התשובה
א. אתרוג של מעשר ראשון שלא ניתן ללוי כדין[1] - פסול כמו כל אתרוג גזול[2]. והוא הדין לאתרוג שהוא ספק מעשר ראשון. אך לאחר שהמפריש מכר את האתרוג לאדם אחר - יתכן שהאתרוג הוא בבעלות של הקונה, לאחר שנעשו בו קנייני גזילה: יאוש ושינוי רשות[3]. ובנד"ד, שהוא ספק - נראה שהקונה יוצא בו ידי חובתו[4].
ב. אין לברך על מצוה הנעשית בחפץ גזול, גם לאחר שנקנה לגזלן[5]. והרבה פוסקים כתבו שגם הקונה את האתרוג מן הגזלן אינו יכול לברך עליו[6]. אך גם לענין זה, מכיון שרוב האתרוגים אינם מעשר ראשון גזול אלא חולין גמורים - נראה שאפשר לברך על האתרוג[7].
[1] עי' מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי "נתינת מעשר ראשון בימינו" ("אמונת עתיך" 5 עמ' 17-20) שהביא את דעת רוב הפוסקים המחייבים לתת מעשר ראשון ללוי גם בזה"ז.
[2] עפ"י שו"ע (או"ח סי' תרמט סעי' א). אמנם לדעת החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק יב) יש תקנה שלא לתת מעשר ללוי בזה"ז, וממילא אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה, אבל גם הוא מודה שמעשר זה אינו נחשב "לכם".
[3] עפ"י שו"ע (שם). מסתבר שהלויים מתייאשים מפני שהם רגילים לכך שאף אחד לא נותן להם את המעשר. דוגמה ליאוש של שבט מצאנו בדברי רש"י (גיטין ל ע"א ד"ה במכרי), המסביר על יסוד זה את גדר "מכירי כהונה" (ועי' "התורה והארץ" ח"ב עמ' 86). וכן מצאנו בגמ' (ב"מ כא ע"ב) בענין יאוש העניים בלקט (ועי' אוצר מפרשי התלמוד שם עמ' לא).
[4] ועי' מאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א "מרור של מעשר ראשון מספק" ("אמונת עתיך" 3 עמ' 11-12).
[5] שו"ע (שם, וכן בסי' כה ס"ק יד).
[6] כך פסק המשנ"ב (סי' תרמט ס"ק ו, סי' יא ס"ק ל ובה"ל ד"ה ולענין, סי' כה ס"ק נד) עפ"י: ביאור הגר"א (סי' כה סעי' יב ד"ה ולא); פמ"ג (סי' תרמט, א"א ס"ק ג ד"ה אבל) בשם הלבוש; כף החיים (סי' כה ס"ק פו, סי' תרמט ס"ק טז). לעומת זאת יש מקילים: ב"י (סי' כ בסופו, ד"ה כתוב בא"ח) עפ"י הארחות חיים והעיטור; מג"א (סי' תרמט ס"ק ב); ערוה"ש (סי' כה סעי' כז, סי' תרמט סעי' ח).
[7] עפ"י משנ"ב (סי' תרמט ס"ק יב) שכתב להקל בחשש גזל. ויש לצרף לכך את דעת החזו"א האומר שאין כל איסור בהימנעות מנתינת המעשר ללוי.
