עמך עמי... גיור כהלכה בימינו

תהליך הגיור מבואר במס' כריתות (ט, א), לפיו על הגר לעבור מעין מעמד הר סיני:

אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא ייכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.

יום מתן תורה מכונה בתורה בשם "יום הקהל". כאן נוסדה הקהילה הישראלית. כלומר, נוצרה חברה שהמכנה המשותף שלה הוא רצון לקיים ביחד תורה ומצוות. זה ייחודו של עם ישראל. אין הוא עם ככל העמים. המכנה המשותף שלו אינו לא טריטוריה ולא היסטוריה, לא שלטון ולא לשון, למרות שכל אלו הם מרכיבים נחוצים מאד, הן לקיומו הפיזי והן להתפתחותו הרוחנית של עם ישראל, אולם הם אינם עצם מהותו ואין קיומו מותנה בהם (עם זאת דוק ותשכח שכל אלו הן חלק ממצוות התורה). יש רק דבר אחד המאפיין את האומה הישראלית באופן מהותי והוא התורה, ובניסוחו המפורסם של רס"ג: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה1. להקמת ממלכה ייחודית כזו וליצירת גוי כזה התכוונה התורה באומרה בפתיחת מעמד הר סיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"2.

גדול המצווה ועושה

כל גר המצטרף לכלל ישראל צריך לבטא ראשית כל את רצונו להשתייך למסגרת הכלל-ישראלית ורק מתוך כך מתחייב אף הוא בתורה ומצוות. אדם לא יכול לחייב את עצמו באופן אישי במצוות, כי אז אין אלו מצוות, אלא רצון וולונטרי של אדם להתנהג באורח חיים מסוים. עם כל הערכתנו לאדם כזה הוא אינו מצווה ועושה. וגדול המצווה ועושה. כפה עליהם הר כגיגית – לא משום שכפייה עדיפה מרצון חפשי, אלא משום שוולונטריות אישית אינה תורה. מצוות כשמן כן הן: אדם מקיימן משום שהוא מצווה ולא רק משום שהוא רוצה (הרצון האישי אינו פוגם במצוה, אדרבה, הוא המניע את האדם לקיים את המצוה מתוך הכרה, אולם לא הוא מקור הסמכות למצוה) ולכן הוא צריך להיות מחויב להן, והשתייכותו לכלל ישראל היא המחייבתו בה3.

מושבע ועומד מהר סיני

היותנו מושבעים מהר סיני טעונה הסבר. אין מדובר בשבועה אישית של כל פרט ופרט, אלא מדובר במעין שבועה ציבורית, המחייבת את כלל-ישראל שבכל הדורות. ומצינו שבועה כזאת ביהושע, בחרם יריחו4 ובשבועת הנשיאים לגבעונים5, במלחמת הגבעה6, בשאול7, בנחמיה8 וכן בפוסקים רבים9 בהמשך הדורות. כל מי שהוא חלק מכלל ישראל הוא ממילא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את התורה, ולשבועה זו יש תוקף כה חזק עד שהיא מפקיעה כל שבועה אחרת. כי שבועה זו היא הבסיס המשפטי לכל שבועה. שהרי המחייב את האדם לקיים את שבועתו הוא ציווי התורה "ככל היוצא מפיו יעשה" וא"כ רק אדם המחוייב לתורה חייב גם לקיים את הוראתה זו. נמצא אפוא שהשבועה הסינאית היא הבסיס המשפטי לכל שבועה אחרת (ועל דרך פרפראזה יש כאן משמעות נוספת לשמו של חג השבועות: לא רק חג השבועות בקמץ אלא גם חג השבועות בשוא).

הצטרפות לכלל ישראל

הגיור הוא אפוא כריתת ברית בין הגר לבין כלל ישראל שקיבל תורה במעמד הר סיני. ע"י הברית הגר מצטרף לעם ישראל10 והמשמעות המתבקשת היא קבלת תורת ישראל. גיור הוא גם מעשה הלכתי וגם מהפך נפשי בתודעתו של המתגייר. ולכן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. באמירתו "עמך עמי" הוא מצטרף לכלל ישראל כפי שהוא מוגדר בתורה כעם שה' כרת עמו ברית בחורב לשמור את התורה. ההמשך העקבי הוא "אלהיך א-להי". כשהגר מצטרף לעם ישראל הוא עובר מעין מעמד הר סיני אישי. לכן לא יעלה על הדעת לוותר לגר על הדרישה לקיים מצוות.

