תקשורת וקולנוע
א. שאלות של תלמידות במגמת תקשורת וקולנוע במכללת אורות:
א. אני מתכוננת להיות מורה לתקשורת, לשם כך אצטרך להשתמש הרבה במכשיר הטלויזיה, הן כדי להתעדכן במתרחש בעולם התקשורת והן כדי להכין קטעי צפייה לשיעורים. איך עלי להתייחס למכשיר הטלויזיה? מצד אחד, זהו כלי שיש לו פוטנציאל יצירתי רב מאוד. מאידך, יש בו הרבה שימושים ומסרים שליליים. לא הייתי רוצה להכניסו הביתה. אך מאידך אני זקוקה לו לצורך עבודתי. מה עלי לעשות?
ב. במסגרת לימודי התקשורת נדרשים התלמידים להכין קטעי סרטים מסוימים בעלי חשיבות היסטורית ומקצועית. בחלק מן הקטעים יש בעיה של צניעות או אלימות. האם בגלל חשיבות הקטע מותר ללמדו, למרות החלקים השליליים שבו, או שהדבר אסור? אם ניתן להראות תמונות שאינן בעייתיות, אך הן לקוחות מסרט הידוע כבעייתי? האם על ידי כך אנו נותנים לגיטימציה לסרט?
ג. כמתלמדות עלינו לצפות בסרטים יסודיים וחשובים שבחלקם מצויים מסרים או קטעים הנוגדים את ההלכה. עד כמה מותר לנו להיחשף להם? מן הראוי להדגיש שכדי שנוכל להתמחות במקצוע עלינו לצבור ידע רב בתחום זה, הרבה יותר מכמות הידע שנעביר לתלמידינו בעתיד.
ד. הוראת תקשורת היא תחום יצירתי מאד ומפתח את התלמידים. כמו כן חשוב בימינו לחנך לצפייה ביקורתית וניתוב נכון של השימוש בתקשורת, כי זהו צורך השעה. מצד שני, התקשורת במצבה הנוכחי קלוקלת ושלילית ברובה המכריע. האם ניתן ללמד תקשורת כמקצוע חינוכי כאשר יש בו כל כך הרבה צדדים שלילים?
ה. ידוע שעולם התקשורת כפי שהוא היום נמצא ברמה נמוכה ונטול ערכים. כדי לתקן אותו ולהחדיר בו ערכים חיוביים יש לחדור לתוכו ולפעול מבפנים. אדם דתי, הרואה בכך את ייעודו, עלול להיתקל בבעיות רבות ומכשולים קשים העלולים לפגוע ברמתו הרוחנית. האם מותר לאדם כזה ליטול על עצמו משימה כה כבדה, מתוך הנחה שיוכל לסמוך על חוסן נפשו? האם מותר לרדת ברמה הרוחנית במידה מסוימת על מנת להעלות ולתקן את הכלל?
ו. כל צפייה בטלויזיה היא במקרים רבים פעולה פסיבית הן מבחינה פיזית והן מבחינה מחשבתית. חלק גדול מצפייה זו נועד לשחרר מתחים או לאפשר לאדם לנוח מעמל יומו. מהי גישת היהדות לצורת בילוי זו?
ז. בני נוער היוצרים סרטים נוהגים לבטא דרכם בעיות קשות המציקות להם, באמונתם ובהתנהגותם ההלכתית. מוטיב נפוץ הוא כהן שאינו יכול לשאת גרושה וכדו'. האם יש לעודד יצירת סרטים מעין אלו? היכן יש לשים את הגבול?
ח. האם מותר לבמאי דתי ליצור בסרטו סיטואציות המצויות מאד בימינו אך נוגדות את ההלכה, כגון נגיעות בין שחקן לשחקנית? אם נימנע מכל נגיעה או מלבוש לא הולם הסרט לא יהיה אמין ויאבד מעוצמתו. אם נשתמש באם ובנה הטבעיים כשחקנים תיווצר בעיה של מראית העין.
ט. האם מותר להציג נושא תנ"כי בצורה אקטואלית בת ימינו?
י. למה עלינו להתייחס בחומרה רבה יותר – לסרט צנוע שהמסר שלו שלילי, או לסרט שהמסר שלו חיובי ומוסרי, אלא שיש בו סצינות לא צנועות?
