הכנסת לחם למכשיר לעשיית קומפוסט לפני פסח

התשובה

א.   איסורי החמץ בפסח

 

הרמב"ם פותח את 'הלכות חמץ ומצה' (פ"א, הלכות א-ב) בבירור מהם איסורי החמץ בפסח:

[א] כלה אוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר (שמות יב) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.

[ב] החמץ בפסח אסור בהנייה[1] שנאמר (שמות יג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עוברבשני לאוין שנאמר (שמות יב)לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאורלא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא.

מתבאר מדברי הרמב"ם, שעל שלושה שהם ארבעה איסורים, עוברים בחמץ בפסח: אכילה, הנאה, 'בל יראה' ו'בל ימצא'. בנידון דידן, האיסורים שצריך לדון עליהם הם איסור הנאה ואיסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא'.

ישנו חיוב נוסף של השבתת החמץ, המופיע בדברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ב הל' א-ג):

[א] מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות יב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר...

[ב] ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

[ג] ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה...

אם כן, נוסף לאיסורים של  השארת החמץ ברשותו  והנאה ממנו,  יש חיוב, מצוות עשה, של השבתת החמץ קודם הפסח.

השאלות שצריך לדון עליהן הן: האם יש חיוב בהשבתתו של חמץ מקולקל ומעורב בחומרים אחרים שאינם חמץ, בשלבי ריקבון, ועד כמה צריך שיהיה מעורב ,מקולקל ורקוב, כדי שלא יעבור על חיוב זה.

 

ב.   דיני פת שנתעפשה

 

פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פ"ד הל' יא):

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת.

עולה מדברי הרמב"ם, שאם הפת נתעפשה ונפסלה מאכילת כלב לפני פסח, אינו עובר עליה ב'בל יראה' וב'בל ימצא'.

והעיר ה'מגיד משנה':

תוספתא בהלכות מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ע"כ... ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הות סרוחה והוה לה כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה. ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות ורבינו.

וכן הטור (או"ח סי' תמב) כתב: 

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט בטלו ומותר לקיימו בפסחוי"א שמותר אפי' באכילהוה"ר יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל.

ובאר ה'בית יוסף' (אות ט):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו'. בפרק אלו עוברין (מה:) תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח וכתב הרי"ף (יג:) הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי (טהרות פ"ח מ"ו) כל המיוחד (לאכול) [לאוכל] אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק ליה מתורת אוכל והוה ליה עפרא בעלמא (עי' פסחים טו:). וכתב הר"ן (ד"ה ת"ר) וכי תימא אמאי צריכה ביעור והא נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה (ע"ז סז:) ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ בפסח יש לומר דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא (שם סח.) דהא שאור לא חזי לאכילה ואפילו הכי אסריה רחמנא (עי' ביצה ז:) מהאי טעמא והכי איתא במכילתא (בא פרשה י פי"ב פס' יט).

ומה שכתב או ששרפו באש ונחרך. בריש פרק כל שעה (כא:) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו וכתבו התוספות (ד"ה חרכו) וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין אחר לא הוה שרי דומיא דפת שעיפשה (טו:, מה:) וכן כתב הרא"ש (פ"ב סי' א) והר"ן ז"ל (ה: ד"ה גמ'). וכתב עוד הר"ן (שם) ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי.

עולה מן הדברים, שאם החמץ הפך לחמץ שאינו ראוי למאכל כלב קודם זמן ביעורו, מותר להשהותו בפסח, וממילא אינו חייב בהשבתתו (ואינו צריך לבטלו). כמו כן, אינו עובר עליו ב'בל יראה ובל ימצא', ויש מחלוקת ראשונים האם חמץ זה, בפסח עצמו, מותר באכילה, או מותר בהנאה בלבד ואסור באכילה. 

הב"ח הוסיף שנוהגים כרא"ש, והסביר מדוע אסור הוא באכילה.

ונפסק ב'שולחן ערוך (או"ח סי' תמב סעי' ט):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.

והט"ז (ס"ק ח) ביאר שאסור באכילה מדרבנן, אם החשיבו ואכלו.

וכמו כן נכתב ב'משנה ברורה' (ס"ק לט, מ):

קודם זמן איסורו ונפסל וכו' - ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב.

קודם זמנו - לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי.

ו'ביאור הלכה' ביאר:

עד שאינו ראוי לכלב - ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן].

