סימן עז - שילוח הקן

שאלה

יונה קיננה על אדן החלון. האם מותר לגרשה? האם חייבים לגרשה?

תשובה

ראשית, עלינו לקבוע אם מצות שילוח הקן חלה במקרה זו או לא.

לכאורה, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואם אמנם קנה את היונה ופירותיה, שוב אין בה דין שילוח הקן, וכפי ששנינו: "כי יקרא – פרט למזומן" (חולין קלט, ב). דהיינו, שאם הם גדלים בביתו של אדם ומזומנים לו, הריהו פטור מלשלחם. וכגון יוני הדרסיות שדרכן לגדול בבית עם בני אדם – אין בהן מצות שילוח הקן.

אך לאמיתו של דבר נראה שבעל הבית אינו קונה את הקן. האם אינה נקנית לו כיון שהיא עומדת לפרוח, ודבר העומד לפרוח אינו נקנה (עיין בבא מציעא יא, א). וכמו כן, הביצים והאפרוחים אינם בני קנין משום שאסור לקחתם, וממילא קנין חצר אינו מועיל להם, וכפי ששנינו במסכת חולין (קמא, ב): "אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן... כל היכא דאיהו לא מצי זכי, חצירו נמי לא זכיא ליה". מה גם, שבעל הבית אינו מעונין לקנותם, אלא אדרבה הרי הוא רוצה לגרשם. ולכן החצר אינה קונה.

ומאחר שבעל הבית אינו קונה את היונה ובניה חזרה שאלתנו למקומה. שאם כן קן זה אינו מזומן, וחל עליו חיוב שילוח קן.

ולכאורה יש לתלות את שאלתנו במחלוקת ה'חוות יאיר' וה'חתם סופר', אם שילוח הקן הוא מצוה חיובית או מצוה קיומית.

ה'חוות יאיר' (סי' סז) סובר שיש מצוה עצמית בשילוח הקן, דהיינו שמי שהזדמן לו לראות ציפור הרובצת על בניה חייב לשלח אותה כדי לקיים מצות עשה, אע"פ שהוא אינו צריך את האפרוחים או הביצים. וראייתו מן הגמרא בחולין (קלט, ב) שסברה בהו"א שיש חיוב לחזר אחר קן ציפור בהרים כדי לשלחו, ומסקנתה "כי יקרה – במאורע לפניך קן". ומוכח, שהמוצא חייב לשלח את הקן אפילו אם אינו צריך לאפרוחים, אלא שאינו צריך לטרוח ולחזר אחריו עד שיזדמן לו. והוסיף אסמכתא לדבריו מן הזוהר ששילוח הקן מעורר את רחמי הקב"ה על ישראל בגלותם, כשם שהאם מעוררת את רחמיה ומבקשת את בניה אנה ואנה. ואם כן, מוכח שיש חשיבות למצות השילוח בפני עצמה.

ועיי"ש בתחילת דבריו שהסתפק אם לתלות בשאלה זו את מחלוקת רש"י ותוס'.

ויש לדחות את ראייתו מן הגמרא, שאמנם כך היה מקום לחשוב בהו"א, אך נראה שהיא גופא קמ"ל למסקנה, שאכן אין זו מצוה חיובית אלא מצוה קיומית, המוטלת על מי שלוקח את האפרוחים והביצים בלבד.

והחת"ס (ח"א סי' ק) האריך לדון בראיותיהם של המצדדים בשיטת ה'חוות יאיר' ודחאן אחת לאחת, ומסקנתו ששילוח הקן אינו מצוה חיובית אלא מצוה קיומית, ורק מי שרוצה לקחת את הבנים חייב לשלח את האם. ומאחר שהוכיח מהבבלי שאינו סובר כזוהר, יש להכריע כש"ס דילן ולדחות את הנסתר מפני הנגלה.

יתרה מזו, החת"ס מעלה את הסברא שיש איסור לשלח את האם שלא לצורך משום שהדבר גורם לה צער גדול, ולא זו בלבד שאין כאן מצוה אלא אדרבה יש בזה גם איסור משום צער בעלי חיים. ולכל הפחות יש להסתמך על סברא זו במקום הספק. שאם באת להחמיר משום ספיקא דאורייתא דשילוח הקן, גם לאידך גיסא יש להחמיר ולהמנע משילוחו משום צער בעלי חיים דאורייתא.

ויש להביא ראיה לשיטת החת"ס מן המעשה שר' יעקב ראה בסוף פ"ק דקידושין (לט, ב):

הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת. היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה.

אותו בן קיים שתי מצוות שהובטח בהן אריכות ימים, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, ואעפ"כ מת. ומכאן הוכחה לשיטת ר' יעקב ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא".

