פרק כה - הביעור בחמץ, בשביעית ובמעשרות

 

פרק כה - הביעור בחמץ, בשביעית ובמעשרות

שלושה ביעורים שונים הם זה מזה, ופונדק אחד זימנם למקום אחד, והוא: חג הפסח בשנת השמיטה. אולם בכל זאת יש ביניהם מכנה משותף.

א. בשביעית

מצוות הביעור בשמיטה אינה מוזכרת במפורש בתורה. חז"ל למדו אותה מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה ז'), ואמרו (תורת כהנים בהר פר' א' הל' ח'): "כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית". כל עוד יש פירות שביעית בשדות, ובעלי החיים ניזונים מהם - מותר גם לאדם להחזיק פירות שביעית בביתו. ברגע שאין עוד פירות בשדות, יש לבער גם את הפירות שבבית 451.

מהו הביעור? – ההלכה המקובלת היא שאם היו לו פירות מרובין, עליו לחלק אותם בין שכניו וחבריו, מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ואת היתר מפקיר, וכל הרוצה ליטול - יבוא ויטול 452. גם המפקיר עצמו רשאי לזכות בפירות 453; אולם אין לו מעמד מועדף על אחרים. מי שלא ביער את פירותיו, אסור לו לאכול מהם 454. ואילו לדעת הרמב"ם 455, דין הביעור בפירות שביעית אינו הפקר אלא שריפה וכילוי מן העולם. 

נמצא אפוא שהביעור - לרוב הפוסקים - הוא הוצאת הפירות מן הבית והפקרתם; ולדעת הרמב"ם הוא שריפה. לכך יש להוסיף את דעת הראב"ד 456, שהביעור מכיל שתי משמעויות: גם הוצאה מן הבית וגם שריפה.

ב. בפסח

מחלוקת דומה מצאנו גם בפסח, מהי מצוות ביעור חמץ?

יש אומרים שביעור החמץ הוא הפקרת החמץ והוצאתו מרשותו. ויש אומרים - שריפתו. נחלקו בדבר התנאים במשנה (פסחים כ"א ע"א): 

ר' יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: (אף) מפזר וזורה לרוח או מטיל לים.

גם הפוסקים נחלקו בדבר: לדעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א), ביעור חמץ הוא בכל דרך: "כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים". אך הרמ"א (סי' תמ"ה סעי' א' בהג"ה) כתב בעקבות הטור (שם): "והמנהג לשורפו". כלומר, לכתחילה ביעור החמץ הוא בשריפה דווקא, ולא ביעור אחר.

אם ערב פסח חל בשבת, ואי אפשר לשרוף את החמץ בשבת – נוהגים בשתי הדרכים: שורפים אותו בערב שבת 457, ואת היתר מבערים בדרכים אחרות בשבת עצמה 458.

ג. במעשרות

בערב שביעי של פסח 459 בשנת השמיטה (וכן בשנה הרביעית לשמיטה) יש לבער את המעשרות. כאן הביעור מפורש בתורה (דברים כ"ו י"ב-י"ג): "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר... ואמרת לפני ה' א-להיך ביערתי הקודש מן הבית". כאן הכוונה הברורה היא להוצאה מן הבית ולא לשריפה; שהרי תרומות ומעשרות אינן נשרפים אלא ניתנים לכהן, ללוי ולעני 460. עם זאת, ישנם מקרים בהם יש צורך לשרוף תרומה, והיינו כאשר התרומה טמאה 461. שמן כזה נקרא גם בשם "שמן שריפה" 462.

נמצא שגם בביעור מעשרות מצינו שני סוגים: ביעור מהבית - בתרומה, מעשר ראשון ומעשר עני, שיש לתת אותם לכהן, ללוי ולעני, וביעור מן העולם - בביכורים ומעשר שני, שיש לשורפם 463.

ד. הביעור

המילה "ביעור" מכילה אפוא שתי משמעויות: ביעור מהבית מבחינה סובייקטיבית, וביעור מן העולם, מבחינה אובייקטיבית. שתי משמעויות אלו מלוות את כל שלושת הביעורים. 

הוגי דעות פירשו זאת גם על הרשעה בעולם. היינו מעדיפים לבער אותה מן הלב, כדי שהעולם יהיה מתוקן. כאשר אין ברירה - יש לבערה מן העולם, כפי שאנו אומרים בתפילה: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

ה. וידוי מעשרות

במנחה של שביעי של פסח בשנת השמיטה נוהג וידוי מעשרות 464. הווידוי הזה שונה מהווידוי המוכר לנו מיום הכיפורים, אין ב"וידוי" זה הודאה על חטאים, אלא להיפך, הצהרה על נקיון כפיים מכל חטא הקשור בתרומות ומעשרות. "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו... עשיתי ככול אשר ציוויתני" (דברים כ"ו י"ג-י"ד). זאת עד כדי כך, שמי שאינו יכול להצהיר בכנות הצהרה זו, אינו יכול להתוודות. הווידוי וההודאה כאן הן אולי במשמעות של תודה (מצינו גם להיפך - לשון 'תודה' במשמעות של וידוי - בעכן: "ותן לו תודה"). בסיום מחזור המעשרות כל שלוש שנים מכיר האדם תודה לה' על תנובת השדה ועל הזכות שניתנה לו לשתף גם את הכהן, הלוי והעני בברכת ה' אשר נתן לו (בחסידות מפרשים גם את הווידוי של יום הכיפורים במשמעות של תודה, על הזכות שניתנה לאדם להיטהר לפני ה') 465.

