התשובה
המשנה בערלה (פ"א מ"א) אומרת:
הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה.
הירושלמי (שם) מבאר שהלימוד הוא מהפסוק "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו", שאם עומד לסייג פטור.
נשאלת השאלה, אם כוונת מאכל היא המחייבת בערלה, מדוע הירושלמי קובע שאתרוג העומד למצוה נחשב להיות פרי וחייב בערלה? וכן פסק הרמב"ם (הל' מעש"ש פ"י ה"ז, ועי' משנה ראשונה, רא"ש הל' ערלה סי' ב, מעיו"ט שם, וחזו"א ערלה סי' א סק"ז).
מבאר הירושלמי (פ"א ה"א):
(לענין הנוטע לסייג) כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו, ברם הכא (אתרוג של מצוה) רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו.
ובארו הפנ"מ והגר"א, שבעצי מאכל שנטעו לשם שמוש בעצים או כסייג - העיקר הוא העץ, ולכן אפילו אם משמר בדרך אגב את הפירות אין בהם ערלה, ואילו באתרוג עיקר הגידול הוא בשביל הפרי.
לפי דברים אלו אם ניטע לכתחילה גם לעץ וגם לפירות חל עליו חיוב ערלה, וכן כתב החזו"א (דיני ערלה סי' יא):
הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, ודוקא שאין דעתו ללקוט הפירות, אף שאוכל מהן אח"כ באקראי, או שנמלך לאוכלן אחר שכבר נתבשלו, אבל אם דעתו ללקוט גם הפירות, ודעתו לסייג ולפירות - חייב בערלה, ואפשר שאם עיקרו לסייג, ופירותיו זילה ליה אף שדעתו ללוקטן פטור, והדבר צריך הכרע.
ונראה שאפילו לפי האפשרות השניה, הגדרת "זילה ליה" היא כאשר אינו שומרם ואינו רוצה באחריותם - במקרה זה מחשיבם כעצים בלבד, וממילא פטור מן הערלה.
בנידון דידן עץ הפיטנגו, פריו הוא טעים ואכיל, אלא שלא נוטעים ממנו כמויות גדולות בגלל בעיות מסחריות, אבל כל היודע טעמו אוכלו, ומשמרים את הפירות בחצרות, לבל ינטלו בלא רשות, לכן דינו ככל עץ מאכל.
לפי דברים אלו בנידון דידן שנטע לסייג וגם לשם הפירות, ושומרם לאכילה, חייב בערלה.
