החוט המשולש אדם אשה וחוה
שלושה שמות
בשלושה שמות כונתה האשה בראשית הבריאה:
אדם – "ויקרא שמם אדם" (בראשית ה, ב).
אשה – "כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, כג).
חוה – "אם כל חי" (בראשית ג, כ).
כל אחד משמות הללו מדגיש פן אחר באישיותה של האשה.
אדם – בשם זה כונה אדם הראשון שנברא בצלם א-להים ובתיאור הראשון של התורה (בראשית פרק א) האשה נבראה יחד עמו. גם היא אדם כמוהו לכל דבר. זכר ונקבה בראם. השויון כאן הוא לכאורה מלא. שויון זהות.
עם זאת יש להדגיש שבפסוק "ויקרא שמם אדם" מבוטא הרעיון שאיש ואשה אינם שני יצורים נפרדים. הם יצור אורגאני אחד. רק יחד הם נקראים "אדם". ובלשון הזוהר, כל אחד מהם הוא "פלג גופא". זהו שיתוף של ערך. האיש והאשה מתפקדים יחד כנבראים בצלם. אולם כל אחד מהם הוא אישיות רוחנית שלמה.
אשה – בשם זה מכונה האשה בפרק השני, המתאר פן אחר באישיותה של האשה. היא בת זוגו של האיש שנוצרה ממנו. שיתוף זה עלול להיות שיתוף של צורך. שותפות של שני אינטרסנטים כביכול שאינם יכולים לסבול את בדידותם ואינם יכולים לתפקד כל אחד לבדו. "לא טוב היות האדם לבדו". טיבה של שותפות שכל אחד מביא עמו את הכשרון היחודי שלו. לכל אחד מהשותפים חסר משהו והוא זקוק להשלמת החסר ע"י חברו.
אולם בראיה כוללת, הרואה את האיש האשה על כל רב צדדיותיהם, א"א להתייחס לשותפות זאת כאל שותפות אינטרסנטית. יש להתייחס אליה כאל אישיות אורגאנית אחת ואת זאת מציין הפסוק שהובא לעיל: "ויקרא שמם אדם". ובלשון חז"ל דו-פרצופין, כלומר מעין תאומי סיאם.
חוה – אם כל חי. היא היולדת את הילדים ומניקה אותם. היא בנויה גם פיזית וגם מנטאלית עם יכולות מיוחדות המאפשרות לה, ורק לה, למלא את יעודה האימהי. לפונקציה נשית זו אין תחליף גברי.
בקיצור, יש פונקציות שבהן האשה היא יצור שלם שווה לגבר. יש פונקציות שהאשה והאיש ממלאים אותן בשותפות, ויש פונקציות שהן ייחודיות לגבר בלבד ולאשה בלבד.
התורה בחכמתה סיווגה במטלותיה בין הפונקציות השונות. יש מצוות שבהן אשה חייבת כמו גבר ואלו רוב רובן של המצוות שבתורה. יש מצוות שרק אחד מבני הזוג חייב לקיימן, או רק הגבר או רק האשה. הידועות שבמצוות האשה הן נידה, חלה והדלקת הנר. גם הגבר חייב בכך כמו אשה, אלא שהאשה מעורבת במצוות אלו יותר מהגבר. ויש מצוות המתקיימות בשותפות כגון נישואין. גם אותן מצוות המתקיימות ע"י אחד מבני הזוג תורמות להעלאת הרוח של המשפחה כולה. אשה המדליקה נרות שבת מאירה את כל הבית. אשה המפרישה חלה (וה"ה ליתר מצוות הכשרות) דואגת לכל הבית שיהיה כשר. שמירתה את הלכות הטהרה מטהרת את הבית כולו. וכן להיפך מצוות שרק האיש מקיים מעלות גם את רמתה הרוחנית של שותפתו, בהיותה חלק ממנו. גבר החוזר מביכנ"ס או משיעור תורני לביתו, ואשתו טרודה בטיפול בילדים, מביא עמו מאורות התפילה והתורה המקרינים אף הם על אוירת הבית. האשה חשה שיש לה חלק בתפילתו ובתורתו.
[מעניין שדוקא בפונקציה הייחודית ביותר של האשה – הלידה – היא אינה מצווה. המשך חכמה (בראשית ט, ז) מסביר זאת משום דרכי נועם. מכיון שלידה כרוכה בסבל וסיכונים התורה לא חייבה אותה פורמאלית במצוה זו. אם כי נישואין משמעותם שותפות גם באחריות להקמת המשפחה ולקיומה. מאידך, גם ללא מצוה מפורשת אשה נורמאלית לא תוותר על אימהותה.]
בעל העקדה
את מקור ההשראה לדברינו שאבנו מספר עקידת יצחק (שער ט, אלא שהוא תיאר את האשה בשני שמות בלבד) וזו לשונו:
והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות:
האחד, מה שיורה עליו שם אשה, כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות. וכאשר יורה פשט פרשת אשת חיל מי ימצא. והשני, ענין ההולדה, והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא היתה אם כל חי.
