התשובה
מאמר מפורט בנושא תמצא בספר "המועדים בהלכה" לגרש"י זוין,
וכאן אביא את עיקרי הדברים בראשי פרקים.
המכירה (ללא החזרה אחר הפסח) נזכרת במשנה ריש פרק שני
בפסחים. מכירה שקונים את החמץ בחזרה נזכרת בתוספתא (פסחים
פ"ב), אולם בה מוציאים את החמץ ומעבירים אותו לרשות הגוי. הב"ח
(סי' תמח) מזכיר מכירות פרטיות באופן קבוע שבה החמץ עם מקומו
נמכרו לגוי. ואחריו התעסקו האחרונים בדיני המכירה שעל אף ההערמה
שבחזרה תהיה מכירה גמורה. בתקופה זו התפתחה המכירה כך
שנותנים רק דמי קדימה והשאר הוא מתחייב לתת לאחר הפסח. וכיון
שהוא מוכר אותו בחזרה, שוב אינו חייב ביתרת הסכום. במאה השנים
האחרונות, בגלל התקלות שנגרמו מכל מיני מכירות פרטיות, הונהג
שגורם מרכזי: רב העיר או הרבנות הראשית מוכרת את כל החמץ,
ע"י הרשאה או בקניה מהיחידים ומכירתם.
הגוי "יכול" שלא למכור את החמץ לאחר הפסח, אולם אז יתחייב
בתשלום כל החמץ שקנה (שנתן עליהם רק דמי קדימה) ושווי החמץ
עולה למאות מליונים ואולי למליארדים של שקלים..