החינוך והאקדמיזציה

ההתפתחות הגדולה בתחומי המדע השונים הביאה עמה ברכה רבה לאנושות בכלל ובתוכה גם לחינוך. מחקר מסודר, שיטתיות, תצפיות, ניסויים וצבירתם בצורה מבוקרת, ופיתוח שיטות חדשות בתחום החינוך. ואכן אין ספק שיש לנצל כל ידע וכל כלי, שיש בהם בכדי לסייע לעבודתו של המחנך, בפרט בדורנו, כשהחינוך עומד בפני קשיים גוברים והולכים.

מאידך, היא הנותנת. אחד הגורמים למשבר החינוך בדורנו הוא דוקא, למרבה הפרדוכס: המדע בכבודו ובעצמו! הא כיצד?

התפתחותם העצומה של המדעים היא תוצאה של שיטות מחקר שביסודן עומדת חשיבה ביקורתית אובייקטיבית, המערערת מוסכמות וסמכויות ובודקת כל דבר מיסודותיו. זו מעלתה של האקדמיה. אולם זהו בדיוק גם חסרונה. יש תחומים שבהם הבקורתיות המופרזת והטלת הספק השיטתית יש בהן נזק יותר מאשר תועלת, וזהו תחום הערכים. החינוך עוסק דוקא בערכים, באידיאלים, בדפוסי התנהגות, בהכרעות מוסריות. אלו נקבעים בעיקר ע"י מצפון, ע"י מסורת וע"י חינוך ולא ע"י למידה רציונלית בלבד.

לצערנו קנה המידה היחיד להערכת תלמיד בחברתנו הוא רק הישגים לימודיים. יש המגדירים חינוך כ"למידה", כהכשרה טכנוקרטית בלבד. הם ויתרו על זכותם לחנך, על סמכותם, על חובתם ועל אחריותם לחנך לערכים. לדידם נושא הערכים מיותר ועל ה"מחנך" לעסוק בהכשרת תלמידיו ללמידה בלבד ותו לא. רבים חולקים על כך ולדעתם בית הספר אינו רשאי להסתפק בכך. עליו, ראשית כל, לחנך לערכים. אמנם גם עצם הלימוד הוא ערך. אדם לומד הוא אדם צמא דעת, רחב אופקים, שהרוח תופסת מקום מרכזי בסולם ערכיו. אולם בערכי למידה לא סגי. יש צורך גם בחינוך לערכים אמוניים ומוסריים.

אין ספק שערכים יש גם ללמוד, להבין ואף להשתמש בכלים מדעיים לשם כך, אולם הערכים עצמם אינם ניתנים לקביעה מדעית. המדע עלול להטיל ספק בעצם קיומם וצידוקם. המדע יישאר בתחומו והערכים בתחומם והחברה האנושית על מקומה תבוא בשלום.

למידה וחינוך

יש להבחין אפוא בין למידה לבין חינוך. למידה זקוקה יותר לכלים מדעיים, לשיטות מדעיות, לא רק כאמצעי עזר, אלא גם כתוכן. יש להכשיר את התלמיד לקראת לימודי המדע, עליו לרכוש כלים ומיומנויות שבאמצעותם יוכל לרכוש ידע בצורה נכונה. חינוך שאני. אמנם אף הוא יכול וצריך להסתייע בכלים כאלו, אולם באשר לחינוך הכלים כשמם כן הם. הם כלים בלבד ולא תוכן, כלים – ולא מהות. חינוך משמעותו הקנית ערכים יציבים, אידיאלים ברורים, אמונות אמיתיות. הוא מבוסס בין היתר על סמכויות, של אב ושל רב (לאו דוקא במשמעותו ההלכתית). כל אלו אינם בתחומו של המדע. אדרבה, המדע אינו מכיר בהם. הם אינם נרכשים בשום מוסד אקדמי. לפעמים להפך, הם יכולים וחייבים להישאר ערכים יציבים למרות הבקורת המדעית ואף נגדה.

המורשה ההיסטורית של עם ישראל מטילה אחריות כבדה על האב ועל הרב לחנך. כן, לחנך! למרות כל ה"פוסט" הפושה בחברה. יש למחנכים אחריות גדולה להמשיך את המורשת ולהעבירה מדור לדור. חלו אמנם שינויים חברתיים וטכנולוגיים רבים, המחייבים בדיקה, ריענון ויישום הערכים בכל דור מחדש. לכל אלו האקדמיה לכשעצמה לא תצלח. הדבר הוא למעלה מכוחה.

