פרק כג - משלוח-מנות בפירות שביעית

 פרק כג - משלוח-מנות בפירות שביעית

האם מותר לשלוח מנות איש לרעהו בפורים בפירות הקדושים בקדושת שביעית?

א. משלוח-מנות ראשון

פירות שביעית הנמצאים ברשותו של אדם כדין (כגון: שנטל כמות המותרת ליטול, או שקיבל דרך אוצר בית-דין וכדומה) - שלו הן לכל דבר. ניתן למשל לקדש אשה בפירות שביעית 431. אולם משלוח-מנות שונה. הדין מחייב כל אדם לשלוח מנות לרעהו. ואם אדם ישתמש בפירות שביעית לשם כך, נמצא שהוא פורע חוב בפירות שביעית; וזה אסור, משום סחורה בפירות שביעית 432.

נוסף לכך, מהתוספתא (פאה פ"ד הט"ז, שביעית פ"ז ה"ו) משמע שהיא משווה דין פירות שביעית למעשר עני. בשניהם נאמר שאין פורעין מהם מלוה וחוב, אין משלמין מהם גמולין (כלומר, אם חבירו עשה לו טובה, הוא לא יכול לגמול לו חזרה מפירות שביעית או מעשר עני), אבל משלחין מהן גמילות חסדים, וצריך להודיען (כלומר, מותר לשלוח פירות לבית האבל, אך צריך להודיעו שפירות אלו אינם שלו, אלא של מעשר עני או שביעית) 433.

מהשוואה זו עולה שמכיוון שהאדם זוכה בפירות שביעית מן ההפקר, ולא היו שלו לפני כן - אין הוא רשאי לקיים מצוות בפירות אלו. כי מצוות יש לקיים בפירות שלו, שהיו שלו מעולם. כשם שאין אדם יכול להקדיש קרבן מכסף המיועד כבר למטרה אחרת, כגון כסף של מעשר שני, כי "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" 434, כך גם פירות שביעית 435. הם אמנם שלו, אך מכיון שה' הוא שזיכה לו פירות אלו מן ההפקר, והגביל את השימוש בפירות אלו לייעודים מיוחדים, אין האדם יכול לקיים בהן מצוות שהיה צריך לממן אותם מרכושו שלו. ולכן משלוח המנות הראשון שאדם שולח בפורים, צריך שיהיו בו לפחות שני מרכיבים 436 מדברים שאינן בהם קדושת שביעית 437.

ב. משלוח-מנות שני

אולם כאשר אדם יצא כבר ידי חובתו (די בשתי מנות לאיש אחד), והוא רוצה לשלוח מנות נוספות - לא כחובה, אלא כרשות, לרעים נוספים - אין כאן "דבר שבחובה", והדבר מותר. מאידך גיסא, אם אחרים שלחו לו והוא רוצה להשיב להם כגמולם - יש כאן מעין פרעון חוב והדבר אסור 438.

העולה מכל זה הוא שרק השולח מנה שניה לרעהו, מיוזמתו, ולא כהשבת גמול, רשאי לעשות זאת מפירות שביעית. אך מנה ראשונה, וכן מנה שניה הבאה כהשבת גמול – אסורות. 

ג. ירק מבושל

נראה לומר שמי שבישל פירות שביעית ושולח אותם לחבירו - רשאי לעשות כן מפירות שביעית. וזאת משום שאף על פי שאסור לפרוע חוב מפירות שביעית - רשאי לפרוע חוב מן העמל והתוספות שהשקיע בפירות אלו; בפרט כאשר התוספות האלו יש להן ערך רב, שניתן אולי היה לממן בהם מנה מינימלית.

אמנם לא ניתן להפריד בין הפרי לבין הטעם והעבודה שהושקעו בו, ואסור לסחור בפירות שביעית גם לאחר שנתבשלו. אולם במשלוח-מנות, כשהוא מודיעו שהפירות הן של שביעית, וכל כוונתו אינה אלא לשמחו בתבשיל שבישל ושולח לו - מסתבר שיכול לעשות כן בפירות שביעית. 

ניקח לדוגמא את הגזר של אוצר בית-דין, הקדוש בקדושת שביעית. רוב בני אדם אינם אוכלים את הגזר כמות שהוא, אלא אחרי עיבוד מסוים (ריסוק, בישול וכדו'). אמנם בשנים רגילות יכול אדם לצאת ידי חובת משלוח-מנות, בדוחק, גם בגזר שלם ובלתי מבושל; אך לכתחילה רצוי לקיים את המצוה במנה מבושלת הראויה לאכילה. ומן הראוי אפוא לבשל את הגזר ולשולחו כמנה מבושלת ומוכנה. לכן נראה שמותר לשלוח גזר מבושל במשלוח-מנות בשנת השמיטה.

ד. משלוח-מנות ורעיון השמיטה

נראה לנו שקיום מצוות משלוח-מנות בפירות שביעית מבושלים, על פי הדוגמא שהבאנו - יש בו ערך כפול; שהרי גם מצוות משלוח-מנות וגם מצוות שביעית נועדו לקרב את הבריות זו לזו, ולהשוות את כולנו זה לזה. "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד' ט"ז), "וקיבל היהודים" (אסתר ט' כ"ג) - כאיש אחד בלב אחד 439. וכן ענין שמיטה 440, שנועדה לאחד את עם ישראל. אצל הר-סיני נאמר: "ויחן שם ישראל" (שמות י"ט ב'). התורה ניתנה לעם ישראל כעם אחד, כשאין מחיצות בין איש לרעהו, אלא כולנו מלוכדים באמנה אחת וברעיון אחד. לכן קיום מצוות משלוח-מנות בשמיטה בדרך שאמרנו - רצוי לכתחילה. 

431 עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ז'), שם מובאת מחלוקת אם הדבר מותר או שיש בו משום איסור "סחורה". אך לכו"ע הקידושין תופסים.

432 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"י). ועי' "שבת הארץ" (אות א').

433 וכך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"י; הל' מתנ"ע פ"ו הי"ז; מע"ש ונט"ר פ"ג הכ"א).

434 משנה (מנחות פ"ז מ"ו, ועי' מע"ש פ"א מ"ז); תוספתא (מנחות פ"ח הי"ד, מעילה פ"א הי"ד); רמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ז הי"ז).

435 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"י). ועי' "שבת הארץ" (אות ח').

436 כידוע, עיקר המצוה היא "שתי מנות לאדם אחד": שו"ע (או"ח סי' תרצ"ה סעי' ד').

437 וכ"כ בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ז). ועי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ה' סעי' טז).

438 שו"ת משנת יוסף (שם). ואילו לדעת הראשל"צ, הגר"מ אליהו שליט"א, הדבר מותר, מפני שאין זו פריעת חוב אלא גדר של נימוס. ועי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"י אות ה' והע' 22); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ה' הע' 37).

439 ראה בהרחבה מה שכתבנו בשו"ת "באהלה של תורה" (ח"ב סי' ק"ח).

440 עי' הקדמת מרן הרב קוק זצ"ל לשבת הארץ (ד"ה את וד"ה שנת).