מדיניות הגיור

תפקידו של בית הדין המגייר הוא לייצג את כלל ישראל כדי להכניס את הגר לעם ישראל. בדרך כלל ביה"ד אינו יוזם את הגיור. הוא פסיבי וממתין לגר שיבוא מעצמו. אדרבה, עליו לומר לגר: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? וידועה מימרת חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת".

עם זאת רואה התשב"ץ בפסוק "ואהבתם את הגר" מקור למצוה לגייר גרים11. לכאורה הדבר עומד בסתירה למקובל אצלנו שאיננו מחזרים אחרי הגרים בדרך אקטיבית? אולם לאמיתו של דבר אין סתירה בין הדברים. מדיניות הגיור היא זהירה. מצד אחד, איננו ששים לקבל גרים, בגלל חשש שמא הגר לא בא לשם שמים ואינו מוכן להצטרף לעם ישראל ותורתו בלב שלם. ומאידך, כאשר אנו משוכנעים שאכן גר צדק הוא המעוניין לקבל עליו תורה ומצוות, מצוה עלינו לקבלו לקרבו ולאהבו.

בימינו התרבו המתגיירים שבן זוגם הוא יהודי. מכיון שלא כל מתגייר עושה זאת בלב שלם, השאלה הכבדה היא, עד כמה אנו מצווים לאהבו.

התיתכן הפרדה בין דת ללאום?

בדורות האחרונים עם ישראל נמצא במשבר עמוק. יש סכנה להתפרדות החבילה. יש יהודים רבים שזהותם היהודית מצטמצמת בלאומיות הישראלית, ללא זיקה לתורת ישראל. הם אינם רואים את עצמם מחוייבים לתורה כמסגרת חיים כוללת. ההלכה אינה מכירה בהפרדה זו. ואנו מאמינים שהפרדה זו היא זמנית. היא לא תחזיק מעמד זמן רב. יהודי ללא זהות יהודית מלאה, הכוללת מחויבות לתורה ומצוות, מתנתק לצערנו לאט לאט גם מזהותו הלאומית. בינתיים ב"ה אין כמעט יהודי, הרואה את עצמו חלק מכלל ישראל, שאינו שומר לפחות מסורות מסוימות מתורת ישראל. ברית מילה, יום כיפור, ליל הסדר, מזוזה, נישואין, לוויה, זיקה לארץ ישראל, חובת הצלה ליהודי הנמצא בסכנה, עזרה הדדית, צדק ומוסר ועוד. ואל נזלזל בגרגרים אלו. הם לא כל כך מעטים, אך בעיקר הם שומרים על הזהות היהודית ועל הגחלת לבל תכבה.

במצב זה החריפה בעיית הגיור. בעקבות האמנסיפציה ונפילת החומות שהבדילו בין ישראל לעמים רבו נישואי תערובת הגורמים לשמד המוני. במקביל, רבו גם הגרים המתדפקים על דלתותינו. מתגיירים אלו ברובם אינם באים לכתחילה מתוך רצון כן לקבל תורה ומצוות אלא להצטרף לעם ישראל בעקבות בן הזוג היהודי.

כבר פסקו הפוסקים שזוג שהוא כבר נשוי אזרחית אין לומר שהצד הנכרי מעוניין להתגייר לשום אישות. הוא כבר נשוי בפועל וכל כוונתו עתה היא רק להצטרף לעם ישראל. מאידך, לצערנו רובו של עם ישראל בדורותינו אלו אינו מקיים את כל התורה כהלכתה. וייתכן שהמצטרף לעם ישראל כמות שהוא אינו מתכונן לקבל עליו תורה ומצוות. נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו12. באוירה השוררת בימינו קשה לוודא זאת.

בעבר הרחוק הסתפקו בהסכמה מילולית של הגר כי היה ברור לכולם שכוונתו להתגייר כדת משה וישראל. ר' יצחק שמעלקיש13 קבע שלאור המציאות החדשה אין לסמוך עוד על הצהרות מילוליות, אלא על המתגייר להוכיח שהוא אכן מקבל עליו את התורה הלכה למעשה. אין כאן שינוי בפסיקה, אלא השתנות התנאים שחייבו יישום הולם של הפסיקה ההלכתית הקבועה. באשר לקבלת מצוות לא מלאה פסק ר' חיים עוזר14 שאם הגר מקבל עליו עקרונית את התורה כולה ורק מצוות מסוימות אינו מתכונן לקיים, משום שקשה לו לעמוד בהם ועובר עליהן לתיאבון, ניתן לגיירו. המדובר במצוות בודדות (כגון גיורת הנשואה לכהן ולא ניתן להפריד ביניהם). אך אם מדובר באורח חיים שתורה ומצוות תופסות בו מקום חלקי, לא ניתן לגייר גר כזה.