תשובות
א. טלויזיה – תועליות ונזקים
שאלת חכם חצי תשובה. השאלות משקפות את הבעייתיות שבנושא התקשורת על היבטיה השונים. מצד אחד יש כאן מכשיר רב עוצמה, המצוי כמעט בכל בית, שדרכו ניתן להעביר אינפורמציה, מסרים וביטוי אומנותי באמצעים אור-קוליים, שכוחם רב יותר מכל אמצעי אחר, ספר, עיתון, רדיו, ודומיהם. המכשיר פועל על כמה מחושינו בו זמנית, לכן הוא מושך ומעניין יותר, וגם משכנע וחודר עמוק יותר לתודעתנו.
מאידך, דוקא בגלל חושניותו הוא מנוצל במקרים רבים לרעה, הוא מכיל סצינות לא צנועות, הפרסומת שבו משתמשת רבות בנשים כמקדמי מכירות. הוא מרתק, כובל, כובש את הצופה, קשה מאד להתנתק ולהשתחרר ממנו. אין כמוהו לשטיפת מוח, ליצירת דעת קהל, לשכנוע, לשלהוב.
ב. הסכנות במדיה האלקטרונית
יש הפוסלים את המדיה האלקטרונית על הסף. גם אם תהיה טהורה מכל יצריות, נקיה מכל אלימות, אמינה ואובייקטיבית. וצדק רב בטיעוניהם. המדיה הזאת פוגעת במהותו של האדם: בחשיבתו המופשטת. היא מנוונת אותה. במהותה היא בעצם כלי בידור. היא שטחית, לא דורשת מן האדם מאמץ אינטלקטואלי. אפילו על הפעלת הדמיון היא ויתרה. היא מפעילה את דמיונו של האדם מבלי שיצטרך לאמץ את דמיונו בעצמו. היא פוגעת בחירותו של האדם: בחשיבתו החופשית. המראה הויזואלי לא מאפשר לו חשיבה רב-צדדית. הצופה 'ננעל' על מה שמראים לעיניו. ניטול לדוגמא אירוע חדשותי. המצלמה מתמקדת בנקודה המעניינת אותה במיוחד, שיש בה "אקשן". ראייה נקודתית זו אינה מאפשרת לאדם להפעיל חוש ביקורת, פרספקטיבה רחבה יותר של האירוע, מה היה לפניו ומה אחריו, הוא נעול על המחזה הנקודתי שעיניו רואות. בפרט אם נוסיף לכך את העריכה הסלקטיבית, הבוחרת להציג לצופה רק את הנקודה המעניינת את העורך. בכך משתלט העורך על הצופה ומשעבדו לתפיסתו ולהבנתו.
האומנות הקולנועית, שיש בה אמנם הרבה יצירתיות, היא אומנות המשתלטת על חושיו של הצופה ואינה מאפשרת לו עצמאות משלו. כשאדם קורא ספר הוא מדמיין לעצמו את הדמויות, את הנוף. הוא פעיל. הוא קורא לרוב בהפסקות ויכול לאפשר לעצמו לחשוב ולבקר. בסרט הוא סביל. המכשיר מאלץ אותו לצפות ברציפות ללא הפסק בין פרשה לפרשה (אלא לפרסומת המנצלת את המתח לצרכיה). היצירה הקולנועית בנויה הרבה על דמיון, הרבה יותר מהספר ואפילו מהתיאטרון. כי האפשרויות הבלתי מוגבלות והדמיון העשיר של היוצר מצמיחים כנפיים שבהן ניתן להמריא לכל כיוון.
הרמב"ם ראה בדמיון את האויב הגדול ביותר של האדם. כי מהותו של האדם לדעתו היא שכלו, והדמיון משבש את החשיבה הרציונלית והריאלית שלו. הוא ראה בו את השטן בכבודו ובעצמו. עד כדי כך! כי הדמיון מבוסס רק על החושים, ללא ביקורת רציונלית; והחושים הם אויבו של השכל המופשט. הרמב"ם היה מתייחס מן הסתם לאומנות הויזואלית כאל אומנות נחותה. (לעומת זאת למוזיקה, בגלל היותה שמעית ולא חזותית, יש מעמד מועדף לדעתו.) כשאומנים חסרי אחריות מכתיבים לנו את דמיונם הפרוע הבעיה חמורה שבעתיים.