וכן נפסק ב'ערוך השולחן' (סי' תמב סעי' ל):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או ששרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט מותר לקיימו בפסח אבל באכילה אסור דכיון דאחשביה לאכילה הוי אכילה ופשוט הוא דאין החיוב מדאורייתא דאטו אם אחשביה ישתנה שמו אלא דמדרבנן אסור כיון דהוי חמץ מעיקרו [ט"ז סק"ח] ולמה בעינן בחמץ שיפסל מאכילת כלב ואינו די במה שאינו ראוי לאכילת אדם כבכל האיסורין משום דחמץ שאני שהרי שאור ג"כ אינו ראוי לאכילת אדם ועכ"ז חייב כרת מפני שראוי לחמץ בו עיסה אחרת וה"נ בחמץ אף כשאינו ראוי לאכילה ראוי הוא לחמץ בו עיסה משא"כ כשנפסל מאכילת כלב אינו ראוי לכלום.

עולה מכך למעשה, שכל חמץ שנרקב עד שאין הכלב יכול לאוכלו, מותר להשהותו בתוך הכלי שעושים בו את הקומפוסט ואין צורך בשום תיקון נוסף; ומותר לאחר הפסח להוציא את הקומפוסט ולזבל בו את עציו, ערוגותיו וכד'.

שיעור הזמן שבו פת הנמצאת בכלי מתקלקלת אף לאכילת כלב הוא כשבועיים[2].  לפי זהמראש חודש ניסן-אין  להכניס שאריות חמץ, כגון: לחם, עוגה, אטריות וכד', למכשיר לעשיית קומפוסט.     

 

ג.    מאכל כלב דווקא

 

חז"ל השתמשו, במקומות רבים, בשיעור של 'ראוי למאכל כלב', בתור מדד לקלקול מאכל וחזרתו להיתר, בהיותו נחשב כעפר.

בשו"ת 'דבר חברון' (או"ח סימן תעו) נשאל הגר"ד ליאור שליט"א האם השיעור של 'ראוי למאכל כלב' הוא דווקא בכלב, והאם חמץ שראוי למאכל של חיה אחרת ואינו ראוי למאכל כלב, יחשב לחמץ. תשובתו היא:

הגדרת 'אינו ראוי למאכל כלב' - כלב[3]  לאו דוקא, וכל בעל חיים האוכל מאכל בזוי בכלל זה. 

ולפני כן הסיק הגר"ד ליאור:

מזה רואים שחז"ל נקטו כלבים, כי זה בעל חי שאוכל אפילו מאכלים פחותים, אבל זה משל בלבד ולא הגדרה הלכתית. לפיכך מזון דגים או עופות שיש בו חמץ טעון ביעור או לחילופין מכירה לנכרי.

והדברים אינם נראים לי נכונים ומדויקים.

ראשית, ממאכל דגים או עופות אין ראיה, כיוון שגם כלבים יכולים לאוכלו, ומן הסתם אף אוכלים אותו[4] כאשר ניתן לפניהם, (וכן בשאר הראיות שהביא הגר"ד ליאור, העובדה שאוכל נאכל בפי חיות אחרות אינה ראיה שאינו נאכל אף בפי כלבים).

 שנית, לעצם העניין, נראה לענ"ד שהמדד 'ראוי למאכל כלב', נלמד מטרפה (שמות כב, ל): 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו'. ומכאן לגבי נבלה הראויה לגר, או אוכל שאינו ראוי לכלב (נזיר נ ע"א; ע"ז סז ע"ב; בכורות כג ע"ב ועוד).

הגמרא בשבת (קכח ע"א) מביאה:

תנו רבנן: מטלטלין את החצב - מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל - מפני שהוא מאכל ליונים, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו - מפני שהוא מאכל לפילין?!

היינו, לבעלי החיים יש סוגי מאכלים שונים ומשונים, ואפילו אינם נאכלים, הם נבלעים במעיהם. וכי כיוון שיש בעלי חיים שאוכלים חמץ שנתעפש או חמץ שרוף, יהיה הוא חייב בביעור?! דגי כריש ודגים אחרים בולעים הכול, וכי משום כך יחשב הנבלע במעיהם לטומאת מאכלות, כאוכל?!

את הכלב הביאו  חכמים[5]  בתור בעל חיים שאוכל אף מאכלים מקולקלים, וכאשר יש אוכל שאף הכלב אינו יכול לאוכלו, אפילו אם תולעים או שקצים ורמשים אוכלים אותו, פקע איסוריה מיניה ו'פנים חדשות', מבחינה הלכתית, באו לכאן.    

