מעמד האשה ביהדות

בבואנו לדון במעמד האשה עלינו להבחין בין צורות לבין תכנים, בין שינויים חיצוניים לבין תמורות פנימיות; בין שינויים אובייקטיביים בצורות החיים, המצדיקים התייחסות אחרת לתפקודה של האשה בימינו, לבין שאיפות סובייקטיביות לא מוצדקות, שעלינו לשלול ולמנוע אותן. כמו כן עלינו להבחין בין תפקודה של האשה ומעמדה כשלעצמם, לבין בעיות של תערובת וצניעות, למרות שיש קשר מסוים בין הדברים. דהיינו, כשתפקודה של האשה איננו מכונס עוד בבית בלבד, אלא יוצא החוצה, נוצרת גם בעיה של תערובת גברים ונשים, ועלולה להיגרם על ידי כך גם פגיעה בצניעות. עלינו לקבוע את הגבול בין השניים.

גישת ההלכה צריכה להיות עניינית. אין לפסול רעיון על הסף רק בגלל שהוא מושמע על ידי אנשים או חוגים שריקעם והשקפותיהם אינם מבוססים על התורה, הלכותיה והשקפותיה. יש לברור את הבר מתוך התבן, ודברים צודקים ואמיתיים יכולים להתקבל על ידינו גם אם הם כלולים בתוך מערכת חשיבה שונה; אלא שיש לנפות את הסולת מן הפסולת.

א. הפמיניזם

בפמיניזם, למשל – השואף לשויון זכויותיה של האשה – יש גרעינים חיוביים, שלא זו בלבד שאנו יכולים וצריכים לקבלם, אלא אדרבה, הם יכולים לסייע בידינו כדי לקדם את מעמדה של האשה על פי תפיסתנו דוקא1.

עצם הנחת היסוד של הפמיניזם – שיש לאשה מעמד מוערך כאישיות בזכות עצמה – הוא נכון, והוא מובלט על רקע השינוי שהתחולל בדורות האחרונים, עקב המהפכה התעשייתית. האשה אינה עוד עקרת בית בלבד. היא רוכשת השכלה. יש לה מקצוע. היא מסוגלת לפרנס את עצמה ולסייע בפרנסת הבית. תמורות אלו, אובייקטיביות הן. תנאי החיים האובייקטיביים יצרו אותן. אין אנו יכולים להתעלם מהן. זהו שינוי חיצוני המחייב אותנו לשמר בתוכו את העקרונות הנצחיים של ההלכה בדבר מעמדה של האשה וצניעות היחסים בין גברים ונשים. יתרה מזאת, היהדות מעולם לא שללה את עצם ההתפתחות הכלכלית והחברתית. אדרבה, היהדות מתייחסת אליהן עקרונית באהדה. ה' ברא את עולמו כעולם דינאמי ומתקדם כל הזמן. עם זאת איננו מקבלים את התופעות הפסולות המתלוות להתפתחות זו ואותן אנו שוללים מכל וכל.

האשה המודרנית אמורה להיות מלומדת יותר, תרבותית וערכית יותר, ויש להעריכה כאישיות בזכות עצמה, לא בגלל היותה ממין אחר אלא בגלל רמתה האישית. גישה ערכית לאשה היא התפתחות חיובית בתרבות האנושית שהיהדות יכולה לברך עליה. דא עקא, שבמקביל להתפתחות החיובית יש בעולם המודרני גם הדרדרות מוסרית והיחס לאשה הוא גם משפיל, מנצל, ממסחר ומגרה. הפמיניזם הכללי נחל כשלון חרוץ בתחום זה.

ציפיותי מפמיניזם יהודי דתי שיתקדם יותר מזה הכללי, ואכן יעלה את ערך האשה כערך ערכי מוסרי, תרבותי. ומעל לכל – יהודי.

אשה יהודית מודרנית תשאף להעלות את רמתה הדתית ותיישם את ערכי היהדות גם במישורים בהם עד לאחרונה נשים לא היו פעילות בהם. כגון לימוד תורה, תפילה, פעילות של צדקה וחסד בחיים החברתיים הכלליים, מצוות שבעבר אשה לא יכלה לקיימן ועתה היא יכולה לקיימן. וכן רתימת מקצועות חדשים, בהם יש לנשים יתרון, למטרות ערכיות ועוד כהנה.

ציפיותי מפמיניזם יהודי שיעמוד בראש המאבק לשחרור האשה ממיסחורה, מהפיכתה לאובייקט, מהופעתה הפרובוקאטיבית. שערכי הצניעות יעמדו בראש מעייניה. שלמרות שיתוף השם בינה לבין הפמיניזם הכללי היא תהיה שונה, בשדרוג ערכי המשפחה, שותפות אורגאנית של האשה עם בעלה ומשפחתה. קיוינו שהפמיניזם יהיה מנוף לתיקון החברה וקרבת א-להים.

פמיניזם יהודי דתי – כן, דת פמיניסטית – לא ולא! דהיינו להפוך את הפמיניזם למעין דת בפני עצמה שלמענה יש לכופף הלכות והליכות, אמונות ודעות, או נסיון לשנות את הטבע, בשום פנים ואופן לא. דת אחרת שונה מתורתנו היא מעין עבודה זרה.

ב. ה"פמיליזם" (משפחתיות)

לדוגמא, אנו חולקים על האלמנט בפמיניזם הרדיקאלי, המחבל בפמיליזם (=המשפחתיות. ואכן הפמיניזם המתקדם רואה בחיוב את הפמיליזם). הפמיניזם רואה את האשה כאישיות עצמאית, הנפרדת מאישיותו של האיש. הוא נאבק על זכויות הפרט הנשי מול השוביניזם הגברי, השומר על זכויותיו של הפרט הגברי. יש כאן מאבק כוחני של כל פרט על זכויותיו. אינטרס מול אינטרס. תוך כדי תחרות והתמודדות בין המינים נשמעת גם נימה מסוכנת, הגורסת שהתפתחותה האישית של האשה צריכה להיות חשובה לה יותר מכל תפקיד אחר, כולל תפקיד האם והרעיה. הפמיניזם הרדיקאלי עלול לפורר את הפמיליזם, וכאן טעותו. הישגו הגדול של הפמיניזם בעיניו הוא שותפות שווה לשני האינטרסנטים. וכאן הוא כישלונו. במקום ראייה אורגאנית של המשפחה כיחידה שלמה אחת הפכו אותה לשותפות שבה לכל היותר נוצרה השלמה בין שני יריבים...

לא בכדי האריכה התורה בסיפור יצירתה של האשה, "כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, כג). האשה והאיש מהווים שניהם יחד אישיות אחת. אין כאן זכויות של פרט זה מול פרט אחר. יש כאן זכות המשפחה! תפקידה של האשה הוא להיות שותפה לאיש בבנין הבית המשותף. אלא שלשם כך אין האשה המודרנית יכולה להיות רק עקרת בית פשוטה כבעבר. כדי להיות אם טובה ורעיה מוצלחת, עליה לבנות את אישיותה כך שתהיה מסוגלת להתמודד עם החיים המודרניים בהצלחה, לא רק מבחינה כלכלית ותרבותית, אלא בראש ובראשונה מבחינה דתית. עליה להיות בעלת רמה השכלתית, מקצועית ודתית כזו שאכן תוכל להתמודד עם כל תפקידיה המרובים והמורכבים בהצלחה מירבית.

"ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). איש ואשה יחד קרויים "אדם". אין כל אפליה בין הגבר לאשה. החובות הוטלו על הבית, אלא שבחלוקת התפקידים הפנימית יש תפקידים שהוטלו יותר על האיש ויש שהוטלו יותר על האשה. אין האשה יורשת, לדוגמא, לא משום שרצו לקפחה חלילה, אלא משום שהמשפחה יורשת. הבעל הוא האחראי העיקרי לפרנס את המשפחה, גם כיום. ולכן – פורמאלית – הרכוש ניתן בידו, כדי שהוא ידאג לכלכלתה של המשפחה כולה2.