ג. האומנות הטובה
היו שחלקו על הרמב"ם ולא פסלו את הדמיון כמוהו. הרב קוק, למשל, מדבר בשבחו של הדמיון. אולם גם הוא דורש זיקוק הדמיון והעלאתו. כלומר, תיתכן אומנות נעלה, צרופה. אולם זו עדיין נדירה. ורק בעלי כשרון מיוחד, שזוקק וטהור מהשפעות יצריות, ובעלי מידות תרומיות ויראת שמים גבוהה יוכלו ליצור יצירות אומנותיות ראויות לשמן. כבר קדמו לרב קוק ראשונים, כמו הרמב"ן והראב"ד, שחלקו על הרמב"ם וראו בחושים כלים שניתן לנצלם, אם האדם הוא בעל סולם ערכים יציב ונכון, להתעלות ולהתקדש. ולדעתם יש מקום לאומנות טובה ואיכותית, הבנויה גם על החושים.
נשאיר את המחלוקת העקרונית הזו פתוחה. היא תסייע לנו לחדד את חוש ביקורתנו. ונתמקד במציאות בה אנו חיים.
נקודת המוצא לדיון מעשי צריכה להיות ההכרה במציאות הריאלית שבה המדיה כבשה את העולם. אמנם מי שעדיין לא נכבש על ידה אשריו וטוב לו. יש מרחב גדול ועשיר של אומנויות בהן הוא יכול למצוא את ביטויו האסתטי. אך הציבור בו אנו חיים מחובר למדיה בפועל. ועלינו להתמודד עם מציאות עובדתית זו. אי אפשר להתמודד עם תופעה מסוימת ולראות בה רק מעשה שטן. הנחה זו משמיטה מראש את האפשרות לתקשר עם הציבור המחובר כבר בטבורו לתקשורת. מה גם, שאם נבראה בריאה זו בעולם, אף שיש בה הרבה שטנים וצפעונים, כנראה שלא כולה התגלמותו של השטן. האדם נברא עם חושים לא רק כדי שיילחם בהם, אלא גם כדי שישתמש בהם להבנה עמוקה יותר, ואי אפשר להכחיש את העובדה שהמחשה מסייעת לחשיבה. אמנם אסור לה להמחשה שתשתלט על החשיבה. אסור לאדם להיכנע לעצלותו ולוותר על כושר חשיבתו. אולם מאידך, אין גם אפשרות להימנע מכל המחשה שהיא, והמדיה היא כלי ההמחשה המשוכלל ביותר כרגע. יש אפוא צורך לנצל את המדיה האלקטרונית ליצירה אומנותית טובה יותר, ערכית יותר, אמונית יותר.
ד. הוראת תקשורת
צדקה מאד אחת השואלות שהגדירה את הוראת התקשורת כניתוב נכון של השימוש בה ע"י צפייה ביקורתית. ילדינו כבולים למכשיר הטלוויזיוני מרגע שעמדו על דעתם. אפשר וצריך לחנכם לצפייה ביקורתית, לניתוב נכון. זהו מקצוע חינוכי ממדרגה ראשונה. מגיל צעיר ביותר על הילדים להבחין בין דמיון לבין מציאות, בין אמת לשקר, בין סובייקטיבי לאובייקטיבי. ע"י ניסוי עצמי ביצירה קולנועית יעמדו הילדים על האפשרויות להציג עמדה סובייקטיבית, לעוות את המציאות, לזייף ולשקר, להונות ולאחז עיניים. לא שהם יעשו זאת בעצמם, חלילה, אלא שידעו מתוך ניסוי מוחשי בעצמם, עד כמה ניתן להוליכם שולל, לרמותם ולשטוף את מוחם.
וככל שהגיל עולה כך החינוך לביקורת ולניתוב נכון צריך להעמיק יותר, להיות מופנם יותר, מודע יותר. עלינו לחנך דור צעיר בעל חוש ביקורת מפותח יותר, בעל חוש אסתטי מעודן יותר, בעל חוט שדרה חזק יותר.