והנה תהיה האשה כאשר לא תלד, לסבה מהסבות, מנועה מהתכלית הקטן ההוא אל מציאותה, ותשאר להרע או להיטיב, כמו האיש אשר לא יוליד, כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם, נאמר "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש", ונאמר "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיה נו), כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
בעל העקדה רואה ביעוד המשפחתי של האשה "תכלית קטן". לעומתו, היעוד הרוחני של האשה הוא לדעתו ה"תכלית הגדול" שהוא "טוב מבנים ומבנות". אולם גם הוא לא אמר זאת לכתחילה. אלא רק בדיעבד "לאשה אשר לא תלד לסיבה מהסיבות" רק אז אנו אומרים שכנראה ייעודה הוא היעוד הרוחני הגדול בחשיבותו. זו גם הדרך שבה ישעיה מתיחס לסריסים. הרי התורה אוסרת סירוס (ולדעת הגר"א גם אשה שאינה מצווה בפרו ורבו אסורה בסירוס מהתורה שנאמר "ומשחתם בם", עיין ביאורו לאה"ע סי' ה). רק בדיעבד מי שהסתרס או שלא זכה לבנים אנו מנחמים אותו ברעיון שכנראה לכך נוצר, למלא את היעוד הרוחני בעולם. גם מי שעוסק בתורה בשקידה לא נפטר לכתחילה ממצות פריה ורביה. רק בדיעבד, אם לא הספיק לשאת אשה אנו מתיחסים בסלחנות לתוצאה זו. (עיין היטב לשון הרמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ג. ואכן השקדנים שדחו את נישואיהם עד שלא הספיקו להיבנות לא זכו להקרא בשם "רבי" כגון בן עזאי ובן זומא).
אנו הוספנו לדבריו של בעל העקדה את השם השלישי המשותף לאיש ולאשה "אדם" כפי שעולה מן הכתובים ומדברי חז"ל, להדגיש את השותפות האורגאנית ביניהם. ויש להדגיש ששותפות זו באה לידי ביטוי מושלם רק בילד משותף שבו כל אחד מהם מעניק לו מאבהותו ואימהותה. זוהי שותפות אלטרואיסטית שבה האהבה באה לידי מיצויה הנעלה. שותפות אחרת היא שותפות של שני אינטרסנטים שצרכיהם האגואיסטים הם העומדים בראש. זו אהבה התלויה בדבר. בחיינו המודרניים מתפשטת תפיסה מסולפת, לפיה ילד הוא נטל על הזוגיות. זו אחת הסיבות לערעור מוסד המשפחה בימינו. ולא היא. אין לך אושר אמיתי וביטוי נעלה יותר לקשר העמוק בין בני הזוג מאשר ילדיהם: "והיו לבשר אחד".
התמורות בעולם
בעת העתיקה החלוקה בין שלוש הפונקציות לא היתה מאוזנת, בגלל המבנה הכלכלי החברתי ששרר בעולם. האשה כשותפה לבעל היתה עסוקה מעל לראש בצרכי הבית. הבעל היה עסוק מעל לראש בפרנסת המשפחה. וכך לא נותר לאשה זמן למילוי הפונקציה האישית שלה. ואמנם מצות לימוד תורה, שהיא התובענית ביותר בין המצוות, והגית בו יומם ולילה, לא חלה על האשה. גם בחברה האנושית הכללית רוב רובן של הנשים לא זכה ללימוד מסודר. רובן היו אן-אלפביתיות. המהפכה התעשייתית והחברתית שינו את מבנה המשפחה. האשה שוחררה מרבות ממלאכות הבית ובמקביל נוצר הצורך בכישוריה לטובת החברה ומימוש עצמה מחוץ לבית. רוב עבודות הבית הקלאסיות אינן מוטלות עוד על האשה (לישה ואפיה, טויה ואריגה, כביסה וניקוי נעשות ע"י מכונות או נרכשות מן המוכן), נשים החלו לרכוש השכלה ומקצוע וממילא זכו גם למעמד כלכלי וחברתי חדש.
תהליך זה הינו חלק מהדינאמיקה שבה נברא העולם. התוכנית הא-להית מראש היתה שהעולם לא יקפא על שמריו אלא יתפתח וישתנה. ודוק: התנאים החיצוניים הם המשתנים לא עקרונות ההלכה. הללו נצחיים הם! חיובי האיש הבלעדיים וכן חיובי האשה נשארים בתוקפם העקרוני עד עצם היום הזה, ללא שינוי ותמורה כלל! יישומם הוא שמשתנה בהתאם לנסיבות החיצוניות המשתנות. ובצפיה לרחוק הקדימה התורה והגדירה את האשה כאדם שווה ערך לגבר, בהתייחסה לתקופה בה האשה תוכל לממש את עצמה יותר מבעבר גם בתחום הדעת והפן הרוחני שבאישיותה.