ג. הפוסט-פמיניזם

ואכן, תוך כדי תהליך דיאלקטי, שבו הנשים יצאו למאבק נגד קיפוחן ואפלייתן, בו נעה המטוטלת אל הקצה האחד, מתוך דרישה לאפליה מתקנת, חוזרת עתה המטוטלת למצב ביניים. יש כבר נשים רבות המבחינות בשוני המהותי בין המינים ובחלוקת התפקידים הטבעית ביניהם. כשם שבגוף מפעילים המוח והלב יחדיו את פעולות החיים, כל אחד מהם בתפקוד שונה, כך גם האיש והאשה.

עתה שעתה היפה של תורתנו להנחות את התהליכים החברתיים, שלפיה תוכל האשה לפתח את אישיותה בהתאם לנטיותיה ולכישוריה, הן במסגרת המשפחתית והן בתחום האישי, מבלי לפגוע זה בזה.

וכאן השוני בין הדורות. בתקופות בה שימשה האשה בתפקיד הלב, המזרים דם וחמצן לכל הגוף, והבעל בתפקיד המוח, הנושא בעול העיקרי של הפרנסה והנהגתה הרוחנית של המשפחה – היתה האשה באופן טבעי כפופה יותר לבעל. כשהתחולל שינוי בתנאי החיים – והאשה אינה רק לב בלבד אלא חלק מהמוח – השתנו היחסים. אולם אף על פי כן חייב להישאר שוני מסוים, כי אלמלא כן המשפחה עלולה להתפורר. טובת האשה והאיש וטובת המשפחה מחייבות דירוג מעמדי מסוים ביניהם.

דירוג זה אינו עומד בסתירה לשויון. הוא מסלק את השאלה מעיקרה. באורגניזם חי אין מקום כלל לשאלת השויון. אי אפשר לשאול: מה חשוב יותר? מוח או לב, ריאה או כבד? כל איבר כזה הוא חיוני, ובלעדיו הגוף כולו לא יוכל לתפקד. גם בתפקוד המשפחתי-האורגאני אין מקום כלל להעלות את שאלת השויון. חייב להיות שוני, והוא מתחייב מהתפיסה האורגנית, שלכל אחד יש תפקיד ייחודי משלו. יש דברים בהם האשה עדיפה ויש דברים בהם הגבר עדיף. השויון מתבטא בתלות ההדדית. ואף על פי כן, כשם שבגוף, המוח והלב אינם יכולים לתת פקודות סותרות אלא האחד מפקד והשני מתפקד; כך גם באורגניזם המשפחתי חייב להיות ראש אחד למשפחה.

"דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" (סנהדרין ח ע"א. ואכן גוף בעל שני ראשים נחשב לטריפה)3. הבעל הוא ראש המשפחה. הדבר מתחייב, למשל, מחובת הפרנסה המוטלת על הבעל. גם עצם החובה להקים משפחה מוטלת על הבעל ולא על האשה. כי התורה – "דרכיה דרכי נועם", והיא לא חייבה את האשה לסבול ולהסתכן בהקמת המשפחה אם אינה רוצה בכך4. ממילא, טובתה של המשפחה – וגם של האשה – מחייבת שצד אחד יכיר בסמכותו של האחר, ומתוך הכרה מרצון יוותר על סמכותו למען חברו. אין המדובר בכניעה והתבטלות. השותפות היא מלאה. אלא יש ראשון בין יצורים שווים. ראשות זו מטילה בעיקר יותר חובות. הזכויות הן רק פועל יוצא המאפשר את קיום החובות. למרות השינוי שחל, הבעל הוא עדיין הראש, והאשה היא עדיין הלב. אם כי הראש אינו אותו ראש והלב אינו אותו לב... וכשם שאין לב בלי ראש, כך אין ראש בלי לב.

חז"ל קבעו (ב"מ נט ע"א) על סמך חלוקת התפקידים בתוך המשפחה שיש תחומים בהם האשה היא בעלת הסמכות ויש דברים שבהם הבעל הוא הסמכות.

ד. אחריות הפרנסה

המתיימרים לייצג את זכויות הנשים טוענים לעתים קרובות על אפליה כביכול של האשה. מתייחסים אליה כאל מפרנס משני. רמת הכנסתה של האשה וזכותה לתעסוקה מופלים, לכאורה, לרעה, לעומת הגבר. ואכן אין שום הצדקה לאפליה מכוונת. עם זאת יש אפליה מקרית. נשים רבות מעדיפות מרצונן החופשי להיות מפרנסות משניות כדי שלא לפגוע בתפקידיהן בתוך המשפחה. לרוב, המערכת המשפטית פוסקת במקרה גירושין מזונות שעל הבעל לשלם. מדוע חייב הגבר במזונות? מדוע שהאשה לא תתחייב במזונות לבעלה וילדיה? ארגוני הנשים תופסים את החבל בשתי קצוות, ואוחזים מזה, וגם מזה אינם מניחים את ידם.

אין ספק שהגבר הוא זה שצריך לשאת את עיקר עול הפרנסה של המשפחה. בימינו, ראוי שאף האשה תעבוד, ומוטב שתממש את עצמה בעיסוק ההולם את אישיותה. כתוצאה מהמכשור המתוחכם הממלא את הבית, מקיום מסגרות טיפוליות לתינוקות ולילדים ומהתיעוש של מצרכים רבים – לא תמיד יש לה מה לעשות בבית. מאידך, ההתפתחות הכלכלית זקוקה לידים עובדות רבות, כולל של נשים. אולם הפרופורציה חייבת להישמר. טובת המשפחה מחייבת שבדרך כלל, בעיקר בתקופות הפוריות, האשה תהיה מפרנסת משנית ולא עיקרית. ממילא נובעות ממצב זה גם חובות. לכן, פורמאלית, מעשי ידיה של האשה שייכים לבעלה; וכן יתר "זכויותיו" הכספיות, שנועדו בעיקר לרווחת הבית כולו (מבחינה מעשית מוסכם כיום שהבעל והאשה פועלים יחד כשותפים שווים).

ה. שמירת התורה מול ירידת הדורות

אכן, יש והחיים אינם נשארים ברמה האידיאלית שהתורה שאפה אליה. יש ויצרי שלטון או תאוות ממון גוברים, וגברים עלולים לנצל את מעמדם וזכויותיהם כדי לדכא את נשותיהם. כשם שייתכנו גם מצבים הפוכים. אין ספק שמצב זה מנוגד לרצון התורה. ולכן הטילה התורה על חכמי הדורות את האחריות להגן על זכויותיה של האשה על ידי תקנות. אין כאן שינוי בתפיסת התורה חלילה. השינוי התחולל בחיים החיצוניים על ידי ירידה מוסרית של בני האדם וסיבות נוספות, ולכן יש צורך לעוצרה באמצעות תקנות.

נביא מספר דוגמאות:

1. קידושי קטינה

התורה נתנה לאב אפשרות תיאורטית לקדש את בתו כשהיא קטנה. הנחתה היא שמן הסתם האב רוצה בטובת בתו ויבחר לה את החתן הטוב ביותר. כשצורת החיים היתה כזו – שההיכרות בין איש לאשה יכולה היתה להיעשות רק בהסתמכות על ההורים – יש להניח ששידוכים כאלו היו מוצלחים ומאושרים. אולם עלולים להיות מקרים בהם אבות חריגים היו מסוגלים לקדש את בנותיהם מתוך שיקולים זרים ולא ענייניים. לא לשם כך ניתנה בידיהם הסמכות לקדש את בנותיהם הקטנות. לכן אסרו חכמים על האב לקדש את בתו כשהיא קטנה (קידושין מא ע"א).