ה. אדם לחופש נולד
בין המוטיבים החשובים לצפייה ביקורתית צריכה לעמוד סכנת ההתמכרות. עד כמה היא עלולה לנוון. עד כמה היא מנתקת את האדם מיתר בני מינו והופכת אותו עבד למכשיר ולשולטים בו. האדם הוא יצור חברתי מטבעו. הוא זקוק לחום אנושי, לתמיכה, להאזנה, להקשבה, לשיתוף ולמעורבות עם הבריות. ההתמכרות למכשיר עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך. היא עלולה לנוון את שרירי גופו וכושר חשיבתו ולהופכו ליצור א-סוציאלי, לאגואיסט ולפרזיט. יש צורך להמחיש זאת לנוער. להעמידו על החסרונות והסכנות לגוף ולנפש שבהשתעבדות למכשיר. יש סרטים המציגים תופעות שליליות אלו בכשרון רב. צריך להשתמש בהם. יש לגזול את החנית מיד המצרי ולנעוץ אותה בלב המדיה. מהמכה עצמה יש לתקן רטייה. זו הזדמנות להציג לפני הנוער את ערכה העצום של השבת בה אנו משוחררים מהכבלים תרתי משמע, ויכולים לחיות חיים נורמאליים עם המשפחה עם הקהילה וכמובן עם התורה.
זהו לדעתי אחד מתפקידיה העיקריים של המגמה לתקשורת: לחנך לתקשורת כפשוטה, דהיינו: תקשורת בין-אישית – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בינם לבין עצמם. ה"תקשורת" האלקטרונית משבשת את התקשורת האנושית. אדם חייב להגביל אותה, כדי לשמור על אנושיותו. אדם חייב ללמוד כיצד להשתמש בשלט רחוק לא רק כדי להשתעבד למכשיר אלא גם כדי להשתחרר ממנו. לשלוט בשלט במקום שהשלט ישלוט בו.
ו. הצניעות
לצערנו לא ניתן כמעט להינצל מפני היפגעות מתופעות לא צנועות, בין שהמסר השלילי בהם הוא מכוון, ובין שאינו מכוון. בסרטי פרסומת, השימוש בגופה של אשה הוא מכוון. גם בסרטי עלילה עלולה להימצא סצינה שלילית מכוונת, כדי למשוך צופים ולהעשיר את הקופה. אך גם אם יש קטעים אחרים שתמונות לא צנועות אולי אינן מכוונות, אך הן משקפות את רמת הערכים והתרבות המקובלת כיום בחברה המערבית-המתירנית. ואלו חודרות בלי משים לתודעת הצופים.
רק תמים או מיתמם יוכל לטעון שניתן לערוך סלקציה בצפייה. הפרסומת חודרת בצורה מתוחכמת, ולפעמים בקטעים המרתקים ביותר. הסצינות הלא מכוונות מעורבות בכל סרט וסרט. רק בעריכה מוקדמת ניתן לנקות את הסרטים מתמונות לא צנועות ואשר ברובן מיותרות ואינן נחוצות לעלילה עצמה, אם היא אכן עלילה ערכית וחיובית. ועריכה כזאת לא קיימת באף תחנת שידור, אדרבה יש הרואים בה "צנזורה" רחמנא ליצלן...
אכן, לא נמצא פוסק שיתיר את הצפייה בטלויזיה, כמות שהיא כיום, לכתחילה. אנו מתייחסים לעובדה שהיא כבר מצויה, מה עושים כדי למזער את הנזק?
כאן מן הראוי להבחין בין שני איסורים הנוגעים לנידון:
א. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שהוא חל על גברים ונשים (ספר החינוך מצ' שפז). איסור זה מתייחס להרהורי עבירה.
ב. "ונשמרת מכל דבר רע" החל רק על גברים. והוא חמור יותר, כי הוא חל על כל גירוי, גם אקראי, הנעשה ללא כוונה. אסור לגבר להכניס את עצמו לכתחילה למצב שבו ידוע לו שיהיה בו גירוי, אלא א"כ אין לו אפשרות אחרת (צפיה בטלויזיה אינה הכרחית). יש מקום אפוא להבחין בין איש לאשה. אשה הרואה תמונה של אישה לא צנועה באופן אקראי אינה עוברת עבירה. אך עלילה שבה יש מסרים ותכנים שליליים אסורה בצפייה גם לאשה.
