התשובה
אסור לעשות ב'תשמישי מצווה' שימוש אחר כאשר הם עדיין ראויים לייעודם המקורי; כגון: שימוש בחוטי ציצית שלמים שכבר השתמשו בהם למצווה, וכן בשופר כשר שתקעו בו בראש השנה, וכן שימוש בסוכה או בד' מינים בתוך חג הסוכות וכדו'.[1] אולם לאחר שהפסיקו להשתמש בהם מסיבות שונות, ציציות שבלו, או ארבעת המינים לאחר שעבר חג הסכות, הרי הם 'תשמישי מצווה שנעשתה מצוותם', ונחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג בהם: לדעת ה'שלחן ערוך'[2] במצב כזה אין מגבלה בשימושים שניתן לעשות בהם, עפ"י הגדרת חז"ל בגמרא[3] שאלו חפצים שאין בגופם קדושה. אך למרות זאת כתב הרמ"א[4] שיש להימנע מלהשליכם בביזיון למיכל האשפה וכדו'. את טעם הדבר ביאר ה'משנה ברורה',[5] משום כבוד למצווה לה הם שימשו בעבר. והוא אף מסתמך על כך שגם מרן ה'שלחן ערוך' פסק שאין לזרוק את ההושענות של הלולב לאחר החג.[6] לכן אין לעשות מעלי הלולב או מענפי הסכך מחצלות המשמשות לשכיבה או כשטיח שידרכו עליהם. אולם מותר להניחם במקום מסוים עד שיתייבשו. ניתן גם להניחם במקומות בהם אוספים 'גזם' של צמחים שלא באופן מבזה.[7] אמנם בחלק מבתי הכנסת נהוג להשליך את שאריות הערבות החבוטות ביום הושענא-רבה מעל ארון הקודש.[8] אך יש מן הפוסקים שהסתייגו ממנהג זה משום הביזיון שבדבר.[9] וכן מכך שאסור להניח על ארון הקודש דברים שאינם חייבים גניזה משום שאינם תשמישי קדושה.[10] אך אין למנוע מהנוהגים לעשות כן, משום שכאשר עשו את ארון הקודש, זה נעשה גם על דעת שיניחו עליו הושענות לאחר החבטה, משום ש'לב בית דין מתנה עליהם'.[11] בפוסקים הובאו מס' דרכים אפשריות שניתן להשתמש בד' המינים לאחר הסוכות; או לעשות בהם מצווה אחרת, כגון הבערת התנור באפיית מצות יד, או בשריפת חמץ.[12] כמו כן ניתן לערב את עלי ההדס עם הבשמים של ההבדלה וכדו', ולהכין ריבת מהאתרוגים לאחר סוכות.[13] אם הפתרונות הנ"ל אינם מעשיים מותר לשורפם מיד אחרי חג הסוכות ואין הדבר נחשב כביזיון.[14]
מסקנה: צריך לנהוג כבוד בתשמישי מצווה גם לאחר שנעשתה מצוותם, ואינם משמשים עוד למצווה. ולכן אסור להכין לאחר הסוכות מחצלת מעלי הלולב משום שהיא מיועדת לדריכה. ובוודא שאין להשליך את הלולב או את הסכך למיכל האשפה הרגיל, אלא להניחם במקום שמרכזים את שאריות הגזם. אך רצוי לעשות בהם שימוש נוסף שאינו נחשב ביזיון, כגון הצללה של הפרגולה, ריבת אתרוגים, ליקר הדסים וכדו'. ומוטב לעשות בהם שימוש חוזר למצווה אחרת, כגון; בהדסים כתערובת לבשמים להבדלה, או לשרוף את הלולב או עצי הסכך באפיית המצות או בשריפת החמץ.
[1]. טור, או"ח סי' כא; בית יוסף, שם אות א; ט"ז, שם ס"ק א.
[2]. שו"ע, או"ח סי' כא סעי' א.
[3]. מגילה כו ע"ב.
[4]. רמ"א, או"ח סי' כא סעי' א.
[5]. משנה ברורה, סי' כא ס"ק ו.
[6]. בית יוסף, או"ח סי' תרסד אות ח בשם אור-זרוע; שו"ע, שם סעי' ח; כף החיים, שם ס"ק נד.
[7]. על פי משנה ברורה, סי' כא ס"ק ז.
[8]. מנהג זה מוזכר בבכורי יעקב, סי' תרסד ס"ק ט"ז; וכן בשו"ת מהרש"ם, ח"ד סי' נז, בלא נימוק. אך הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים, ח"ב סי' קלא בהגהה ד, מביא אסמכתא למנהג זה, משום שבבית המקדש היו זוקפים את הערבות על גבי המזבח, וארון קודש בזמן הזה נחשב כמזבח.
[9]. כן משמע מדברי האדמו"ר רבי חיים אלעזר ממונקטאש; ומציין שהוא הקפיד על כך משום 'ביזיון שמות הקדושים', כפי שנכתב בשמו בספר 'דרכי חיים ושלום', אות תשצג. אולם בפסקי תשובות, סי' תרסד הערה 25, מעלה גם את החשש שלאחר החג הערבות ייזרקו לאשפה על ידי הגבאים.
[10]. כן כתב הרב שריה דבליצקי בספרו יגל יעקב, מכתב כה אות ב; ועיין בספרו שם בהערת ישמח ישראל הערה 152, שמביא עוד אחרונים שדנו במנהג זה.
[11]. עפ"י שבועות יא ע"א; לגבי הקדשת קרבנות שאם לא יהיה בהם צורך יצאו לחולין, ואף בתחומים נוספים של הקדש, כשמדובר בשימושים שמקובל לעשות בחפצי הקדש, כאילו התנו כן מתחילה. כמבואר בשו"ת תרומת הדשן, סי' רעג; בית יוסף, מהדורת מכון ירושלים או"ח סי' קנד אות ח, בשם המרדכי, והרא"ש, מגילה, שו"ע, או"ח סי' קנד סעי' ח. ראה יגל יעקב, מכתב כה אות ב; ובמועדים וזמנים, ח"ב סי' קלא בהגה"ה ד, הביא נימוק נוסף, שכיוון שיש לזה אסמכתא בדומה למקדש, אין זה ביזיון לארון הקודש.
[12]. על פי רמ"א, או"ח סי' תרסד סעי' ט, וכף החיים, סי' תרסד ס"ק נט.
[13]. עפ"י סוכה מו ע"ב; שו"ע, או"ח סי' תרסה סעי' א-ב; כף החיים, סי' תרסד ס"ק ס.
[14]. חיי אדם, כלל קנג סעי' ג; ערוך השלחן, או"ח סי' תרסד סעי' ט; כף החיים, סי' תרסד ס"ק נט.