מעשה נבלה נעשה בארה"ב שאב קידש את בתו הקטנה ומסרב לגלות מי החתן. פוסקי הדור חפשו דרכים להתיר את הקטנה (ר' ב"ב מח ע"א).

2. ביגמיה

התורה נתנה אפשרות עקרונית לאדם לקדש אשה שניה על אשתו הראשונה. אולם מעניין הדבר, שבכל מקום שמצינו בתנ"ך קידושין כאלו, תמיד נעשה הדבר על רקע של מצוקה. אברהם נשא את הגר בהמלצת שרה, שהיתה עקרה וסברה להיבנות ממנה (מין "אימוץ" או "פונדקאות" שהיו מקובלים בימיהם). יעקב נשא את לאה כתוצאה מרמאותו של לבן, אולם הוא לא רצה לביישה ולגרשה ולכן השאירה כאשה שניה. בלהה נישאה לו כתוצאה מעקרותה של רחל; ולכן נאלץ, לשם איזון בין האחיות, לשאת גם את זלפה. גם אלקנה נשא כנראה את פנינה רק לאחר שנוכח שחנה עקרה. יתר הנישואין הכפולים בתנ"ך הם בדרך כלל של מלכים, שופטים ובעלי מעמד פוליטי שנאלצו לשאת נשים רבות כדי להבטיח את מעמדם המדיני. במקום החלפת שגרירים, הנהוגה בימינו, נהגו הקדמונים להתקשר ביניהם על ידי קשרי חיתון. ואף על פי כן הגבילה התורה את המלך לבל ירבה לו נשים.

חרם דרבנו גרשום מאור הגולה בא רק לעגן בתורת תקנה מחייבת דבר שהיה בלאו הכי מוסכם ככוונת התורה, אלא שנוצל לפעמים – על ידי אנשים שאינם הגונים – שלא כהלכה.

3. גירושין בעל כורחה של האשה

התורה איפשרה לבעל לגרש את אשתו גם שלא מרצונה. ההסבר לכך הוא, שמכיון שהבעל הוא המטיל עליה את שם הקידושין (עי' ר"ן נדרים ל ע"א ד"ה ואשה), גם הוא המוסמך פורמאלית להסיר מעליה שם זה5. התורה לא התכוונה לכך שהבעל יוכל להתעלל באשתו. גם למי שסובר שאם מצא אחרת נאה הימנה וכך למי שסובר שאם הקדיחה את תבשילו יכול לגרשה (גיטין צ ע"א), אין הכוונה שאדם יגרש את אשתו בגלל קפריזה מקרית; שהרי קשין גירושין, ו"התירו לייחד ולא התירו לגרש" (סנהדרין כב ע"א). אלא שאם החיים עולים על שרטון ואין אפשרות להמשיך בחיים המשותפים, אין הגיון בכך שנאלץ אותם להישאר כפופים זה לזו בעל כרחם, כדעת המינים, ועדיף להפריד ביניהם. אולם, התורה לא התכוונה כלל וכלל לכבול את האשה בכבלי עיגון לבעל, ההופך אותה לשבויית חרב (עי' רמב"ם הל' אישות פי"ד ה"ח) או לתת לו רשות לגרשה ללא עילה, רק בגלל רצונו הקפריזי. אלא מאחר שהיו אינשי דלא מעלי שניצלו דבר זה כדי לגרש אשה בעל כורחה, שלא לפי כוונת התורה, היה צורך אפוא בתקנה כדי לסתום פירצה זו. (ויש מקום לנהוג גם היום ברוח דומה למנוע מגברים התעללות לא מוצדקת בנשותיהם).

4. שטר חצי זכר

כאמור, הירושה מיועדת למשפחה, לצורך פרנסתה. הבנים יורשים פורמאלית משום שעליהם מוטלת האחריות לפרנסת ביתם. ואכן בהעדר בנים – הבנות יורשות. אולם גם אז בהינשאן לבעליהן הנכסים משמשים לפרנסת הבית באחריותו של הבעל, המקבל את הנכס כ'נכסי מלוג', אם הנישואין קדמו לירושה, או כ'נכסי צאן ברזל', אם הירושה קדמה לנישואין. נכסי מלוג, פירושם, שהבעל אוכל פירות והקרן קיימת לאשה. אכילת פירות זו מיועדת לרווחת הבית כולו, ולכן אין הבעל רשאי למכור פירות אלו באופן מוחלט לאחרים וליהנות מהם לבדו. זהו המצב הנורמאלי במשפחה היהודית. אולם פעמים שתאות בצע והעדר אחריות למשפחה גרמו לכך שהיו מקרים בהם נוצלה התמימות לנישול האשה ממעמדה. המציאות המרה, שאגב היתה בדרך כלל נדירה, אילצה את מתקני התקנות לתקן שטר "חצי זכר" או שטר זכר.

תקנה זו מאפשרת לבת לקבל חלק בירושה, כזכר, או מחציתו, על פי רצון המוריש. (ראה מאמרו של הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג, "תחומין" כרך ד' עמ' 353-342).

אלו הן רק דוגמאות של תקנות שניתקנו בגלל תנאי החיים המתפתחים ואשר כאמור לא באו לחדש הלכה אלא ליישם כהלכה את כוונתה המקורית של התורה.

נקודת המוצא שלנו שמגמת התורה לא היתה להנציח את המצב הטכנולוגי והחברתי כפי שהיה בימי קדם. החיים הם דינאמיים. העובדה שבעבר האשה היתה עקרת בית בלבד, חסרת השכלה ומקצוע, היא תוצאה של תנאי החיים החיצוניים ששררו בעבר. מעולם לא התכוונה התורה להנציח מצב זה ולראות אותו כאידיאלי. אמנם אין התורה שמחה בכל התופעות המתלוות להתפתחות החיים. אולם יש להפריד בין הדבקים, בין עמדת התורה כלפי המודרנה עצמה לבין תופעות שליליות שנספחו לה6.

5. חיובי האשה לביתה כיום

המלאכות שהאשה חייבת לבעלה לא קיימות עוד. אין טעם לדרוש היום מהאשה אפיית לחם, טוויה, טחינה וכדו' (עיין רמב"ם הל' אישות פכ"א ה"ה-ה"ז), ודינה כמו אשה שהכניסה מספר שפחות העוסקות במלאכות אלו במקומה (שם הל' ו). ומכיון שבכל בית מצויים מכונת כביסה, מקרר, מעבד מזון, וגם לחם ובגדים נקנים מוכנים ובזול, מה נותר לאשה לעשות? להיסגר בביתה כשבויה? להשתעמם ולצאת מדעתה או להוציא את בני ביתה מדעתם?

יתירה מזאת. המהפך בתנאי החיים החדשים מחייב את האשה לדעת איך להשתמש במכשירים החדשים ולנצל אותם. גם מי שסבור עדיין שהאשה פטורה מרכישת השכלה יודה בעל כורחו שהיא צריכה להתמצא בהוויות העולם. כדי שתוכל לתפקד לפחות כעקרת בית היא צריכה לדעת קרוא וכתוב כדי שתוכל למצער להשתמש במכשירים השונים. אי אפשר להשאירה מפגרת אחרי הקידמה. כל המכשירים החדשים שבלעדיהם אין לתאר בית מודרני אכן באים במקום השפחות שאשה הכניסה בעבר7. אלא שאנו סבורים יתרה מזאת שהשכלתה של האשה לא נועדה למטרות שימושיות ביתיות בלבד. האשה צריכה לרכוש השכלה כיום משום שהיא מסוגלת לחזור ליעודה המקורי לפתח את כישוריה המלאים, דבר שנמנע ממנה במשך דורות רבים עקב התנאים הכלכליים והחברתיים בעולם. הנדוניה שאשה מביאה כיום – ושבאמצעותה ניתן לקנות את המכשירים המחליפים את עבודתה – היא השכלתה ומקצועה8. לא יעלה על הדעת שאשה תימנע בימינו מרכישת דעת ומקצוע. ובמקביל, לא יעלה על הדעת שאשה לא תרכוש רמה תורנית גבוהה ההולמת את רמת השכלתה הכללית; שהרי לא תהא כוהנת כפונדקאית. תמורות אלו בתנאי החיים שינו את מעמדה ותפקידה של האשה בימינו בלי כל קשר למתירנות ולהידרדרות המוסרית, ועלינו לברך על התופעות החיוביות ועם זאת לשלול את אלו השליליות.