 

ד.    לא נפסל למאכל כלב קודם זמן השבתת החמץ

 

נעסוק עתה בשאלה: מה צריך לעשות אדם שהכניס לחם למכשיר לעשיית קומפוסט, יום או יומיים לפני פסח. ברור שהלחם לא נפסל מאכילת כלב, אולם סביר להניח שבתנאים השוררים בתוך המכשיר, הוא אינו ראוי לאכילת אדם.

נאמר בגמרא בפסחים (מה ע"ב):

תנו רבנן: הפת שעיפשהונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה- מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח. משום רבי נתן אמרו: אינה מטמאה... תנו רבנן: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים - חייב לבער, קודם שלשה ימים - אינו חייב לבער. אמר רבי נתן: במה דברים אמורים - שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות - אפילו תוך שלשה אין חייב לבער. אמר רבא: הלכה כרבי נתן, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.

ופרש רש"י[6]:

ונפסלה מלאכול לאדם - ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם.

ונשרפת עם הטמאה בפסח - אם תרומה טהורה היא, דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים...

העבדנין - שנותנין בה עורות לעבד, ונותנין שם קמח.

תוך שלשה ימים - לפסח, נתן קמח לתוכה - עדיין שם חמץ עליה, וכשבא הפסח חייב לבער, ואפילו היו בה עורות.

קודם שלשה ימים - כבר נתקלקלה על ידי ריח הכלי, ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות.

ר' נתן אומר - לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער, ואחר שלשה ימים - לא, שנתקלקלה מריח הכלי, אבל נתן לתוכה עורות בקמח - ביטלה מתורת חמץ.

מתבאר, שחמץ שנפסל מאכילת אדם טעון שרפה או ביעור קודם הפסח. ר' נתן חולק לגבי עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, שאם הניח בה עורות ואלו הסריחו את הקמח - בטל ממנה שם חמץ. ונראה שמדובר דווקא בעורות שהסריחו את החמץ אף מאכילת כלב, אבל הנחת לחם במיכל לעשיית קומפוסט אינה מבטלת ממנו שם חמץ  תוך שלושה ימים, ולכן צריך לבערו קודם הפסח.

וכן נראה מפסק הרא"ש (פסחים, פ"ג סי' ג):

ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער אמר רבי נתן במה דברים אמורים בשלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער אמר רבא הלכה כרבי נתן אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי כל המיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק מתורת אוכל והוה עפרא בעלמא. והא דתניא לעיל הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות ההיא איירי בראויה לכלב.

וכך כתב 'המאירי' (פסחים, מה ע"ב):

ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעורשהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרותונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם, וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבערשהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכליואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב.

וכן כתב  הריטב"א (פסחים, מה ע"ב):      

כתב הרי"ט ז"ל מדברי רב אלפסי נראהדחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדםשכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה, ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה, אבל יש אומרים דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאהאבל אינו חייב לבער (מדין) [מכיון] שנפסלה מלאכול [ל]אדם. והא דתניא בתוספתא (פ"ג ה"ב) הקילור ואספלנית והרטייה [אינו] חייב לבער מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם, ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם, מוקמינן לה שנסרחה אחר זמן איסורה דכיון דחל עליה שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא, וזו היא שיטת הרא"ה ז"ל, אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר.

וכמו כן כתב הר"ן על הרי"ף (פסחים, ה ע"ב):

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פי' כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור ודאמרי' מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי.

אמנם ה'חזון איש' (או"ח, סי' קיח, אות ז ד"ה: נראה) חידש:

נראה דאם הפסילו לחמץ מאכילת אדם קיים מצות תשביתו לענין שאינו עובר עוד בב"י, וגם תיקון הלאו שעבר, אבל עדיין חייב לבער דתשביתו כולל חיוב ביעור מן העולם מדין איסורי הנאה, והיינו דין החמיצה ואח"כ נסרחה.

ולפי דבריו צריך לבאר את הראשונים הנ"ל, שחיוב הביעור הוא משום הנאה ולא משום שעובר עליו ב'בל יראה ובל ימצא', וצריך עיון, אולם נראה מדבריו שמדובר בחמץ בפסח, אבל לפני הפסח נראה שחייב לבער, כדי שלא יעבור ב'בל יראה ובל ימצא'.

 

ה.   האם יועיל ביטול לחמץ שבתוך מיכל הקומפוסט

 

וצריך לעיין, מדוע יצטרך לבער את החמץ שבמיכל הקומפוסט קודם הפסח, ולא יועיל לו ביטול בפה ובלב? היינו, הלחם נפסל מאכילת אדם בתוך המכשיר (ואף על פי שלא נפסל מאכילת כלב, הרי הוא עצמו לא יבוא לאוכלו), ומדברי החזו"א עולה שכיוון שנפסל מאכילת אדם אינו עובר ב'בל יראה ובל ימצא', אם כך מדוע לא יהא די בביטול החמץ?

