התשובה
א. קציצה מעל לטפח
הרמב"ם (מעשר שני פ"י הי"ג) כתב:
אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה.
דין זה הוא מחלוקת תנאים בירושלמי (שביעית פ"א ה"ו), דעת ראב"י היא שהגומם פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין, וחכמים אומרים עד שיגום מעם הארץ. הרמב"ם הכריע כדעת חכמים ואילו הרא"ש הכריע כדברי ראב"י שאפילו קצצו פחות מטפח חייב. השו"ע (סי' רצד סעי' יח) פסק כדעת הרמב"ם. והגר"א (ס"ק נד) הביא ראיה לדברי הרמב"ם שהרי דברי ראב"י הועמדו כשיטה יחידית, וכן מהגמ' (סוטה מג ע"ב) שדוקא במקום שיש מראית עיין הרי זה חייב, אולם עץ שנקצץ וגבה לכאורה אין בו משום מראית עין ואין בו חיוב ערלה.
אמנם הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"ח) הכריע כדעת ר"ש, לגבי הגדרות אילן ונטיעה, כאשר ברור שיש לחלק בין דין ערלה שהוא תחילת הגידול לבין שביעית שהשאלה היא האם העץ החדש הוא אילן או נטיעה חדשה, כאשר המשמעות היא לגבי שטח העיבוד בשביעית, אבל לגבי ערלה ברור שהוא אילן החייב בערלה. עולה שלדעת הרמב"ם מתחייב בערלה רק אם נקצץ מהארץ ואם השאיר מעל הקרקע אינו חייב בערלה.
הגר"א (סי' רצד ס"ק נד) כתב: "ומיהו נראה דההיא דסוטה מג ע"ב מכרעא וכמ"ש סעי' כא". כוונת הגר"א לדברי השו"ע (סעי' כא) " ילדה שאינה גבוהה טפח, חייבת בערלה לעולם, משום מראית העין, שנראה כאילו היא בת שנתה. במה דברים אמורים, בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחד יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כך, שרי, דאית ליה קלא". ולכאורה מדברי הגמ' שנפסקה ברמב"ם (מעש"ש פ"י הכ"א) מוכח שיש דין מראית עין בפחות מטפח. אולם אפשר לומר ג"כ שדוקא בכרם שהוא גבוה טפח יש בו מראית עין אבל בעץ שגדל לאחר מכן אפילו אם נקצץ בפחות מטפח אין דין מראית עין, וא"כ צדקו דברי הרמב"ם שרק בגמימה מהקרקע יש למנות שנות ערלה.
בנידון דידן הקציצה הייתה מעל טפח וא"כ לכו"ע אין כאן מנין שנות ערלה חדשות, שהרי לרמב"ם צריך שהקציצה תהיה מעם הארץ ואילו לרא"ש פחות מטפח, אבל ביותר מטפח אין שנות ערלה חדשות. אולם בנידון דידן בגלל הקציצה העץ הוציא ענפים קטנים בפחות מטפח מהקרקע, ומהם התפתחו העצים החדשים, וא"כ השאלה האם יציאת הענפים בפחות מטפח מחייבת בערלה.
ב. אילן היוצא מהגזע
הרמב"ם (מעשר שני פ"י הי"ט) כתב:
אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב,
דין זה שהיוצא מהגזע פטור, מובא בתוספתא (ערלה פ"א ה"ד) להפך שהיוצא מהגזע חייב בערלה והיוצא מהשרשים פטור מערלה, אולם כנראה הרמב"ם גרס הפוך שהיוצא מהגזע פטור ואילו היוצא מהשורש חייב, ויסוד דבריו הוא על פי הגמ' (ב"ב פב ע"א, ב"מ קיט ע"א) שהרואה פני חמה היינו מהגזע ולמעלה הרי זה חייב בערלה ושאינו רואה פני חמה פטור, כדעת ר' יהודה.
המאירי (ב"מ קיט ע"א) הוסיף על דברי הרמב"ם וכתב "וכן לענין ערלה, אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, אפילו בסמוך לקרקע הרבה, הואיל ורואה פני חמה, הרי הוא כאילן ראשון, ואם אילן ראשון אינו ערלה אף זה אינו ערלה, והיוצא מן השרשים הרי הוא כאילן בפני עצמו". מדברי המאירי מובן שהיוצא מהגזע למרות שהוא קרוב לקרקע מאד, ואין טפח מהקרקע עד יציאת הענף, אין בו דין ערלה שהרי הוא רואה פני חמה.
אמנם למדנו ביראים (סי' עה, קפד) שכתב שבין אם יוצא מהשרשים או מהגזע חייב בערלה, והוא כדעת ר"מ (ב"מ קיט ע"א) שהנוף הולך אחר העיקר, ומכיוון שהעיקר חייב בערלה גם היוצא מהגזע חייב בערלה. ועיין בתועפות ראם (אות יד) שהסביר מדוע פסק היראים כדעת ר"מ ולא כרבי יהודה על פי הכללים הרגילים שאנו פוסקים כר' יהודה, והוא דחוק. ואולם האו"ז (ח"א סי' שכו) כתב שהן היוצא מהגזע והן היוצא מהשרשים הרי זה פטור, בשעה שהשרשים עברו ג' שנים, ולפי האו"ז דברי היראים הם במקום שהעץ לא עבר שלש שנים, ולכן היוצא מהגזע והשרשים חייב בערלה, אבל היוצא מהגזע או השרשים של עץ שעבר ג"ש הרי זה פטור מערלה. וגם דבריו תמוהים שהרי רבי יהודה חילק בין היוצא מהגזע ליוצא מהשרשים, ורק ר"מ השווה את הדינים.
הטור שו"ע לא הזכירו את הדין של היוצא מהגזע והשרשים, והסבר הדברים הוא מכיוון שכבר פסק השו"ע (רצד סעי יח):
אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש, אינו חייב אלא אם כן נקצץ מעל הארץ, ומונין לו משעת קציצה. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא, פטור.
א"כ השו"ע כבר הביא את הדין של הגדל מעם הארץ הרי זה פטור (לענין ערלה), ולכן לא היה צריך להביא שהיוצא מהגזע פטור מערלה והיוצא מהשרשים חייב בערלה, שהרי מה בין היוצא מהגזע לאילן שנקצץ.
ג. סיכום
נראה לדינא שיש לפסוק כרמב"ם שהיוצא מעל פני הקרקע, והוא רואה פני חמה, פטור מערלה, ואפילו לשיטה (היראים) שכל אילן היוצא מהגזע או השרשים חייב בערלה, בנידון דידן יש ספק שמא עברו כבר ג' שנים, ואין בו חיוב ערלה כלל.
על כן נראה לדינא שאין לחוש לערלה בנידון שקצצו את המטע בגובה טפח ומחצה, והעצים הוציא ענפים קרוב לקרקע. ובודאי לא כאשר יש ספק שמא עברו כבר ג' שנות ערלה.