על רקע זה נחלקו הדעות. יש המתיחסים בחשדנות לכל הגיור בימינו ופוסלים אותו על הסף, חוץ ממקרים חריגים. לעומתם יש הסבורים שמכיון שבכל זאת רבים מהמתגיירים מתכוונים לקיים תורה ומצוות ברצינות אין לשלול טוטאלית את אפשרות הגיור. יש לתת אמון בכל מתגייר ולהכניסו תחת כנפי השכינה, אלא א"כ יוכח שליבו בל עמו.

העלייה מחבר המדינות

גל העליה הגדול של יהודי חבר המדינות לשעבר לו זכינו בעה"י, הביא עמו גם מאות אלפי נכרים, שרובם הם צאצאי יהודים, אולם אינם יהודים עפ"י ההלכה. לא ניתן במקרה מיוחד זה להפטיר כדאשתקד ולהתיחס אליהם כאל נכרים רגילים שבאו להתגייר בדורות עברו. אין להתעלם ממוצאם היהודי ומהעובדה שבארצות מוצאם התייחסו אליהם כאל יהודים והם ראו את עצמם ככאלו. דבר זה מחייב גישה מיוחדת כלפיהם, של קירוב במידת האפשר. נוסף לכך קיימת סכנה חמורה של נישואי תערובת בתוך מדינת ישראל. רבים מצעירי ישראל עלולים לשאת נשים נכריות וצאצאיהם יהיו נכרים. יש חשש רציני להתבוללות כאן בארץ ולאיבוד זהותה היהודית של מדינת ישראל. לא ניתן לקיים בארץ מיעוט גדול של נכרים הרואים את עצמם יהודים אך הם פסולים מלבוא בקהל.

הפוסקים שהתייחסו באופן שונה למתגייר ממוצא יהודי נימקו זאת בין היתר בהצלה רטרואקטיבית של העבירה שהאב או הסב עברו בנושאם אשה נכריה. העבירה אינה מצטמצמת בעצם הנישואין האסורים אלא בתוצאותיהן – בניתוק הבנים והנכדים מעם ישראל "כי יסיר את בנך מאחרי" – גיורם של הצאצאים מתקן למפרע חלק זה של העבירה. מאותה סיבה יש לעודד את גיורם של נכרים שהם צאצאי יהודים. ללא גיורם הם יוסיפו להביא צאצאים נכרים נוספים לעולם ולהרבות מכשול15.

גישה זו אינה קולא, כפי שיש נוטים לראות במבט שטחי. אדרבה, היא חומרא, כי היא באה להציל יהודים ממכשול. הימנעות מגיורם של אלו עלולה להכשיל בעבירה רבים רבים מישראל. אין בגישה זו שום ויתור על הלכות הגיור הקבועות בישראל מדורי דורות, אלא שעקב חומרת הבעיה שלנו והיקפה, הגישה לגיורם של הבאים מחבר המדינות חייבת להיות יותר אקטיבית, דהיינו, אין לדחות אותם, כפי שנהוג בגר רגיל, אלא יש ליזום ולעודד את גיורם לכתחילה ע"מ שיוכלו להשתלב בעם ישראל.

רציפות ההלכה

ייאמר ברורות. למרות המצב החמור בו אנו נתונים הגיור חייב להיעשות כהלכה! שאם לא כן הגיור לא יתרום למתגייר מאומה. הוא לא יראה את עצמו חלק מעם ישראל ועם ישראל לא יכיר בו כגר. לכן לא יעלה על הדעת לוותר לגר על הדרישה לקיים מצוות.

וזו לשון הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ב):

ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה... ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח"כ בעבותות אהבה.

לדעת הב"ח מקורם של סוף דברי הרמב"ם לקוח מהמעשה בהלל המובא במסכת שבת (לא ע"א):

מעשה בנכרי שאמר אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה.

כנראה שהרמב"ם התקשה, כפי שהתקשו ראשונים אחרים במעשה זה, כיצד גייר הלל אדם שלא התכוון לכאורה לקבל עליו תורה ומצוות? לדעת התוספות בטוח היה הלל שסופו לעשות לשם שמים. גם הרמב"ם מסכים כנראה לכך, שהמדובר במי שאכן מעוניין עקרונית לקיים את המצוות ולדעתו די בכך. הדרך לגיורו צריכה להיות בדרכי נועם ולכן אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. עם זאת אין מוותרים לו.