לאיסור זה יש השלכות מרחיקות לכת על כל תחומי החיים. מסרים שליליים העוברים דרך המרקע מחלחלים פנימה ומרגילים את הצופה לדפוסי חיים הפוכים משלנו. מערכת היחסים שבינו לבינה, מוסד המשפחה, מושג האהבה, כל אלו מתערערים ע"י צפייה בעלילה שבה מעבירים מסרים הפוכים, בין שהם גלויים בין שהם סמויים. בעיקר עלולים הם להשחית את נפש הנוער.
ההפרדה בין גברים לנשים בנושאים האמורים אל לה להתפרש שניתן לנשים היתר גורף לכתחילה לצפות במכשיר ללא הגבלה. ראשית, בכל בית יש גם גברים, גם בנים. וגם באשר לבנות, לא תמיד ניתן להבחין בין תמונה ארעית ומקרית, לבין עלילה בעלת תוכן שלילי. גם תמונות לוואי אקראיות משפיעות על תפיסת העולם וסגנון החיים של נערה צעירה. יש לחנכה לכך שתרגיש לפחות בושה ואי נוחות בראותה תמונה לא צנועה. לכן אנו חוזרים ומדגישים שאיננו מדברים בחזון אידיאלי. אנו עוסקים במצב נתון, בו רוב רובם של תלמידינו כבר חשופים ממילא למדיה וחובתנו החינוכית לנתבם לצפייה נכונה ומבוקרת יותר.
כאן מקומה של המורה לתקשורת (וטוב שהיא אשה!). לדוגמא: אשה יכולה לצפות בסרט מסוים ע"מ לבדוק אם הוא ראוי לצפייה גם לגברים או לא. או אם אפשר לטהר את הסרט מקטעים פסולים – רק אשה יכולה לעשות זאת. (מכיון שכונתה היא חינוכית היא לא עוברת על "לא תתורו"). מורה לתקשורת הזקוקה לחומר ע"מ להכין שיעור חינוכי רשאית לצפות בטלויזיה למטרה זו להעתיק את הסרט ולעורכו מחדש ע"י הוצאת קטעים שליליים ממנו (שאלה א).
לא על התלמידים (בפרט אם הם בנים) מוטלת האחריות להוציא קטעים פסולים מתוך הסרט, אלא על המורה. היא האחראית לכך. היא צריכה להביא בפני התלמידים חומר נקי וטהור. היא יכולה לומר להם שניפתה מהסרט קטעים פסולים. אם כי יש להיזהר שהתלמידים לא ירגישו בדיוק היכן היו קטעים אלו, כדי שדמיונם לא ימלא את החסר... ובודאי שאין להשתמש בשיטה הפסולה של הסתרת קטעים באמצע הקרנתם בצורה מלאכותית. שיטה זו היא גרועה ביותר. מחנכת טובה צריכה להכין טוב את השיעור לפניו ולא באמצע השיעור (שאלה ב).
ז. חבלי יצירה
כל אומנות היא יצירתית. האמן מבטא את עצמו בדרך אומנותית. הקולנוע אף הוא אומנות יצירתית. משחק המילים: יצר-יצירה-צורה-צרה אינו מקרי. יש קשר בין הדברים. יצירה טובה מעלה את הרמה וצרה צורות יצירתיות ללא יצרים, אולם רק מעטים מהיוצרים הגיעו לדרגה זו. רוב היוצרים אינם בעלי שיעור קומה והם מבטאים גם את יצריהם ביצירותיהם, וזו צרה צרורה.
אחת הדרכים הנפוצות לביטוי אומנותי היא הקונפליקט. הצגת בעיה שיש לה שני צדדים מבלי לפותרה. לאמן דתי יש דרכים רבות לבטא קונפליקט כזה הלקוח מעולמו הרוחני וידיעותיו בתורה.