ואמנם תוספות בראש מסכת פסחים (ב ע"א, ד"ה: אור) כתבו שני טעמים לחיוב הבדיקה והביעור ולאי ההסתפקות בביטול: 1.כדי שלא לעבור עליו ב'בל יראה ובל ימצא' 2. שמא יבוא לאוכלו. לכאורה שני הטעמים אינם שייכים כאן (והפוסקים דנו בכך לעניין הנחת חמץ בפח אשפה ציבורי, שהחמץ יישאר בו בתוך הפסח)[7].

אולם נפסק ב'שולחן ערוך הרב' (או"ח, סי' תמה סעי' ב):

אבל אם הפקירו והניחובמקום שאינו מופקר לכלכגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותםאף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי כבר הפקירו ואינו שלוכשמגיע זמן הביעור מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש מטעם שנתבאר בסי' ת"מ,לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידועכמו שנתבאר בסי' תלא.

בנידון דידן החמץ מונח ברשותו, ולכן יהא חייב לבערו ולא די בביטול.

ואין לראות חמץ זה כחמץ שנפלה עליו מפולת, שכן נפסק ב'שולחן ערוך' (או"ח סי' תלג ס"ח):

כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל... והני מילי בסתם,אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה; ואם יש עליו גובה שלשה טפחים, מבטלו בלבו ודיו.

ולכן בנידון שכאן, שסביר להניח שאין עליו גובה שלושה טפחים, והניחו במודע שם, ועודשהוא עומד לפנות את החמץ ושאר הקומפוסט אחר הפסח, הרי חייב בביעורו אפילו אם אין חשש אכילה ואם אינו  עובר על 'בל יראה ובל ימצא'.

וכך פסק ה'משנה ברורה' (סי' תלג ס"ק לח):

מבטלו בלבו - והבטול הוא מדרבנן שמא יפקח הגל במועד ויעבור על בל יראה אבל מדאורייתא אינו עובר כלל דדוקא להטמין בידים אסור מדאורייתא אבל הכא כיון שממילא נפל עליו הגל אינו עובר וי"א דמדאורייתא מחויב לבטלו דאל"כ אע"פ שאין דעתו כלל לפקח הגל במועד מ"מ עובר משום לא ימצא כמו במטמין לכתחלה ולדידהו אם לא בטלו עד לאחר זמן איסורו חייב לפקח הגל לבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו, אכן אם נפל עליו גל גדול שא"א לפקח והוא אבוד ממנו ומכל אדם לכו"ע מותר דלא קרינן ביה שלך.

 

ו.      הנאה אחר הפסח, מחמץ שהושאר במיכל הקומפוסט

 

ונראה יתר על כן, שאם השאיר חמץ במיכל הקומפוסט, אפילו בטלו,כיוון שעובר עליו מדרבנן- חייב לבער,ואסור בהנאה אחר הפסח, שכן פסק ה'משנה ברורה' (סי' תמח ס"ק כה): 

אסור אע"פ שביטלו - או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו.

וכן נכתב ב'שולחן ערוך הרב' (או"ח סי' תמח סעי' כט):

חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד וידוע שעבר עליו הפסח אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסחאף על פי כן הוא אסור בהנאהאפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו ליהנות ממנו ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו.

אם כן, המסקנה היא שחייב לבער לפני חצות בערב פסח, וביטול אינו מועיל לחמץ שנפסל מאכילת אדם כדי לפוטרו מביעור לפני הפסח, ואחר הפסח נראה שאסור החמץ בהנאה, אפילו נפסל כבר מאכילת כלב תוך כדי הפסח.

 

 

מסקנות

 

א. חמץ שהונח במכשיר לעשיית קומפוסט כמה שבועות לפני ערב פסח, ותסס והרקיב ואינו ראוי למאכל כלב, מותר להשאירו שם ולהשתמש בו אחר הפסח, אינו עובר עליו בשום לאו ואין צריך לבערו. (וראוי שלא להכניס כבר מפורים שאריות חמץ למיכל הקומפוסט).

ב. חמץ שהונח שם ונפסל רק מאכילת אדם, חייב לבערו לפני הפסח, ואם לא ביערו, אסור ליהנות ממנו אחר הפסח.

ג. חמץ שנפסל מאכילת כלב, אפילו אם בעלי חיים אחרים יכולים לאוכלו או לבולעו, אין צריך לבערו ואינו עובר עליו.