לפיכך, עלינו להפריד בין ביטויים וכינויים שמצינו כלפי נשים במקורותינו, המתייחסים למציאות החברתית שהיתה בימיהם, לבין יחס ההלכה לאשה באופן עקרוני. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא לימוד תורה9. אין ספק שמצות תלמוד תורה בשלמותה – המחייבת התמסרות ללא גבול להגות בתורה יומם ולילה – אינה מחייבת את האשה באופן עקרוני גם היום. עם זאת, האיסור ללמד תורה לנשים, בגלל שעל ידי כך תיכנס בה עורמה10 – התייחס לסיטואציה בה האשה היתה מצויה בעיקר בין תנור לכיריים. אולם כשאשה רוכשת השכלה כללית ומקצועית, לא רק שאין לאסור עליה לימוד תורה בהתחשב בצורך. אדרבה, כדי שאישיותה הדתית לא תיפגם, היא חייבת להרחיב את ידיעותיה התורניות, במקביל לידיעותיה הכלליות (דבר זה כבר הוכרע להלכה על ידי מרן החפץ חיים לפני כמאה שנה ונתקבל למעשה על ידי כל החוגים בעם ישראל)11.

הפיכת האשה מעקרת בית פשוטה, שגבר עלול להתייחס אליה רק כאובייקט מתוך תפיסה יצרית, לאדם משכיל, לסובייקט שאפשר ליצור עמו קשר רוחני – יש בה כדי להעלות את הרמה המוסרית בחיי המשפחה ולהעמידם על בסיס נעלה יותר כהכנה לקראת השלמות שלעתיד לבוא.

ו. תיאורים והגדרות

לא נוכל להתכחש לרושם המתקבל מקריאה במקורותינו שהאשה מוצגת בפעמים הרבה כנחותה לעומת הגבר, או שאינה מוזכרת כלל.

בתיאור האידיאלי בפרק א בבראשית מתוארת האשה כשווה לגבר – שניהם נבראו כאחת. לעומת זאת מוצגת האשה בפרק ב מזוית ראיה ריאלית כבריאה משנית, כעזר כנגדו של הגבר. למרות שחז"ל פירשו גם פרק זה כפרק א שהאיש והאשה נבראו דו-פרצופין, דהיינו כתאומי סיאם, המשמעות השטחית העולה מהתיאור הפשוט בתורה נראית לכאורה כשונה. וכן בכל התנ"ך מעטות הנשים הפעילות בחיי החברה והדת, האשה עומדת לרוב בצילו של הגבר. למרות שלדעת חז"ל במתן תורה הפנייה היתה ראשית כל לבית יעקב, דהיינו לנשים, בכל זאת כל הציוויים בתורה, גם אלו המחייבים נשים, נאמרו בלשון זכר. וכן בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר האשה מוצגת לפעמים בצורה שלילית, כי זו היתה המציאות החברתית, אולם אין בכך משום קביעת עמדה ערכית.

תופעה זו משותפת לכל התרבות העולמית, עד לעת האחרונה. והסיבה ידועה, אכן נשים עד העבר הלא רחוק היו במצב נחות, עקב תיפקודן ועיסוקיהן. אשה היתה בדרך כלל אנאלפביתית כי לא היה לה צורך לדעת קרוא וכתוב. אולם תיאור עובדתי זה לא בא לקבוע עמדה קבועה. זו היתה המציאות הריאלית ואין להסיק מכך שזהו גם האידיאל. אדרבה, הנביא יואל מתאר בחזון אחרית הימים "ונבאו בניכם ובנותיכם". ואין הנבואה חלה אלא על רקע מפותח ורמה אישית גבוהה. דיבר הכתוב בהווה, כלומר התורה מתיחסת למציאות הריאלית שהיתה בזמן נתינתה, כשכוונתה להרים את המציאות לנורמות נעלות יותר. כשהתורה דברה על מציאות של עבדות, האם התכוונה שזהו האידיאל? כשהיא דברה על שור וחמור האם התכוונה שהטכנולוגיה תישאר תמיד ברמה נמוכה ולא תפתח את המכונית ואת המטוס? התורה מעוניינת שהעולם יתקדם ויתפתח בצדדיו הרוחניים והגשמיים, ובתוכו גם האשה. לכן אין להתייחס לתיאורים עובדתיים כאל יחס ערכי.

ז. השויון

החברה הכללית דוחפת את האשה לשויון מלא בכל תחומי החיים: הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. אין ספק בכך שלאשה יש את כל הכישורים הנחוצים, ובתחומים מסויימים, אף יותר מאשר לגבר. לא מצאנו באף מקום בתורה שאשה מוכשרת באופן עקרוני פחות מגבר. אדרבה, "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (נדה מה ע"ב). ה"אפליות" – אם הן קיימות – הן תוצאה מחלוקת תפקידים, מתנאי חיים, מהצורך לשמור על יחסים תקינים בין גברים לנשים, שלא ידרדרו את החברה, ומעוד סיבות אובייקטיביות נוספות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן.

אולם היא הנותנת. החברה הכללית לא מוכנה כרגע להביא בחשבון שום שיקול נוסף, ומאיצה בנשים להתחרות בגברים בכל תחום. ומאחר שבתחומים רבים הגברים תפסו מקום מועדף, לכאורה, יש צורך ב"אפליה מתקנת", ונשים נלחצות אף יותר מגברים ליטול על עצמן משימות רבות. הן הרי צריכות להראות לעצמן ולחברה כולה שהן שוות יותר...

המחיר שנשים משלמות עבור אילוצים לא תקינים אלו הוא רב מדי. רבות מהן דוחות את גיל הנישואין, עד שחלק מהן מגיעות לקצה גיל הפריון הטבעי. כשהן כבר מחליטות להינשא הן בעלות מעמד גבוה, מגובשות ומעוצבות, ואינן מסוגלות להינשא אלא לגבר ההולם את מעמדן. תחום הברירה מצטמצם אפוא מאד. תפקידן ומעמדן אינו מאפשר להן אז לבנות משפחה הולמת. הן עלולות לוותר על ילדים, או להסתפק בילד אחד לכל היותר (אם בכלל תצלחנה ללדת אותו...). אין להן זמן וסבלנות לגדל את ילדיהן, כי הן עסוקות בעבודתן, הדורשת מהן מסירות, אחריות, היעדרות ממושכת מהבית, ועוד. מאידך, הגברים חוששים לשאת אשה המאיימת על מעמדם המקובל. (וכאן יש להעיר על תופעה חמורה של אימהות חד-הורית כתוצאה של הפריה מגבר אנונימי. האם רואה את טובתה האישית ומתעלמת מבעיות הזהות הנוצרות אצל ילדה. ילד זה עלול לסבול מהיותו יצור חסר זהות ומשונה, ילד ללא אב. מה גם שיש חשש לכך שאח ישא את אחותו ומלאה הארץ זימה).