נשתמש בדוגמא שהוזכרה בשאלה ד: כהן ירא שמים היה פותר את הבעיה ע"י שהיה מנתק את קשריו עם אותה גרושה, ולבסוף בונה בית עם אשה אחרת טובה יותר. אולם האומנות העכשווית מעדיפה להשאיר את הבעיה לא פתורה. היא מעדיפה להציג את הקונפליקט שבין הרגש לבין השכל. אגב, עצם הקונפליקט הוא מחוץ לדרכה של תורה. כהן שומר מצוות כהלכה לא נפגש סתם עם אשה ורק אח"כ מתברר לו לפתע שהיא גרושה. הוא יברר לפני פגישתו עם אשה אם היא גרושה. כל אדם מישראל לא מחפש אשה באקראי. דרך זו מוצגת בדרך כלל בספרות ובקולנוע והיא משפיעה לא מעט על התנהגותם של צעירים דתיים. הדבר לא מוסיף ליציבותה של המשפחה. והתוצאות הקשות ידועות... צורת החיים האידיאלית צריכה להיות שונה מזו המקובלת. היא מונעת מראש יצירת בעיות. אולם איך אפשר להשתמש בחיים אידיליים ואידיאליים כרקע ליצירה אומנותית אופנתית? לשם כך יש צורך בכושר יצירתי גדול יותר.
זו דוגמא לביקורת האומנות. האמונה והאומנות האופנתית אינן צועדות יחד בנושא זה. האמונה אינה מחפשת קונפליקטים. היא מונעת אותם, עד כמה שאפשר, מראש. האומנות מחפשת את הקונפליקטים. הם משמשים לה קרקע פורייה לביטויה האומנותי. לכן טבעי הדבר שאנשים מאמינים מוצאים להם דרכי ביטוי אחרות ולאו דוקא בדרכים האומנותיות המקובלות. ולא משום שהאמונה כובלת, כביכול, ומדכאת את חופש היצירה. היצירתיות האמונית נמצאת ברמה שונה מזו האומנותית. ועד שלא יהיו לנו יוצרים יצירתיים מעולים נסבול מצרותיהם של היוצרים היצריים.
הדיבורים על "אומנות דתית" אינם מביאים בחשבון את כל המורכבות של הבעיה. לא די שאוֹמן ישמור על כללי ההלכה. אם הוא אומן דתי באמת, דרכי הביטוי שלו שונות ואינן מקובלות בברנז'ה האומנותית המקובלת. עולמו הרוחני עשיר יותר, עמוק יותר, הבעיות שהוא נתקל בהן נמצאות במישור אחר. ובמישור הנעלה בו הוא חי יש לאומן הטוב חופש מלא, הרבה יותר גדול משיש לאומן הכבול ליצריו ולקהל הרדוד המשמש לו קהל יעד.
הקונפליקטים אינם חייבים להיות בין נאמנות להלכה לבין פריקת עול. ההתלבטות יכולה להימצא בתוך מסגרת ההלכה גופה. והרבה דוגמאות יכולות להיות לכך. התנ"ך, למשל, יכול לשמש כמקור השראה ליצירה האומנותית. ודוקא בהפיכתו לרלבנטי לדורנו. אין צורך להציג דמויות תנ"כיות דוקא בסנדלים המכונות "תנ"כיות" ובכפיות ארכאיות. אפשר להציג את הדמויות דוקא בלבושן המודרני. כדי שבני דורנו יזדהו אתן. כך, למשל, ניתן להמחיז את רות המואביה: יש כאן קונפליקט בין שתי נאמנויות – בין רגש עמוק לעם, לארץ, לחברה הקודמת; מצד שני משיכה עמוקה לאמת, לאמונה, לעתיד האנושות, לגאולת האדם. הניתוק הכואב יכול להיעשות על רציף הרכבת, או על כבש המטוס. ניתן לתאר את חבלי הקליטה בחברה החדשה, שאינה ששה לקבל את הנכרי, את הזר. פוסלים אותה מלבוא בקהל. אין לה פרנסה. היא צריכה ללקט שְׂעורים. ובמושגי ימינו: להיות עוזרת בית, שוטפת מכוניות. לא כל מקרה כזה נגמר ב'הפי אנד' כמו רות שזכתה להיות אמה של מלכות. לפעמים המסר יכול להיות אחר. עדיף אולי להישאר גוי טוב, השומר שבע מצוות בני נח מאשר להתגייר גיור מלא. גם זו דרך להביא תיקון לעולם.
