זהירות בדרכים לפי ההלכה

א. זהירות בדרכים

מצינו בתורה אזהרות רבות המחייבות את האדם להימנע מלסכן את עצמו ואת זולתו. הזהירות מחייבת הימנעות מחבלה גופנית ואפילו מנזק לרכוש בלבד.

בעשרה מקומות בתורה הוזהרנו על הדבר:

א.  "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) – מכאן למדו חז"ל (יומא פה, ב) שפיקוח נפש דוחה את כל התורה. [לאמיתו של דבר לא נמנה פסוק זה במנין תרי"ג המצוות שבתורה. הוא רק מגדיר לנו את תוקף תחולתן של מצוות התורה, שאין לך מצוה העומדת בפני פיקוח נפש (חוץ משלוש העבירות הידועות). אולם אין לפסוק זה משמעות של מצוה מפורשת מהתורה – לחיות! משמעות זו כמצוה עולה ממקורות אחרים1.]

ב.  "לא תרצח" – איסור זה אינו מתמקד רק ברצח, במשמעותו הפשוטה, של אדם ההורג את חברו ישירות ובמזיד. איסור זה כולל כל נטילת סיכון, הן ביחס לזולת והן ביחס לעצמו. שכן גם המסכן את חייו עובר ב"לא תרצח". וכמו כן הגורם סיכון לחבירו עובר באיסור זה (רמב"ם הל' רוצח פ"ב ה"ב). אפילו ההורג בשוגג עובר על איסור זה, שהרי הוא טעון כפרה (גלות). כפרה באה לכפר על עבירה שעבר האדם. ובלשון חכמינו נקרא גם רוצח בשגגה בכינוי "רוצח" (עי' מכות ט, ב; רמב"ם הל' רוצח פרקים ה-ח)2.

ג.  "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) – איסור זה מחייב כל אדם להציל את חברו מסכנה. על אחת כמה וכמה שאסור לו להביאו לידי סכנה. ולא רק סכנת חיים, אלא גם חבלה ואפילו נזק ממוני בכלל איסור זה. הרואה את רכושו של חברו נפסד חייב להצילו וודאי שאסור לו להזיקו לכתחילה (רמב"ם ספר המצוות לאוין רצז)3.

ד.  "והשבותו לו" (דברים כב, ב) – מצוה זו מתייחסת להשבת אבידה. חז"ל כללו במצוה זו לא רק השבת גופו של אדם ורכושו, אלא גם מניעת נזק מגופו ומרכושו של האדם.

ה.  "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) – זה כלל גדול בתורה, כי הוא הבסיס לכל המצוות שבין אדם לזולתו, לגופו ולרכושו ולכל אשר לו.

ו.  "לפני עיור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) – פסוק זה מוכר לנו יותר על פי מדרשו, שאסור להכשיל אדם בדבר איסור. אולם הוא לא יצא מפשוטו, שאסור לאדם לגרום לחברו מכשלה פיזית (מנ"ח מצוה רלב ס"ק ד), וכל נהיגה לא זהירה מהווה מכשול לזולת. גם חניה, ואפילו עצירה, במקום המפריע לתנועה כלולות באיסור זה.

ז.  "לא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח) – אמנם איסור זה מתייחס במפורש לחיוב מעקה, אולם חז"ל למדו ממנו כל נזק הנגרם לזולת, כגון המגדל כלב והמעמיד סולם רעוע בתוך ביתו (ב"ק טו, ב), וק"ו המחזיק בידו מכשיר מסוכן ללא זהירות.

ח.  "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך... והיה עליך דמים" (דברים יט, י) – ומכאן למדו חז"ל שחובה על הציבור לקווץ את הדרכים (לפנותם מקוצים) ולתקן את הרחובות. ואם לא עשו כן, כל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום (מו"ק ה, א). אמנם חובה זו מוטלת על הציבור, כי המדובר ברשות הרבים, אך מסתבר שגם יחיד חייב לשמור את רכבו שלא יסכן את הזולת.

ט.  "לא יוסיף" (דברים כה, ג) – מכאן למדו חז"ל את איסור החבלה. איסור זה הוזכר אגב חיוב מלקות המוטל על עבריינים. ואף על פי כן אסור להוסיף מכה אחת מעבר לראוי להם. ק"ו לחבלה באדם כשר. ועוד יש ללמוד מכאן, שהחיוב חל למרות שהמדובר בחבלה שנוספה אולי כמעט בטעות, כאשר שליח בית הדין הוסיף מכה מעבר לנדרש, כי "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד" (ב"ק כו, א).

י.  כל חיובי הנזיקין שבתורה, כגון שור, בור ואש לא באו רק לחייב תשלום בדיעבד, אלא גם לאסור את עשייתם לכתחילה. אדם מוזהר שממונו לא יזיק (טור חו"מ סי' שפט), וק"ו שהוא לא יגרום לנזק כל שהוא אפילו בעקיפין (ב"ב כג ע"ב. ועי' ב"ק כג ע"א).