אין לראות פיחות במעמדה של האשה, אם למשל בגיל הפוריות נמצא פחות נשים בתפקידים בכירים, ובהישגים מדעיים וחברתיים. יש בכך יתרון לאשה, שבאותה עת היא עסוקה בבנין דור העתיד, שהוא התשתית להישגים החברתיים בדור הבא. טעות טראגית נוראה תהיה לאשה אם תראה בכך קיפוח. אדרבה, יש כאן טיפוח מעמדה כאם. לכן סבורני שמן הראוי לאפשר לאשה להשלים את החסר בגיל הפוריות, ולאפשר לה להתקדם בתחום האישי בגיל מבוגר יותר. ומכיון שגם תוחלת החיים של האשה ארוכה יותר משל הגבר, יש לאפשר לה לצאת לפנסיה רק בגיל 70, אחרי הגבר! לעומת זאת, אם האשה תפתח קריירה – מדעית או כלכלית – על חשבון אימהותה, היא תקפח צד זה באישיותה, שהוא דומיננטי לא פחות מצדדים אחרים.

ח. הקונפליקט

הבת הדתית אינה יכולה לחקות את המודל הנשאף של האשה בחברה המערבית כיום. דחיית נישואין, למשל, מחייבת הינזרות מקשרי ריעות וידידות עם גברים; כי קשרים כאלו עלולים להביא לקשר אישי ורגשי עם גבר, וקשר כזה מחייב אחת מהשתים: או נישואין, כשהיא עדיין לא מוכנה להם, או חיי הפקרות משותפים, שהיא אינה רוצה בהם. קשרים אפלטוניים קיימים רק בכתבי אפלטון, אך לא בחיים הריאליים, וודאי שאינם קיימים באוירה המתירנית ובגירויים שתרבות הפנאי הזולה מייצרת.

רוב הבנות הנמצאות בלבו של הקונפליקט המתואר, חיות בחברה מעורבת במידה זו או אחרת. תיאורטית, הן יכולות למצוא להן בן זוג בגיל צעיר יחסית. אולם הן דוחות זאת לגיל מאוחר יותר. אולם גם בן הזוג הפוטנציאלי רוצה ליטול על עצמו משימות רבות. הוא רוצה ללמוד תורה, לרכוש השכלה, לשרת ביחידה קרבית (ואם הוא מוכשר לכך, להיות גם קצין), ועוד ועוד. אולם את האחריות לנישואין, על כל המשתמע מהם, אין הוא מעוניין לקבל. וכך נוצרת תופעה קשה של רווקות מאוחרת שככל שהיא מתאחרת כך היא מקשה על מציאת בן זוג מתאים.

כרב, אני נתקל לא אחת בזוגות צעירים המחפשים היתר הלכתי שיאפשר להם לדחות הבאת ילדים בתקופה הראשונה לנישואיהם, כל עוד הם באמצע לימודיהם או הכשרתם המקצועית. למרות ששאלות של מניעת הריון מצויות לרוב בהלכה, אין ההלכה יכולה להתייחס לשאלה שאינה כרוכה במצב בריאותי או בצער גידול בנים, אלא נובעת מתפיסת עולם מעוותת (שנשים צעירות מושפעות ממנה שלא באשמתן) וניצול לא נכון של הזמן העומד לרשותה של נערה צעירה בימינו12.

ט. הטבע האימהי

עובדה היא שלמרות שבעולם המערבי הושווה מעמדה של האשה לזה של הגבר בכל תחומי החיים, הנשים ברובן אינן מנצלות את "זכותן" להשתוות לגבר לגמרי. חלק מהפמיניסטיות מתלונן על שעולמנו הוא גברי מדי, לטעמן. רוב הפוליטיקאים, אנשי העסקים, אנשי המדע, האומנות ורוב תחומי החיים הם גברים. הנשים מעדיפות ברובן עיסוקים ביתיים, חברתיים, סיעודיים, חינוכיים וכדו'. אין ספק שכשרונה של האשה בכל תחומי החיים אינו נופל משל הגבר. אולם הטבע הביולוגי והמבנה המנטאלי של האשה מותאמים לייעודה המרכזי; ומשום כך נוטה היא לאותם עיסוקים אימהיים. לחץ חברתי על האשה להפוך את עורה ולשנות את ייעודה עלול להתנקם בה קשות. ואכן יש אומרים שבין הנשים שנטלו על עצמן תפקידים גבריים, שאינן הולמים את אישיותן הנשית, מצויות תופעות של תסכולים ותסביכים המערערים את יציבותן הנפשית. אשה שעשתה קריירה אקדמאית אמרה לי פעם, שבבואה לסכם את חייה, היא מרגישה שהחמיצה את הקריירה האמיתית שלה: להיות אם לילדיה. את הקריירה האקדמאית שלה יכלה לדחות בכמה שנים.

י. שחרור האשה ולא סחרורה

שחרור האשה מביתה לא חייב להביא אותה לסחרור ולאיבוד עשתונות, ואין סיבה שהשחרור יגרום לה לסטות מתכונותיה, להתפרק מאחריותה למשפחתה ולהסיר את נזר צניעותה. יש להיזהר מהקצנה הפוכה של היפוך היוצרות. האשה, ורק היא, יכולה להיות אם לילדיה. קריירה אישית ופעילות ציבורית מחוץ לביתה עלולות לפגוע קשות בילדיה ולדכא את חוש-אמהותה. יש גם סכנה שאשה תדכא את נטייתה הטבעית ללדת ילדים ולהקדיש להם תשומת-לב מספקת.

גם אם יש אשת חיל שהצליחה במילוי שתי המשימות – הפנימית וכן החיצונית, בהצלחה ובהרמוניה, מבלי שמשימה אחת תפגע בחברתה, אין להציגה כאידיאל. לא כולן תוכלנה להגיע לאותה הצלחה. הסכנה הנשקפת לבנותינו היא, שיחקו את הצלחתה החיצונית של אותה אשת חיל חריגה על חשבון אחריותן לגידול משפחה ולגודלה. פעילות מופרזת, של אשה בחיי המעשה המעורבים עם גברים, עלולה לפגוע בצניעותה. את התוצאות החמורות של החיים המעורבים יתר על המידה, אין להסתיר. המסגרת המשפחתית מתמוטטת! כשליש מהזוגות הנשואים מתגרשים! בין הגורמים לכך יש לכלול את ההתפרקות מערכי הצניעות וממעורבות יתר של שני המינים.

יא. הזמן

הגורם החשוב ביותר שיש להביאו בכל תכנון הוא הזמן. אילו הזמן העומד לרשותן של בנותינו היה כפול ומשולש מזה העומד לרשותן כיום, ייתכן שיכלו ליטול על עצמן משימות רבות יותר, ואולי אף את רוב המשימות שמנינו בפתיחת דברינו. אולם מה שהלב חושק הזמן עושק; ויש צורך לנצל את הזמן הקצר בצורה מירבית ולהעדיף כרגע את התפקיד העיקרי באותה שעה, על פני חלק מהעיסוקים, החשובים כשלעצמם, אלא שמחוסר זמן לא ניתן לדחוס בו את כל השאיפות והאפשרויות. בנותינו חיות בסתירה פנימית. החיים מורכבים. מצד אחד, הן בנות דתיות עם שאיפות אידיאליסטיות; ומאידך גיסא, הן חיות בתוך חברה כללית, המושפעת מאוירה עולמית שבה סגנון החיים מאפשר ולוחץ על בנות ליטול על עצמן משימות שהן אינן בנויות להן.

סתירה פנימית זו יוצרת מתח, שאם בת לא עומדת עליו בזמן הנכון ואינה קובעת לעצמה סולם עדיפויות ברור, עלול הוא להביא לקרע נפשי קשה וכואב.