או דוגמא אחרת. רבנים, בתקופת השואה, שהתלבטו אם להישאר עם קהילותיהם ולהיספות עימהם, או להציל את עצמם ולהקים עולם תורה וחסידות חדש. או תלמידי חכמים שויתרו על התעלותם הרוחנית האינדיבידואלית על מנת להעלות את החברה שבה הם פועלים. המחיר ששילמו על כך ברמתם הרוחנית שלהם עצמם, של בניהם ושל תלמידיהם, ועוד ועוד. לא הכל צריך להיות במישור שבינו לבינה. מישור זה הוא באנאלי, ובקלות גולש לוולגארי, ליצרי. לאמן דתי יש נושאים נעלים יותר לעסוק בהם.
יצירתיות טובה חייבת לצמוח מתוך אישיות בעלת רמה גבוהה ובשלה. אישיות שיש לה מטען רוחני גדול, אוצר מלא באמונה גבוהה, מידות תרומיות ושאר רוח. צעירים עדין אינם בשלים לאומנות טובה. לכן צדקו המבקרים את המגמות ואת בתיה"ס לתקשורת. עם זאת מצינו עבודות יפות גם בגילים צעירים. ויש לעודדם ולטפחם. אלא שמאידך יש חשש גדול גם לפרי בוסר. לא כל נער/ה בגיל העשרה חייבים/ות להוציא אלבום או ספר שירים. הם עוד עלולים להצטער על כך, לכשיתבגרו. בגיל צעיר ניתן ללמוד את הטכניקה, לפתח את הכשרון, אולם היצירתיות עצמה חייבת להידחות לגיל בשל יותר לאחר השתלמות רוחנית והעמקה אמונית. בגיל כזה אדם גם מעוצב יותר ומיוצב יותר ויש פחות חשש שייסחף באוירה החקיינית והעכורה הקיימת אצל חלק מהעוסקים באומנות. אמן גדול, בעל כשרונות גדולים, בעל רמה רוחנית גבוהה, ימצא גם טכניקות אחרות להביע בהן את מסריו, מבלי להשתמש בטכניקות הקיימות כיום. לכן גם השאלות מסוג זה של שאלה ח תמצאנה את פתרונן ההולם.
אני מאמין שאומנים מאמינים בעלי שאר רוח ישתמשו בקודים מקוריים לבטא באמצעותם את אשר יש להם להביע. לדוגמא אביא את הצייר יוסי רוזנשטיין, הסופר הרב חיים סבתו, השחקן שולי רנד ואחרים שיצרו סגנון מקורי משלהם.
סיכום
האם אנו עוסקים באומנות בדיונית?
האומנות שאנו מדברים עליה אינה בדיונית. היו וישנם אומנים גדולים היוצרים יצירות טובות בעלי איכות גבוהה ביותר. אנחנו שואפים רק לסוג זה. בינוניות, וקל וחומר קטנוניות, אין להם מקום אצלנו. ואעפ"כ איננו פטורים מלהכין את הרקע לצמיחתם של היוצרים הגדולים. גם לבעלי כשרון בינוני יש תפקיד נכבד בכך. בינתיים יעשה כל אחד ככל יכולתו להעלות את הרמה הערכית המוסרית בתחום אפשרויותיו. גם ליצירות שאינן ברמה גבוהה, אך מאידך אין בהם דבר שלילי, יש ערך משלהן. אם כי לא זו צריכה להיות המטרה העיקרית, יש בה התקדמות רבה, אולם כל יוצר חייב להכיר את מקומו. אל לו להתמודד עם בעיות שאין לו פתרונות עבורן. ישאיר זאת לגדולים ממנו. וכשם שקיבל שכר על הדרישה, כך יקבל שכר על הפרישה.
כדי להכין את הרקע לצמיחתם של יוצרים גדולים יש צורך בתשתית רוחנית רחבה ועמוקה. ללא רקע אמוני עשיר לא תצמח אומנות טובה. ותפקיד נוסף יש לנו, ואל יהי תפקיד זה קל בעינינו, לחנך קהל צרכנים טוב, ביקורתי, ערכי ומוסרי. קהל יעד בעל רמה אמונית, ערכית, תרבותית ואסתטית גבוהה משפיע על היוצרים ויש בו בכדי לעודד ולהצמיח מתוכו יוצרים גדולים שרמתם האומנותית והאמונתית יביאו למהפך תרבותי בישראל ובעולם.