הב"ח מסיק מדבריו: שאין להודיעו כל דקדוקי ההלכה, אלא יש לדרוש ממנו באופן עקרוני את שמירת ההלכות המאפיינות במיוחד את הבית היהודי והחיים היהודיים. לענ"ד הכוונה בעיקר ללוח יהודי – שבת ומועדי ישראל וכל אירועי השנה, בית יהודי – כשרות וטהרת המשפחה וכן ברכות ותפילות, עיקרי האמונה ומצוות צדקה וחסד "מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד" כפי שדרש הלל.

[יש שאצה להם הדרך וסבורים שניתן לרפא שבר כה עמוק על נקלה בהסתפקות בהצהרות דקלרטיביות ובצרמוניות חגיגיות במקום דרישות מעשיות. לא זו הדרך. "גיור" כזה לא יתפוס. ה"מתגייר" עצמו לא יתייחס בדרך זו ביחס רציני לתורה ולמורשת. ה"גר" יישאר עם המנטליות הקודמת שלו. שום דבר מהותי לא יתחולל בנפשו. זהותו תישאר כבעבר, יהודית לא מצד עצמה אלא רק בגלל שכך התיחסו אליו הגויים, יהדות ללא שורשים פוזיטיביים, ללא תוכן, ללא הזדהות עם עם ישראל לדורותיו ותורתו. נסיונות לייחס למקורות ההלכתיים משמעות אחרת, הסוטה מהמקובל מדורי דורות, לא תצלח. הגר לא ייחשב כגר אמיתי לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים. ומה הועילו חכמים בתקנתם?!]

אחריותו של בית הדין

כאן תפקידו המיוחד של בית הדין. מוטלת עליו אחריות עצומה. על בית הדין המייצג את כלל ישראל להכיר בעובדה שמדובר בשעת חרום לאומית. מצד אחד עליו לשמור על רצף התורה מסיני, ואינו מוסמך להתפשר על הדרישה העקרונית שעל הגר לקבל על עצמו תורה ומצוות. אין גיור בלעדיהם. אך במקביל עליו להבין שמי שבא להתגייר, גם אם אולי אינו עושה זאת לשמה, אך עצם העובדה שהוא מעוניין בגיור אומרת שאינו מסתפק בגיור סוציאלי, שבו די לו בכך שהוא מעורה בחברה הישראלית כמות שהיא. הוא יכול להסתדר טוב בחברה הישראלית דהיום גם ללא גיור. הוא מעוניין בגיור כהלכה כדי להיות חלק מהרצף ההיסטורי של עם ישראל ותורתו, גם אם היא עמומה אצלו. ואם בשעת הגיור הוא מגלה רצון כן לשמור עקרונית על המצוות יש לגיירו16.

אמנם יש מקום לחשוש שמא האוירה החברתית הישראלית, שלצערנו אינה מעודדת כרגע קיום תורה ומצוות, תשחק אותו במשך הזמן והוא יחזור בו מקיום המצוות שקיבל על עצמו בעת גיורו. אולם גם אז דינו יהיה ככל יהודי שהפסיק לצערנו לקיים מצוות. אנו מאמינים שהחברה הישראלית תחזור בתשובה, כי בלעדיה אין לה סיכוי להישרדות. גל התשובה לכשיבוא יסחוף עמו את כל הרואה את עצמו חלק מהחברה הישראלית היהודית.

מסקנות

למרות המספרים הגדולים של הנכרים בקרב העולים (מדובר על כ-300,000) הבעיה העיקרית מתמקדת בנשים צעירות. מספרן גדול אולם בס"ה הוא רק כמה רבבות. אי לכך הפתרון הוא בהשג יד:

א. ראשית כל יש למנוע את הבאתם ארצה של נכרים גמורים, או של צאצאים רחוקים שאין להם זיקה לעם ישראל.

ב. בין הנחשבים כנכרים יש יהודים רבים, אלא שבגלל העדר הוכחות אנו מחזיקים אותם בחזקת נכרים. ניתן עדיין לבדוק את מוצא משפחתם ובכך לאשר את יהדותם. המומחים מדברים על רבבות (!) של מקרים כאלו. וכרגע עוד ניתן לבדוק את ייחוסם ואולי אף לאשר את יהדותם. ככל שנשהה בדיקה זו יקשה יותר לברר את הדברים. אל נחמיץ את השעה.

ג. לפתוח אולפנים נוספים ללימוד יהדות ובעקבותיהם גם הרכבים נוספים של בתי דין לגיור.

ד. לצאת במסע הסברה אדיר בקרב אוכלוסיית העולים ולעודד את גיורם.

ה. והעיקר לפתוח את הבית ואת הלב ולקרב את העולים.

כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה'.