יב. משימת מורי ההלכה בדורנו

למלאכה קשה זו – הקמיצה, שלא יהא בה לא יתר ולא חסר, שהיא מהקשות שבעבודות המקדש13 – קרואים תלמידי החכמים ומורי ההוראה שבדורנו. הפקרת נושא זה לרוחות הנושבות ברחוב תביא להתפרצות קשה שלא תהיה לנו שליטה עליה. החזרת גלגל החיים אחורנית היא משימה בלתי אפשרית, וכאמור, גם אינה רצויה. רק רתימת התהליכים החברתיים להשפעת התורה היא הדרך היחידה שבה בחר נותן התורה אשר חיי עולם נטע בתוכנו.

מעבר להנחיות המפורשות, שלא תמיד ניתן לפורטן לפרטי פרטים, יש בעיקר לשים דגש על חינוך אישיותה של האשה המודרנית. יש לנטוע בה את השאיפה לבנות בית חם, שמוקד חומו הוא מזיגה הרמונית בין השכלה ומקצוע, בין רמה תורנית הולמת למידות טובות ויראת שמים, עם צניעות ואחריות אימהית, ולתת בידיה כלים לשמירת הפרופורציות הראויות ולקבלת הכרעות נבונות, שיבטיחו את איזונה הנפשי, ובכך את איזונו המוסרי של כל בית יעקב.

מעמד האשה בחיים הציבוריים

תמורה יסודית התחוללה במעמדה של האשה בעת החדשה. אין היא ספונה עוד בביתה, אינה משועבדת רק למשפחתה כבעבר. לרוב יש לה מקצוע משלה, היא מסוגלת לפרנס את עצמה, אינה תלויה בבעלה, וממילא היא גם עצמאית בדעותיה. כל אלה הינן תוצאות של המהפכה התעשייתית וההשכלתית שהעולם עבר בדורות האחרונים.

גם בתחום החיים הדתיים של האשה מורגש שינוי גדול. האשה לומדת כיום יהדות ברמה גבוהה יותר. יש לה זמן ואפשרות להשתתף באופן פעיל יותר בפעילות הדתית בקהילה, בתפילות בציבור, בשיעורים והרצאות וכן במפעלים חברתיים ובפעילות חברתית. יש לה חברה משלה ושאיפות רוחניות משל עצמה.

א. האשה בחיי הקהילה

בעקבות התמורה שהתחוללה במעמד האשה, נוקבות יותר השאלות בדבר המגבלות המוטלות על האשה בחיי הקהילה, כגון: לדון ולהעיד ולשמש במשרה ציבורית. יש נשים הרואות בכך, בטעות, מעמד נחות, כביכול, של האשה. ולא היא! אין כאן פסילה של האשה מבחינת כישוריה, הגינותה ויושרה להעיד. אדרבה, נשים נאמנות בעדות ממונות בהסכמת הצדדים. בעדות נסיבתית1 (ורוב רובן של העדויות הן נסיבתיות) וכן באיסורין – הרי אנו סומכים על נשותינו ואמותינו בכל נושאי הכשרות יותר מאשר על גברים2!

תיאורטית, יתכן גם מצב שאשה תהיה כשרה לדון, בהסכמת הנידונים, ואף לשמש במשרה ציבורית, כאשר היא מתאימה יותר (יוכיח על כך יחסם החיובי של חז"ל למלכה שלומציון) או כאשר השררה אינה אלא שליחות ציבורית המוסכמת על הציבור ומוגבלת בזמן ידוע, כמקובל בחיים דמוקרטיים כיום3.

תקדים לכך תשמש דבורה, שזכתה לנבואה, ומשום-כך קבלוה ישראל עליהם כשופטת ומנהיגה4. אולם דוקא דבורה יכולה לאלפנו לקח חשוב. דבורה סירבה להנהיג את ישראל במלחמתו עם סיסרא והטילה את התפקיד על ברק. כשברק היסס, שלחה לו: "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך בה כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא". למרות מעמדה המכובד של דבורה, אין היא רואה את תפארתן של נשים להנהיג את ישראל למלחמה. היא מעדיפה להצטנע. רק במקום שאין איש השתדלה האשה להיות "איש"; אולם לא לכתחילה. מדוע?

הדברים מיוסדים על תפיסה מעמיקה של התורה באשר לחיים המעורבים. מגמת התורה – למנוע תערובת מיותרת בין שני המינים. לשם כך הוגבלו הנשים בתפקידים חברתיים פומביים. אפשר היה כמובן למנוע את ההתערבות המיותרת על ידי פסילת הגברים ולא הנשים, אלא שאז היה עלינו לקבוע שאת הפעילות המשקית והחברתית העיקרית תעשינה נשים, והגברים הם שיסתגרו בביתם. אך מכיון שהתנאים האובייקטיביים גרמו לכך שהגברים הם שהוטל עליהם התפקיד החיצוני של הנשיאה בעול הפרנסה ושל הפעילות הקהילתית, והנשים – עקב ייחודן הביולוגי, הן היולדות את הילדים, הן המגדלות אותם, הן הנושאות אותם ברחמן ומיניקות אותם; וממילא – רתוקות יותר לביתן, מקומן הטבעי הוא יותר בבית, ולכן הוטלו ההגבלות האמורות על הנשים ולא על הגברים.

אל תראינה בכך הנשים אפליה, אלא חלוקת תפקידים המתחייבת מעובדות ביולוגיות ונפשיות אובייקטיביות5.

ב. הסיבות להפרדה

הצורך בהפרדה אינו באשמת הנשים דוקא. הגברים אשמים בכך, אולי אף יותר מהנשים. מבחינת ההלכה, גבר הוא שאסור לו להתגרות על ידי הנשים יותר מאשר להיפך. מאז חטאו של אדם ראשון בגן העדן נשתבשו המערכות הנפשיות שבין שני המינים. אין אפשרות בטוחה ליצירת שותפות ערכית בין גברים לנשים מבלי שהנחש הקדמוני יתערב התערבות גלויה או סמויה. הנחש עלול להטיל את ארסו גם בדברים הטהורים והנעלים ביותר. הוא מטה את החשיבה וההתייחסות לנטיות אינטרסנטיות וצדדיות.

הסכנה אורבת לגבר אולי יותר מאשר לאשה; אולם האשה אינה פטורה מלחוש אחריות למנוע מהגבר להשתמש בה כאובייקט לכך. ואל יאמרו לנו שהאשה המודרנית, המשכילה, ההופכת להיות שותפה פעילה בכל תחומי ההשכלה, העבודה והפעילות החברתית, זוכה להתייחסות נעלה יותר וטהורה יותר. כביכול, אין עוד מקום לאותם חששות שהיו בימי קדם, בהם האשה לא זכתה להערכה בזכות אישיותה הרוחנית. לצערנו ולבושתנו, עדיין משמשת האשה בין היתר, גם נושא להלצות תפלות, לניבול פה, לגרוי יצרים, למסחור. מבחינה זאת מעמדה של האשה לא זו בלבד שלא הוטב, אלא אדרבה – הורע! עודף הפנאי, הממון, והמיכשור האלקטרוני החדיש, מביאים לניצול האשה ע"י דרדור יצרים חמור (לדוגמא: הקולנוע, הטלוויזיה, האינטרנט שאינו חסום וכדו'). ויש נשים שבעצמן תורמות לכך בלבושן והופעתן הפרובוקטיבית. צודקת הטענה שלמרות זאת חייבים הגברים להימנע מלהטריד נשים. אכן חייב אדם להתגבר על יצרו גם כאשר יצרו מתגבר עליו. אך בשם השויון יש לדרוש גם מנשים שלא תטרדנה גברים בלבושן והופעתן. יש לכבד את האשה על אישיותה הרוחנית. אולם היא הנותנת, עליה לכבד קודם כל את עצמה, דהיינו את אישיותה הערכית והמוסרית.

