התשובה
התורה אוסרת על האדם להחזיק ברשותו חמץ בחג הפסח, ועליו לסלקו מרשותו או באופן פיזי או באמצעות מכירתו לגוי, כנהוג. איסור זה חל גם על חמץ שברשותו הפרטית של האדם וגם על חמץ שהאדם שותף בו, בין אם שאר השותפים יהודים ובין אם אינם יהודים. כמו כן, האיסור תקף גם על חברה בע"מ אשר נמצאת בבעלות יהודית מלאה או חלקית. מכיוון שבעלות החברה מתבטאת בהחזקת מניותיה, הרי שבאופן עקרוני כל אדם שיש בבעלותו מניות של חברה כלשהי, עליו לדאוג כי החברה תמכור את החמץ שברשותה לגוי או לכל הפחות למכור את מניותיו בחברה זו.
לפי השיטות הסוברות כי המניה היא שותפות בחברה, נחלקו הפוסקים מהי כמות המניות המינימלית הנדרשת על מנת להיחשב לשותף בחברה. לדעת מרבית הפוסקים כל עוד אין לאדם זכות הצבעה באספת בעלי המניות ואין לו השפעה כלשהי על הנעשה בחברה, אין לראות בבעלות על מניה שותפות אלא הלוואה שבעל המניה מלווה לחברה. לעומתם, חלק מן הפוסקים סוברים כי כל כמות של מניות מגדירה את האדם בתור שותף בחברה.[1]
למעשה, אדם שמחזיק במניות, ישירות או בעקיפין, עליו לציין בשטר המכירה כי הוא מוכר גם את המניות שברשותו. אמנם על פי החוק אי אפשר למכור מניה אלא בדרכים מסוימות הדורשות רישום מסודר. אף על פי כן אפשר לציין בשטר המכירה כי מוסכם על הצדדים שעל אף הצורך ברישום, מכירת המניות נעשית באופן ששאר החמץ נמכר, ואם יידרש רישום, המוכר מתחייב לרשום זאת על שם הקונה. בדיעבד, אם לא מכר את המניות, אזי אין לאסור עליו את השימוש בהן לאחר הפסח,[2] כי כאשר קיים ספק אם החמץ שנמצא לאחר הפסח היה בבעלות יהודית, הרי הוא מותר בהנאה לאחר הפסח, בצירוף דברי ה'משנה ברורה'[3], המתיר חמץ בהנאה לאחר פסח כאשר אין באפשרותו של האדם למכור ולבער.
