור, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, למרות שהיה מותר להם לצאת אבל אין זו מדת חסידות (רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט-יב). מכאן אנו לומדים שאפילו בדברים המותרים הלכתית, יש להוסיף ענין של מידת חסידות. ולמדנו שכיון ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות, לכן החמירו מאד ביציאה ממנה. המהרי"ט (קידושין לא ע"א) הסובר שמותר לצאת לחו"ל באופן זמני לכל צורך (אות א), כתב שרבנן היו נפרדים מחבריהם בעכו משום מדת חסידות. (ועי´ דרשות הר"ן דרוש ה עמ´ סז, שבא"י הצדיקים יכולים להתעלות יותר, ואולי משום כך הצדיקים הקפידו יותר).
גדולי החכמים היו משתדלים שלא לצאת ממנה כלל, אפילו לצרכים שלכו"ע מותר לצאת. כידוע מרן הרב קוק זצ"ל הקפיד על כך מאד, ועד שהסכים לצאת היה חוכך בדעתו מאד מאד, וכן נאמן ביתו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל מספר במכתביו לבנו (מכתבי מרום עמ´ קא-קה) שנאבק קשות להסתלק מהנסיעה לארה"ב, שהיתה לטובת ועד הישיבות ומפעל התורה, וכל זאת על מנת ש"לא לעזוב את אויר דארץ ישראל המחי´ אותי אפילו לרגע". למדנו שאפילו כשהיתה נסיעה לתועלת רבה לעולם התורה לא רצה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל לצאת מקדושת ארץ ישראל (ואוי לעינינו שאנו רואים ת"ח היוצאים מא"י עבור כל בקשה ומשימה).

ח. סיכום

1. להלכה קיי"ל לפי הבבלי (כתובות קיא ע"א) שיש איסור גם לישראלים לצאת לחו"ל לטיול, ולא התירו אלא לצרכים מסוימים (כגון, נישואין, ת"ת, סחורה) ובלבד שיהא לזמן קצר. רמב"ם (מלכים פ"א ה"ט), שו"ע (סי´ תקלא סעי´ ד).
2. נחלקו האחרונים האם מותר לצאת להשתטח על קברי צדיקים בחו"ל.
3. יש מקום להתיר לנסוע לראות את מחנות ההשמדה בחו"ל כאשר הנסיעה נועדה ללמד אהבת העם והארץ, ואין אפשרות ללמוד תכנים אלו בארץ ישראל.
4. יש להדר ולהשתדל ליהמנע מכל יציאה מגבולות א"י, אפילו לדברים המותרים מבחינה הלכתית.
5. כהנים לא יצאו לחו"ל אלא לצורך מצוה (כגון נישואין או ת"ת) ולא לסחורה וכ"ש לא לטיול.