בגלל הישגיו הכבירים של המדע עלול הנוער להעריץ את המדע והמדענים הערצה עיוורת חסרת ביקורת. אין לו כלים להבחין בין מדע לערכים והוא עלול לקבוע את ערכיו עפ"י קנה מידה מדעי. יש צורך לחנכו להבחנה נכונה בין השנים.

זאת ועוד, המעמד החברתי בחברה המודרנית נקבע בין היתר ע"י השגיות. ובגלל ההערכה, ובצדק, להשגי המדע, השגיות מדעית וטכנולוגית נחשבת ליוקרתית. החברה גם מתגמלת מדענים בהתאם, ובכך נוספה להם גם השגיות כלכלית. (אם כי יש להעיר בצער שהחברה מתגמלת יותר תעשיינים, סוחרים, ספורטאים וכלכלנים בכירים לא בגלל רמתם המדעית אלא בגלל הצלחתם לגרוף הון). באוירה שכזו התואר עולה על הטוהר. לא המאמץ נחשב אלא ההישג. המסר מחלחל למערכת החינוכית. זו עלולה להדגיש השגיות ותחרותיות על חשבון מאמץ לימודי, אחריות חברתית, רמה מוסרית וכל מה שחינוך טוב שואף אליו. תלמיד כשרוני בעל הישגים לימודיים זוכה להערכה גדולה יותר מאשר תלמיד בינוני בתחום הלימודי, אולם בעל רמה מוסרית ותרומה חברתית גבוהה. הראשון עלול לדחוק את השני לשולי החברה, ולגרום לו לפתח, שלא בצדק, דימוי עצמי שלילי. מכאן הפתח להידרדרות מוסרית, למכת ההעתקות, לזיופים ולגנבת בחינות שהפכו להיות נורמה בכל המערכות.

לנוער המתחנך בבתי הספר עדיין אין כלים להתמודד עם תופעות אלו (גם לא לכל המחנכים יש כלים כאלו...) הוא עלול לקבל את ההשערות המדעיות כאמיתות, למרות שגם הן אינן מוחלטות, אפילו במדעי הטבע, קל וחומר שהן מפוקפקות יותר במדעי הרוח. "האמת המדעית" שאינה אלא נסיון לחתור לאמת הופכת לסמכות מוחלטת. יש לכך השפעה גדולה על עיצוב השקפת עולמו של הצעיר.

החינוך בביה"ס

ביה"ס צריך להרגיל את התלמידים להרגלי למידה נכונים. ביניהם לביקורת המדע. האקדמיה יכולה לסייע בכך. אולם מעבר לכך ביה"ס צריך לחנך את תלמידיו לאהבת תורה, לשקידה, לרצינות, לפתיחות, ליצירתיות, לאוריינות, בכל אלו יש תרומה משמעותית לאישיותו של המחנך ולדוגמתו האישית. נוסף לכך זקוק המחנך לרגישות, למסירות, לאחריות, לאבהות, לאהבת התלמידים. לכל אלו אין לאקדמיה שום עדיפות על פני בית מדרש טוב למורים. אדרבה, בית המדרש למורים, אם הוא מתיחס לחינוך כאל ערך עליון, ורואה בהכשרת מחנכים את מטרתו המרכזית, מסוגל לטפח תכונות אלו הרבה יותר טוב מאשר המוסדות האקדמיים, הרואים את עיקר תפקידם להכשיר חוקרים ומדענים. אך מעל לכל, ביה"ס צריך לחנך בני אדם ולא טכנוקרטים. מחנכיו חייבים להיות אף הם אישים טהורים ולא נושאי תארים בלבד.

חינוך תורני

כל הנכתב לעיל נכון לכל חינוך באשר הוא בכל אתר ואתר. אולם באשר ללימוד התורה הדברים חמורים שבעתיים. מי יחנך את תלמידנו לגישה נכונה לתנ"ך, תלמוד, מחשבת ישראל אמונה ויראת שמים, תוצר האקדמיה או בית המדרש המסורתי? ללימודים תורניים יש גם ובעיקר מטרות חינוכיות, מעשיות התנהגותיות והשקפתיות. שיטת הלימוד באקדמיה שונה ואינה מתאימה לביה"ס המחנך. תשומת הלב באקדמיה נתונה בעיקר למחקר. המסר הערכי המחייב את הלומד אינו מעניינה. האקדמיה במוצהר אינה עוסקת בהשלכות החינוכיות והמעשיות של מחקריה.