עצם מעורבותן של הנשים בצורה ישירה ואינטנסיבית כל כך בכל מערכות החיים יוצרת הזדמנויות רבות יותר להטיית המחשבה והעיסוק מדברים עיקריים לדברים טפלים, בהם מעורבים רגשי משיכה בין-מיניים לא עניניים. מי שמתעלם מכל זה – הוא עיוור, חרש, תמים או שמרמה את עצמו.

ג. ההפרדה בחיים המודרניים

ישנה גישה הטוענת שיש לטשטש ככל האפשר את הבדלי המנטאליות בין הגברים לנשים. לדעתה, הבדלים אלה אינם מולדים אלא נרכשו עקב תנאי החיים הקדומים ואין הצדקה לכך כיום. אכן אין ספק שחלק (ויש להדגיש: רק חלק!) מההבדלים נוצר עקב תנאים חיצוניים. עם זאת, גם תכונות שנרכשו בעמל דורות יש בהן חיוב רב ויש להיזהר מלבטלן בצורה עיוורת וגורפת. אולם אין גם ספק שיש הבדלים מהותיים הטבועים מלידה בין האיש לאשה. רק האשה יולדת ומניקה ולכן הדעת נותנת שלא רק הבדל פיסי יש כאן אלא גם הבדל מנטאלי.

תפקידה של האשה כאם וכרעיה הכתיב לה נתונים ביולוגיים ונפשיים שגרמו לה, אובייקטיבית, להיות קשורה יותר לביתה. משום כך שוחררה האשה מקשיחות החיים החיצוניים, עריצותם, תחרותם, שאונם ומהומתם. השקט, העדינות, הרכות והסבלנות הן הן מידותיה הנעלות של האשה-האם, אשר כבודה פנימה; וממילא גם הצניעות, הענוותנות, ההפנמה והביישנות, הן מתכונותיה האימהיות. לא לה להשתרר על אחרים ולבוא במגע הדוק מדי עם אנשים רבים. לא לה לשבת על מדין, לעמוד במרכז החיים ולהפעיל קשיחות שלטונית ושכלתנות קרה, יבשה ופורמליסטית. האיזון הנפשי והחברתי מחייב שכנגד מידת הדין הגברית תועמד גם מידת הרחמים הנשית; שלעומת השכל הקר – יופעל גם הרגש החם; מול הפטריארכאליות תיוצג המטריארכאליות (ומכיון שעדויות מסוימות נחשבות על פי ההלכה כעין סמכות שיפוטית, המשנה את המעמד האישי או הממוני, נכללו עדויות אלו במערכת המשפט).

אל יאמרו לנו שהחיים המודרניים אינם זקוקים לכל אלה. אדרבה, הם נעשו נחוצים יותר. דוקא החיים המודרניים: הסואנים, הדינאמיים ומורטי העצבים – מחייבים את האיזון הנפשי על ידי כוח בולם, שיבטיח שקט, רוגע, עדינות ורוך (עובדה היא שאחוז הנשים הלוקות במחלות אולקוס, לב, לחץ דם וכדו' הוא נמוך יותר. גם תוחלת החיים שלהן ארוכה יותר. מישהו הרי צריך להישאר בריא בתוך טירוף החיים החולני בו אנו חיים...).

דוקא החיים המודרניים, התוססים, המחליפים אופנות חדשים לבקרים, לא רק בהופעה חיצונית אלא גם בערכי מוסר, באמונות ודעות – דוקא הם מחייבים את האיזון על ידי כוח נגדי שישמור על מסגרת, יציבות והמשכיות. בתקופה בה הכל פורץ החוצה, יש חובה שמישהו ידאג לשמירת הבית פנימה. דוקא על רקע פריצתם של כל הסכרים בתחום היצרים, על רקע הראוותנות והחשפנות – יש צורך בסינתזה של הצבת סכרים, של צניעות, הסתגרות והפנמה. אין הכוונה להטלת מעצר בית על האשה חלילה, אשה מודרנית היא בעלת השכלה, תורנית וכללית, ומעמד כלכלי וחברתי. יש לה תפקידי חוץ רבים, הכוונה היא למנוע את ריקונו המוחלט של הבית מהאשה והפיכתה לאשת חוץ הומיה בלבד.

ד. הצניעות – ערך עליון ביהדות

היהדות טיפחה את הצניעות כערך עליון. הצניעות אינה רק בתחום הלבוש וההתנהגות הבין-מינית. היא תכונת אופי בסיסית של הצטנעות, ענוה, הפנמה וביישנות. כל עם-ישראל הצטיין בסימן זה של הביישנות6; אולם תשעה קבין נטלו נשים. האשה היהודיה ידעה לא להתבלט יתר על המידה, ועם זאת בחכמתה ובפקחותה מצאה את הדרך למשוך בחוטים בדרך עקיפה.

המנהג בישראל הוסיף על ההלכה סייגים נוספים. ציטטות חלקיות לא יוכלו להכחיש את העובדה הברורה שהיתה נהוגה בישראל, בכל הדורות ובכל העדות, שמגמתה הינה להבדיל בין גברים לנשים ברבים מתחומי החיים. כך נשמר הבית היהודי בקדושתו ובטהרתו. לכל גבר בישראל יש רק אשה אחת בחייו. לכל אשה בישראל יש רק גבר אחד בחייה. מחוץ לקשר האישי-הביתי לא היה כמעט כל קשר אחר בין גברים לנשים. הוא הצטמצם במסגרת האילוצים החברתיים, לפי הצרכים בלבד.

החיים המודרניים יצרו בעיות חדשות. המבנה החברתי השתנה. חומות הבית נפרצו. המהפכה התעשייתית וההשכלתית הוציאו את האשה החוצה, והחיים נעשו מעורבים במרבית התחומים. גלי חילון שטפו בזרמים אדירים את מבצרי הצניעות שהיו מקובלים מדור לדור. יש אמנם חברות יהודיות סגורות, המנסות בכל כוחן לשמר את מבנה החיים הישן, אך לא כל אחד מסוגל לחיות כמותן. גם מבחינה אובייקטיבית אין אפשרות להתעלם לגמרי מהתנאים החדשים. צורות החיים השתנו גם אליבא דידן, שומרי התורה והמצוות, ואין האשה יכולה להסתגר כל היום בביתה. גם הטיפול בילדים השתנה בלי הכר. הוא נעשה קצר יותר וקל יותר. עול הבית הוקל מאד – ומתוך כך הבטלה יכולה להביא לידי שעמום.

השכלתה של האשה מחייבת את מימושה, והאשה חייבת למצוא את סיפוקה ולפתח את אישיותה לבל תתנוון. גם אם האילוצים הכריחו אותנו לנהוג באופן שונה מאשר אמותינו וזקנותינו, שומה עלינו לשמור ביתר שאת על מסגרת ההלכה ורוחה. על עקרונות אין מקום לוותר ולהתפשר. יש לפתח את הרגישות, ומה שאיננו מתאים – אל לה לאשה לעשותו, גם בחיים המודרניים. אשה צריכה חוש ששי (ובעבר הוא היה לכל אשה נורמאלית מטבעה, אלא שהיה צריך שימור וטיפוח), לדעת ממה להימנע וממה להסתייג. בכלל, נושא הצניעות חייב לתפוס מקום חשוב יותר בתודעה, הן אצל נשים והן אצל גברים, דוקא בתקופה המודרנית. רק שמירה קפדנית על הצניעות תשמור על מעמדה של האשה כאישיות בזכות עצמה. לכן יש צורך להתייחס בהבנה למגבלות שמן הראוי שגם גברים וגם נשים ייטלו על עצמם באשר לבחירת מקצוע ועיסוקים שונים העלולים לפגוע בצניעותם.

