התשובה
שלום וברכה
פירות ערלה אסורים באכילה ובהנאה..
לפיכך, כדי שלא ייכשלו בני ביתו באכילת פירות אלו מוטל על בעל-הבית לקטוף את הפירות ולמנוע תקלה מבני ביתו.
1. שריפה: מצווה / דרך כילוי
המשנה (תמורה פ"ז מ"ד-מ"ו) מבחינה בין סוגי איסורים שונים שעליהם להיקבר או להישרף, כאשר בקבוצת האיסורים שעליהם להישרף מונה המשנה את 'הערלה וכלאי הכרם'. לאחר מכן מגדירה המשנה (שם מ"ו): 'כל הנשרפין לא יקברו, וכל הנקברים לא ישרפו'.
הפוסקים נחלקו בשאלה האם כוונת המשנה המסווגת את ערלה בקבוצת הנשרפים היא שיש מצווה וחיוב לשרוף את הערלה בדווקא,[1] או שמא השריפה הינה דוגמה לדרך כילוי האיסור מהעולם במטרה למנוע תקלה מבני-אדם,[2] אלא שאם אדם בוחר בדרך של שריפת הערלה אזי האפר מותר בהנאה לעומת איסור הנקבר.[3]
2. שריפת פירות לחים
לשיטה הסוברת שיש מצווה וחיוב בשריפת ערלה בדווקא, יש לברר את תחולת דין זה - האם מוטלת חובה לשרוף את כל סוגי הפירות, או שמא יש פירות כאלו שאין חובה לשורפם, כגון פירות ערלה לחים וירוקים שישנו קושי רב בשריפתם?
במשנה (תמורה פ"ז מ"ה) נאמר: 'את שדרכו לישרף - ישרף, ואת שדרכו ליקבר - יקבר'. כלל זה הוגדר בבבלי (תמורה לד ע"א): 'הא כיצד: אוכלין - בשריפה, משקין - בקבורה'.
לאור זאת, חיוב שריפת ערלה חל על כל סוגי הפירות המוצקים גם כאלו שיש קושי רב בביעורם, להוציא נוזלים בהם אין חיוב שריפה משום שלא ניתן לשורפם כלל.[4]
לעומת זאת, בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ו) הובאה המשנה הנ"ל כהסבר לכך שאין מצווה לשרוף תבואה ירוקה של כלאי הכרם: 'אם עשבים - יופך, אם אביב - ינפץ, ואם הביאה דגן - תדלק.
כההיא דתנינן תמן, הערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרף - ישרף, את שדרכו ליקבר - יקבר'.
לדעת פרשנים רבים, ההבחנה היא בין תבואה בשלבי גידוליה הראשונים שהיא לחה וירוקה ('עשבים', 'אביב') ואין דרכה להישרף, לבין שלביה המאוחרים ('דגן') שדרכה להישרף ומצוותה בכך.[5]
לדרך זו נמצא שיש מחלוקת בבלי וירושלמי בשאלה האם יש מצווה וחיוב לשרוף פירות ערלה לחים - לדעת הבבלי, יש חיוב לשרוף פירות למרות שהם לחים וקשה לשורפם, ואילו לדעת הירושלמי כל דבר לח שקשה לשורפו, כפירות לחים, אינו חייב בשריפה. הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ז) פסק כבבלי, שפירות ערלה ישרפו למרות שהם לחים:[6] 'הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שישרפו, והמשקין שלהן יקברו מפני שאי אפשר לשרוף המשקין'.[7]
ברם, גם לדעה זו ולדעה הסוברת שיש חיוב ומצווה בשריפה כאשר לא ניתן לשרוף את הפירות מחמת הלחות והרטיבות שיש בהם, וכדי למנוע תקלה מבני-אדם ניתן לכלות פירות אלו בדרכים שונות.
3. למעשה
לכתחילה, יש לשרוף את פירות הערלה.
אולם, משום שלעיתים רבות שאין הדבר אפשרי משום לחות הפירות - יש להניחם באשפה.
הערות_______________________________________
[1] רש"י, תמורה לג ע"ב ד"ה כלאי; תוספות (תמורה לג ע"ב ד"ה אלו; סוכה לה ע"א ד"ה לפי); תוספות רבינו אלחנן, עבודה זרה כב ע"א ד"ה גוי; רמב"ן, מלחמות ה' סוכה טו ע"א מדפי הרי"ף; ר"ן, סוכה יד ע"א מדפי הרי"ף; רא"ש, פסחים פ"ב סוף סי' ב; חזו"א (ערלה סי' ג ס"ק ו; דיני ערלה אות מ).
[2] ריטב"א, סוכה לה ע"א ד"ה והנכון; בית מאיר, אבהע"ז סי' קכד סעי' א ד"ה מיהו; שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רפו ד"ה והנה כתבתי; או"ח סי' קפ ד"ה שבתי); שו"ת בנין ציון, סי' קא-קג; שו"ת יהודה יעלה, ח"א יו"ד סי' שנא; ערוך השלחן, יו"ד סי' רצד סעי' ג.
[3] ראה בהרחבה: נטע הילולים, עמ' סב זרע גד ס"ק נה.
[4] השווה לתוספתא, עבודה זרה פ"ד ה"ג, ושם ביארו הפרשנים שפירות הם ברי-שריפה, ראה: חסדי דוד, שם ד"ה לישרף; מנחת יצחק, שם ד"ה לישרף.
[5] פני משה, כלאים פ"ה ה"ו ד"ה אם עשבים; מהר"א פולדא, שם ד"ה הכל אסור; רש"ס, שם ד"ה שדרכן; תולדות יצחק, שם ד"ה מהו הדא; ר"ש, כלאים פ"ה מ"ז ד"ה ירושלמי; תיו"ט, שם ד"ה ינפץ; תפארת ישראל, שם יכין אות מא.
[6] כן פסקו: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ספר סיני וליקוטים סי' תקלח; סמ"ק מצוריך, מצווה ריב ס"ק קפה; שו"ת התשב"ץ, סי' שסח.
[7] יש להעיר מדברי הרמב"ם, הל' כלאים פ"ה הי"ז, שפסק את הירושלמי שאין צורך לשרוף תבואה לחה בראשית גידוליה. יתכן להסביר זאת לאור חריגותה של תבואה לחה בשלב זה שאינה ראויה לאכילה מפירות, ראה: שו"ת רדב"ז, ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' רפט. או כדברי תפארת ישראל, כלאים פ"ה מ"ז בועז אות ג, שהקלו בכלאים שחיוב שריפתם מדרבנן ובמקום קושי הקלו.