באוירה השוררת היום בקהיליה המדעית מדען ערכי מוצג בטעות כמי שמשולל חופש אקדמאי, כביכול. לעומתו, אינדיפירנטיות (=אדישות) ערכית נחשבת לאובייקטיבית, למרות שכל אינדיפירנטיות, מעצם מהותה, היא לא רק אדישה לערכי רוח, אלא גם במקרים רבים שוללת אותם. יש שהיא מוטה מראש לכיוון הערכי ההפוך. החופש האקדמאי הוא הצהרה דקלרטיבית בלבד. הצהרה זו מכוונת למנוע את האמונה האידיאליסטית בלבד, בעוד שמצהיריה עצמם אינם ניטרליים. הנחת היסוד, כמעט אקסיומאטית, של האקדמיה היא תפיסת עולם מטריאליסטית, שכן היא אינה מביאה בחשבון, אפילו רק כאפשרות, מציאות של ישות טרנס-צנדנטאלית כא-להים, או השגחה, תורה מן השמים וכדו'.

התוצאה היא שאוירת האקדמיה מעצם מהותה אינה חינוכית. האקדמיה חייבת לכאורה להישאר אדישה וניטרלית לכל השלכה חינוכית. היא צריכה להיות אובייקטיבית כביכול, האמת המדעית הצרופה לנגד עיניה ולא יישומיה והשלכותיה על התנהגותו והשקפתו של התלמיד. היא עוסקת בחקר העובדות ולא במסרים.

אמנם על המחנך להכיר גם את המחקר המדעי ולהכין את תלמידיו לקראת המפגש שעשוי להיות להם עם העולם האקדמי. אולם ללמד תורה בשיטה אקדמית? לא ולא! זו לא תורה חינוכית.

למען הסר ספק, שלא נובן שלא כהלכה. אל יישמע חלילה מדברינו שתלמידי האקדמיה הם בהכרח לא מוסריים, לא ערכיים ולא מאמינים. רבים מהם הם בעלי ערכים נעלים, אידיאליסטיים, ואנשי מופת. כוונתנו רק לומר שלא האקדמיה חינכה אותם. חינוכם נעשה במקומות אחרים. הם נשארו אישי חינוך כי לא הסתמכו רק על מה שלמדו באקדמיה והם שמרו על עצמם במסגרות חברתיות לא סטודנטיאליות רגילות. כיצד ניתן לקבוע אפריורית שאקדמאי מתאים לחינוך יותר מתלמיד ישיבה?

מי בראש?

מי ראוי לעמוד בראש מוסד חינוכי, איש אקדמיה דוקא או בן/בת תורה? וכבר אמרנו לעיל שאין כאן שום הטלת פסול באיש האקדמיה בתור שכזה. יש אקדמאים רבים שיראתם קודמת לחכמתם, שאישיותם היא חינוכית והם יכולים להוות דוגמא חינוכית לתלמידיהם. טענתנו היא שאין לאקדמיה שום עדיפות על פני בית המדרש בתחום החינוכי. אדרבה, מעלתו של ביהמ"ד שהוא דורש מתלמידיו גם נורמות חינוכיות. פסילת מחנכים מבית המדרש והעמדת אקדמאים במקומם, רק בזכות תוארם האקדמי, היא הריסתם חלילה של המסגרות החינוכיות של ביה"ס, של החברה ושל דור העתיד כולו! (עם זאת על המחנכים יוצאי בית המדרש להצטייד בכלים מתאימים, להיות קשובים להלכי הרוח של הדור הצעיר, כדי שיוכלו להתמודד עם בעיותיהם, ולדעת להשתמש בכל אמצעי חינוכי ולימודי מתקדם).

בנסיון להעדיף את האקדמיה על פני בית המדרש יש היגררות אחרי אופנות ישנות מהמאה ה-19 שבה התיימר המדע לפתור את כל הבעיות. העולם התקדם בינתיים. מבחינות מסוימות יש מעלות רבות לפוסט-מודרניזם. עברנו את המאה ה-20 על המהפכים שחלו בהשקפות העולם הקיצוניות. המדע התפתח, התפכח משכרונו והתחכם, וככל חכם מכיר כיום יותר ויותר את מקומו, מעמדו ומגבלותיו. תהיה זו טעות טראגית להכפיף את המערכת להכשרת מחנכים לאופנות מיושנות שאבד עליהם הכלח.

כלים מדעיים – כן. ידע מתקדם – בהחלט. תוכן, מסרים, ערכים ואמונה לא ולא! והם הם העיקר במלאכת החינוך!