גם כיום יש להימנע מיצירת קשרי רעות בין המינים מעבר למתחייב מצורכי הלימודים והעבודה.

ה. שירות צבאי לבנות

מנקודת מבט זו יש להתבונן על שאלת השירות הצבאי לבנות. הימצאותן של חיילות ביחד עם חיילים בצבא יוצרת בהכרח בעיות מוסריות שקשה מאד למנוע אותן. אינני מאשים את החיילות דוקא. אולי החיילים אשמים יותר. ליתר דיוק – האוירה החינוכית (או, למען האמת: הלא-חינוכית) והמוסכמות החברתיות שאין אנו מסכימים אתן, יוצרות בהכרח, בפרט בתנאי לחץ, בגיל ההתבגרות המתקדם, מצבים לא קלים. תמים הוא מי שמתעלם מסגנון הדיבור הצבאי, סגנון ההתנהגות, אוירת ההתפרקות, מצבי לחץ ותלות מעמדית בין חיילים למפקדיהם ועוד ועוד. לצערנו, התקנות הצבאיות המחייבות מסגרת מגורים נפרדת לחיילות אינן נשמרות. חיילת בודדה נאלצת לישון באוהל אחד עם חיילים, וגם אם תרצה להתעקש ולעמוד על זכותה על סמך פקודות מטכ"ל, בפועל אין לה מקום אחר לישון. גם אם היא חזקה באופיה, המציאות כופה עליה מצב ללא פתרון. (הדברים נכתבו לפני שהחלה כניסתן של לוחמות למערך הצבאי. המצב החדש חמור שבעתיים. הוא מסכן את הצבא ואת בטחון המדינה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה קיומית).

שלא לציטוט מודים מפקדים בכירים שהשירות המעורב גורם לצבא נזק יותר מאשר תועלת. אם הדבר היה תלוי בהם היה רוב הבנות, הממלאות תפקידים נחוצים, משרתות במסגרות נפרדות. התערובת אינה צורך בטחוני אלא אג'נדה חברתית. הנזק מתבטא לא רק בשירות עצמו אלא בהשלכותיו לעתיד. הנורמות המתירניות הנקבעות בגיל זה, בו כל צעיר וצעירה בישראל חייבים לשרת בצה"ל, גורמות אח"כ להרס התא המשפחתי, לירידה בילודה, שלא לדבר על ערכים, מוטיבציה ומורל, החשובים לצבא יותר מכמות החיילים. כל אלה ירדו פלאים בגלל האוירה המתירנית. איני מאשים חלילה את הצבא. החברה היא האשמה. אולם בשירות הצבאי ובתנאיו המיוחדים הבעיות מחריפות במיוחד. השירות הצבאי מהווה קטליזאטור רב עוצמה.

אמנם יש בנות חזקות רציניות ואידיאליסטיות שרצונן הכן לשרת שירות משמעותי. אולם היא הנותנת, הן נותנות לגיטימציה ומעודדות גם בנות אחרות פחות אידיאליסטיות וחלשות יותר ללכת בעקבותיהן. מה גם שהעמדה התורנית השוללת גיוס בנות אינה מבחינה בין אלו לאלו.

בדיעבד, לאחר שכבר יש לצערנו מציאות כזו, יש מקום להעריך כל אחת המשקיעה ותורמת מכוחה וכשרונה לטובת המדינה ועומדת בגבורת נפש מול לחצים חברתיים קשים. ויש לחזקה ולאמצה. אולם מתוך הכרה ברורה שאין בכך עידוד לכתחילה.

ו. שירות לאומי לבנות – בהתנדבות!

מתוך ההנחה שכל בת "חייבת" בשירות צבאי, יש מסיקים בטעות שהשירות הלאומי אינו מעשה התנדבותי. הוא חובה ומהווה תחליף כיכול לשירות הצבאי.

אולם כאמור, הנחת היסוד מעורערת. אנו מתנגדים עקרונית לגיוס בנות בכלל ואין צורך בשום תחליף. חוק שירות לאומי, המחייב כל בת לשרת, אכן פסול, רק התנדבות טהורה כשרה.

החברה החילונית בישראל מחקה את החברה המערבית. משדרת לבנותיה שעיקר מגמתן צריכה להיות המימוש העצמי והקריירה האישית. הקמת משפחה יכולה להידחות או אף להתבטל בכלל. לכן יש לבת עודף זמן אותו היא יכולה להקדיש לעצמה, ולכן חובה על החברה לדרוש ממנה להפריש זמן מסויים לצורכי המדינה.

תפיסתנו שונה. המימוש העצמי והקריירה האישית מתבטאים גם (לא רק!) בבניית משפחה ובגיל צעיר! לבת הדתית אין עודף זמן. היא צריכה להספיק ולרכוש תואר או מקצוע לפני שמחויבותה למשפחתה תדרוש חלק ניכר מזמנה ומרצה.

לבת הדתית יש אחריות מוסרית לחברה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות שותפה להפקרות ולערעור מוסד הנישואין, שאחד הביטויים שלו הוא דחיית גיל הנישואין לגיל מבוגר. השירות המשפחתי אף הוא חלק מהשירות הלאומי. ההתנדבות אינה נגמרת בזמן קצר. היא יכולה להימשך לאורך זמן גם מעבר לשנת השרות הפורמלית. התא המשפחתי הוא נדבך מרכזי בבנין הלאומי כולו. השירות הלאומי חייב אפוא להביא בחשבון את המשכו בבניית התא המשפחתי ובגיל הצעיר.

ז. פמיניזם וצניעות

עקרונות יסוד אלו, של שמירת הצניעות בחיי החברה, תקפים ביתר שאת ביחס לתרבות בעידן המודרני.

תרבות הפנאי – כשהיא ריקנית – מנצלת בהכרח את האשה כאובייקט לשעשוע. וכאן טעותה הגדולה של התנועה הפמיניסטית. היא צודקת כשהיא דורשת הערכה לאשה כאישיות משכילה, יצרנית ופעילה בחברה בזכות אישיותה. אולם לשם כך היא צריכה לדאוג גם לאוירה תרבותית ומוסרית נעלה בחברה. בהשלמתה של התנועה הפמיניסטית עם האוירה הריקנית והתרבות הזולה המשתלטת על החברה הכללית, היא כורתת במו ידיה את הענף עליו היא יושבת. בהסכמתה ללבוש הפרובוקטיבי של נשים היא משדרת מסר הפוך מכל רעיונותיה המוצהרים. רק שילוב של פמיניזם עם תורה יכול להביא למעמד נאות ומכובד של האשה בחברה. אולם בדרך כלל מופיע הפמיניזם, בטעות טראגית מצידו, כמנוגד כביכול, לתורה. (גם הפמיניזם הדתי, שיש בו יסודות חיוביים, לא השכיל למנוע עימות מיותר זה. וכמי שראה את ערש צמיחתו של הפמיניזם הדתי אני יכול להעיד שניתן היה לייסדו מלכתחילה על בסיס משותף רחב עם מרבית הרבנים וגדולי התורה, אולם מנהיגותיו העדיפו ללכת בדרך של עימות מיותר. עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות). הוא לא ישיג בכך את מטרתו. האשה תמשיך להיות מושפלת ולשמש שעשוע לגברים. על הפמיניזם להתנגד לאותן פגיעות גסות בכבודה ובמעמדה של האשה, הנעשות על ידי תחרויות ופרסומות המנצלות את האשה כמקדם מכירות. ניצול הגוף החיצוני של האשה בגלל היותה ממין נקבה בלבד והתעלמות מאישיותה של האשה פוגע במעמדה ובכבודה; ויש להיאבק בתופעה זו כדי לשמור על כבוד האשה ומעמדה בישראל ובעולם כולו.