ו. הווידוי בזמן הזה

הווידוי נעשה "לפני ה'", כלומר בבית המקדש. זוהי דעת הראב"ד (השגה לרמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי, פי"א ה"ד). לדעתו אין חובת וידוי במקום אחר מחוץ למקדש; ועל אחת כמה וכמה שאין מצות וידוי נוהגת בזמן הזה, כשהמקדש חרב.

הרמב"ם (שם) סובר שרק לכתחילה המצוה היא לפני ה', בבית המקדש; אולם אפשר לקיים מצוה זו גם במקום אחר. וממילא גם בזמן הזה, כאשר המקדש חרב, יש חובה להתוודות. לבעל 'ספר החינוך' (מצוה תר"ז) יש דרך ממוצעת: מצד אחד הוא סובר כדעת הרמב"ם, שאפשר להתוודות גם מחוץ למקדש. מאידך גיסא סובר הוא שאין המצוה נוהגת בזמן הזה. לדעתו, רק כאשר בית המקדש קיים הקדושה מתפשטת לכל רחבי ארץ ישראל ומחייבת וידוי. אולם כאשר המקדש חרב, רמת הקדושה ברחבי הארץ יורדת; ואף על פי שחובת תרומות ומעשרות וביעורן קיימת, חובת הוידוי - שהיא בעיקרה לפני ה' - אינה קיימת עוד. השולחן ערוך (יורה דעה סי' של"א בסופו) הביא את הלכות הווידוי הלכה למעשה; ומכאן שהווידוי נוהג גם בזמן הזה (כידוע השולחן ערוך אינו מביא להלכה אלא דבר הנוהג למעשה היום). 

ז. זכר למקדש

האדר"ת (חותנו של הרב קוק, שהיה רבה של מיר ופוניבז', ובסוף ימיו רבה של ירושלים) עורר לפני כ100- שנה את הנושא, שהיה רדום עד אז, בהיעדר חקלאים יהודים בארץ ישראל. הוא חיבר קונטרס בשם "אחרית השנים" ובו הציע לחדש את המנהג ולקיים וידוי ברוב עם בבתי הכנסת; כי בית הכנסת הוא "מקדש מעט" ודומה בכמה מהלכותיו לבית המקדש. יש מקום לומר שגם לדעת הראב"ד, הסובר שאין חובה מהתורה להתוודות בזמן הזה, יש מקום להנהיג את הווידוי בבית הכנסת, בתור "זכר למקדש". וכמו שמצינו לרבן יוחנן בן זכאי שהנהיג נטילת לולב כל שבעה במדינה 466; וכמו כן נהגו להקיף את הבימה כפי שנהגו להקיף את המזבח 467. 

מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' נ"ו אות א') וה"חזון-איש" (דמאי סי' ב' ס"ק ו') סבורים שאין חובת וידוי כיום, משום שאין אנחנו מקפידים על כל הלכות תרומות ומעשרות: אנו מפרישים בטומאה, אין אנו נותנים את המעשרות ללוי ולעני כהלכה, ורוב הציבור אינו מודע דיו להלכות התלויות בארץ; וא"כ כיצד נוכל להתוודות ולומר: "עשיתי ככל אשר ציוויתני"? ומאחר שכיום החיוב לכל הדעות הוא מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. 

ח. המנהג למעשה

עם זאת נראה שכזכר למקדש יש מקום להנהיג את הוידוי כיום, גם לדעת הראב"ד והרב קוק. אמנם אין אנו ראויים להתוודות כהלכה ואין לנו בית מקדש. אך מן הראוי שנעשה זכר לווידוי שהיה נעשה כהלכה במקדש. ובפרט כאשר הווידוי אינו נאמר אישית על ידי כל אחד, אלא בקריאה בציבור, מתוך ספר תורה וכדו', אין כאן חשש של אמירה שאינה כנה, והרי זה מנהג רצוי לכל הדעות.

 

 

451 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"א).

452 תוספתא (שביעית פ"ח ה"ד); רמב"ן (ויקרא כ"ה ז').

453 עפ"י ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב3-4/); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק י"א סעי' ז'-ט').

454 רש"י (יומא פ"ג ע"א ד"ה טבל). ועי' "שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ג'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק י"א סעי' ט"ו).

455 הל' שמיטה ויובל (פ"ז ה"ג). וראה לעיל (פרק י"ח).

456 בהשגה (שם).

457 עפ"י שו"ע (סי' תמ"ד סעי' א'-ב').

458 שו"ע (שם סעי' ד').

459 שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' קמ"ד). ועי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ט"ז סעי' א').

460 רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"ח).

461 רמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"א, פי"ב ה"א).

462 תרומות (פי"א מ"י); שבת (פ"ב מ"ב).

463 רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"ח).

464 רמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"ז).

465 אור ישרים (מובא בספר "ימים נוראים" מאת ש"י עגנון, עמ' ש"ה) בשם הבעש"ט.

466 סוכה (פ"ג מי"ב).

467 שו"ע (סי' תרס"א סעי' א').