ב. שמירת החוק

על עשרת האיסורים המפורשים בתורה יש מקום להוסיף איסור נוסף והוא: שמירת החוק. אמנם החוק הוא יצירה אנושית, אולם מקור סמכותו אף הוא בתורה. שהרי התורה היא שחייבה אותנו למנות הנהגה חברתית לשמור על החיים והרכוש של כל אחד מאזרחי המדינה. כי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אמנם אין אנו סומכים על ההנהגה החברתית כאשר היא מתעלמת מחוקי הנצח של תורתנו4. אך בנושא זה של הזהירות בדרכים – שהתורה חזרה והזהירה עליו, כאמור, עשר פעמים – ודאי שחובתנו להישמע לרשות המתקנת תקנות ואוכפת את חוקי התנועה שמטרתם שמירת החיים והרכוש.

גם אם יש ויכוח בהלכה על היקף סמכותו של הכלל "דינא דמלכותא דינא", בנושא זה, שבלעדי השלטון לא ניתן כמעט להבטיח קיום חוקים וציות להם, אין ויכוח שחובתו וסמכותו של השלטון לעשות הכל כדי להבטיח זהירות בדרכים ומניעת תאונות, וחובתנו כאזרחים לציית לחוקים ולתקנות שנקבעו.

ג. נהג שהיה מעורב בתאונת קטלנית

דנו בדבר פוסקי דורנו בהקשר לכהן שהיה מעורב בתאונה קטלנית. האם הוא כשיר לנשיאת כפים? ההלכה היא שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו (ברכות לב, ב). הרמב"ם (הל' תפילה פט"ו ה"ג) הוסיף על כך: "אף על פי שעשה תשובה". השולחן ערוך (או"ח סי' קכח סעי' לה) הוסיף עוד: "כהן שהרג את הנפש – אפילו בשוגג – לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה". והרמ"א חולק וסובר שאם עשה תשובה נושא כפיו.

הגר"ע יוסף, ההולך בעקבות מרן, הורה שכהן ספרדי, שגרם לתאונה קטלנית, אינו רשאי לשאת את כפיו, אפילו אם יצא זכאי במשפט, אם הוא יודע בעצמו שאכן היה אשם, גם אם היה שוגג. אכן אם המדובר בכהן אשכנזי הוא יכול לסמוך על הרמ"א; ואם קיבל עליו תשובה כהוראת חכמי ישראל רשאי לישא כפיו (יחוה דעת חלק ה סי' טז).

תשובתו של אדם כזה היא מורכבת. אין לנו היום חובת גלות, אך כידוע היו גדולי ישראל שקיבלו על עצמם גלות לזמן ידוע כדי לכפר על עצמם. אף כאן יש להמליץ אולי על גלות, כלומר על העתקת המגורים למקום אחר, ככפרה. אולם מסתבר שהכפרה היעילה יותר היא לפרנס את המשפחה שניזקה, או יתום אחר, או ילד נזקק, לתמוך בו ולסעדו ולגדלו לתורה ולמעשים טובים.

ד. אחריותו של הנהג

פוסקי דורנו נחלקו בגדר אחריותו של הנהג. הרב שמואל אהרן יודלביץ (נועם, כרך י' עמ' מא) סובר שהנהג האוחז בהגה המכונית והרג אינו נחשב לרוצח בידים, אלא רק כמי שיכול היה למנוע אסון ולא מנע. אך הרב עובדיה יוסף חולק עליו (יחוה דעת ח"ה סי' טז הע' ב) וסובר שדינו כרוצח בידים. ואף על פי שבתחילת נסיעתו לא התניע את הרכב על מנת לפגוע במישהו, הרי זה דומה למי שמחזיק נחש בידו ומקרבו לאדם, מכיון שארס נחש בין שיניו הרי זה כתוקע סכין בבטנו של זולתו.

כמו כן מצינו מחלוקת בין הרב פרנק לבין החזון איש באשר לחרישה בטרקטור בשביעית. לדעת הרב פרנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לב אות ד) הנוהג בטרקטור אינו נחשב לחורש, כי כל תפקידו רק למנוע את סטייתו של הטרקטור מהתלם, החזון איש (זרעים, שביעית סי' כז ס"ק א) לעומתו סובר שהנוהג בטרקטור נחשב לחורש בידיים, כי הוא מכוון את הטרקטור לתלם, והוא עושה בכך פעולה חיובית, ולא רק מונע סטיות.

אולם נראה שלא נחלקו אלא בסוג של טרקטור שאין צורך ללחוץ בו כל הזמן על הדוושה, והנהג המחזיק בהגה רק שומר על הטרקטור שלא יסטה ממסלולו. אך במכונית, בה הנהג לוחץ כל הזמן על דוושת הדלק, מסתבר לומר שגם הרב פרנק יודה שדינו של הנהג כמי שמחזיק מכשיר מסוכן בידיו והוא המפעילו ומכוונו למטרתו. ואף על פי שהמכשיר פועל באמצעות גורמים שונים, כמו: דוושה, הזרקה, בוכנה, ממסר, התנעה וכו' – אין הדבר שונה מרובה ואקדח, שהמשתמש בהם נחשב לרוצח בידים. האחריות אפוא על המחזיק בהגה היא כבדה ביותר ומחייבת זהירות מלמטה והשגחה מלמעלה.

כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהילים צא, יא).