האיזון הנכון
האיזון בין הפונקציות השונות השתנה לבלי הכר. אפשרויות הפיתוח הרוחני של השם "אדם" גברו כאשר במקביל הפונקציות של השם "אשה" התמעטו. גם בשם "חוה" חלו תמורות. אמנם אין ולא יהיה תחליף לאמהות, לא מבחינה ביולוגית ולא מבחינה מנטאלית. אופיה האימהי של האשה ותכונותיה לא השתנו ולא ישתנו. אולם נפתחו הזדמנויות חדשות המקילות על האימהות. טיטולים ומזון מוכן, פעוטונים ומעונות. וכאן יש לעמוד על הסכנה שבהטיית המטולטלת בצורה קיצונית לעבר השני. יש נשים המנסות להתקומם נגד טבען האימהי ולדחות ואף להימנע מהצורך האנושי הבסיסי להקים משפחה וללדת ילדים. הן רואות בחוויית ה"חוה" שבאישיותן גורם מפריע כביכול ל"אדם" שבהן. יתרה מזאת יש נשים המנסות לשנות את אופיין האימהי, את רגישותן, רכותן ועדינותן. ויש גם המשנות את קולן! יש בכך סכנה קיומית ומוסרית לעתידה של החברה האנושית. ה"אדם" שבאשה כולל בתוכו גם את ה"חוה" שבה. עיקור או גימוד ה"חוה" שבה הוא בעצם כיווץ ה"אדם" האמיתי שבה. אשה המתכחשת לאימהותה או מדחיקה אותה, אינה אדם!
כאן ההתמודדות הגדולה של האשה המודרנית עם מלוא אישיותה, עם כל הפונקציות המרכיבות אותה.
אשה אינה צריכה לחוש מחויבות לתפקידים, מעשים ומצוות שאינם מיועדים לאופיה הטבעי. כמו כן אין להטיל עליה מטלות תובעניות. הדבר מתיחס לא רק לתורה ולמצוות אלא גם לכל תחומי החיים. עקרונית אשה יכולה להיות טייסת, אולם השאלה הנוקבת היא: ממה נפשך, אִם היא תהיה אֵם ולא תחזיר לחברה את ההשקעה העצומה שהושקעה בה, לשם מה עליה להכשיר את עצמה כטייסת? או שלא תהיה אֵם ותקטע את המשכיותה של החברה האנושית, מה התועלת בבחירת מקצוע זה? הלחץ החברתי על נשים ליטול על עצמן משימות כה תובעניות הוא מעוות. הוא הורס את המבנה הנורמאלי של החברה האנושית. וכן כל מקצוע תובעני אחר. גם בתורה, לימוד הלכה הוא התחום התובעני ביותר, לכן אין להמליץ לאשה להתמסר ללימוד הלכה דוקא.
החוט המשולש
יש צורך לשמור על האיזון הנכון. שנות הפוריות העיקריות הן שנות העשרים של האשה. במקביל הן גם שנות הלימוד העיקריות. דחיית הנישואין לגיל מבוגר עלולה לחבל ביכולתה של האשה להקים בית ולהמשיך את קיומו של המין האנושי. דחיית הנישואין יוצרת בעיות מוסריות חמורות (הן אצל הנשים הדוחות עצמן, ובעקיפין גם אצל בני זוגן הפוטנציאליים). על החברה לעודד נשים לשנות את סדר העדיפויות. לבנות את הבית בשנות העשרים ולפתח את עיקר הקריירה הלימודית שלהן בתקופה מאוחרת יותר. במקביל, יש לאפשר לנשים לצאת לפנסיה בגיל מבוגר יותר, בשנת השבעים לחייהן. בלאו הכי תוחלת החיים של נשים היא ארוכה יותר משל גברים. אם בכל זאת החברה מעוניינת שאשה תלמד בגיל צעיר עליה לסייע לה לגדל את ילדיה.
שדרוג מעמדה של האשה מחייב גם שינוי ערכים אצל הגבר. גם עליו לשאת את עול הקמת הבית בנעוריו, יחד עם בת גילו. אמנם גם אצלו אלו שנות הלימודים הפוריות, ולכן על החברה למצוא מענה הולם למצוקתם של זוגות צעירים, בדיור, בכלכלה, בלימודים. על החברה הישראלית לא לחקות חברות זרות, אלא לדאוג לקיומה ולרמתה המוסרית עפ"י צרכיה ושיקוליה העצמאיים.
לפחות החברה הדתית צריכה לפתח כלים משלה לשם התמודדות עם בעיות התקופה. מוסדות דתיים להשכלה גבוהה ומפעלים דתיים, מוסדות חינוך ומסגרות אחרות חייבים לפעול בדרך מקורית ולאפשר לאשה לפתח את כל כישוריה, הן האנושיים, הן הנשיים והן האימהיים.
והחוט המשולש – אדם, אשה, חוה – לא במהרה יינתק.