ויש לדייק במעשה זה שהרי שילוח הקן על ידי אותו בן לא נעשה לשם מצות שילוח הקן, אלא כדי שיוכל לקחת את הגוזלות לאביו, ואעפ"כ נחשב לו למצוה גמורה. והקשו שם בגמרא: "ודלמא מהרהר בעבירה הוה", ומשום כך לא הועילה לו זכות המצוה. ואם כסברת ה'חוות יאיר' אולי מעשה זה לא נחשב לו למצוה מטעם אחר, שהרי הוא לא התכוון לשם מצוה, אלא לזכות בגוזלים, ואולי שילח את האם משום רחמנות על הקן ועל האב?

אך לדברי החת"ס ניחא, כי מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו ובמצוות אלו הכוונה אינה מעלה ואינה מורידה. וכל שכן מצות שילוח הקן שנוגעת לצער בעלי חיים, שגם בה התוצאה היא העיקר ולא הכוונה, וכיון שהתוצאה הושגה שאביו קיבל את מה שרצה והציפור שולחה, מה בכך שלא היתה לו כוונה? (עיין 'זרע אברהם' – לופטביר סי' סב, שמדבריו משמע ששתי מצוות אלו הן מצוות שבין אדם לחבירו. אך מאידך ב'מנחת שלמה' ח"ב-ג סימן ה כתב שאם אדם שילח את הקן ולקח את הביצים ולא התכוון לשם מצוה לא קיים בכך את מצות שילוח הקן. והנלענ"ד כתבתי).

ואגב הכי יש להעיר, שהגדרה זו של המצוה כמצוה שבין אדם לחבירו ולסביבתו תלויה במחלוקת שבין הרמב"ם לרמב"ן בטעמה של מצות שילוח הקן. לדעת הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מח) טעמה של מצוה זו היא הרחמנות על הציפור, שכן גם לבעלי חיים יש דאגה וצער על בניהם. (עיי"ש שדחה את האמור בברכות לג, ב שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזרות מכוח הדעה האחרת שם שמטיל קנאה במעשה בראשית). ולשיטה זו, אין שום חסרון בכוונת המצוה אם המשלח את האם עושה כן מתוך רחמים עליה ועל בניה. אך הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כב, ו) חולק עליו משום שהקב"ה לא חס על בעלי החיים הנצרכים לתועלת האדם, ונתן טעם אחר למצוה כדי שאנו נקנה את מידת הרחמנות בתוכנו כחלק מעבודת המידות להשלמת נפשו של האדם. ורק לשיטתו י"ל שהכוונה לרחם על האם והבנים פוגמת בגוף המצוה, משום שבעיקרה היא גזירה ולא רחמים.

ואמנם, להלכה לא דרשינן טעמא דקרא, אולם נראה שמחלוקת זו בטעמי המצוה משיקה בסופו של דבר גם לגדרה ההלכתי. וצ"ע לשיטת הרמב"ן אם מצוה זו יכולה להמנות על המצוות שבין אדם לזולתו, שעיקר קיומה תלוי בתוצאה ולא בכוונה. ולשיטת הרמב"ם הדברים ברורים יותר.

(וכעין חקירה זו מצאנו במנ"ח מצוה לג שדן בגדרי מצות כיבוד אב ואם, וחקר האם מצוה זו ראויה להמנות על המצוות שבין אדם למקום או על המצוות שבין אדם לחבירו, ונפק"מ לתשובה, יעוי"ש).

ועיין בשו"ת 'חכם צבי' (סי' פג) שכתב שגם מי שמשלח את האם ואת הבנים כאחד מקיים את המצוה. ובנד"ד אין לבעל הבית צורך בבנים והוא משלח גם אותם, ולדעת החכ"צ הא מקיים בכך מצוה. אולם גם אם נקבל את שיטתו ונפשוט את השאלה אם בעל הבית מקיים בכך את המצוה, עדיין עומדת בפנינו השאלה העיקרית – האם הוא חייב לשלח את האם קודם שהוא נוטל את האפרוחים ומשלח אותם או שהוא יכול לשלח אותם בלבד.

ומאחר שבנד"ד הוא אינו מתכוון ליטול את האפרוחים לעצמו, באנו למחלוקת החוות יאיר והחת"ס האם המצוה היא חיובית – לשלח את הקן, או קיומית – דהיינו, שרק כאשר הוא צריך את הבנים הוא חייב לשלח את האם. לדעת החו"י הוא מצווה לשלח את הקן בכל מקרה, ואילו לדעת החת"ס אין בכך כל צורך. ולהלכה, אמנם יש מקום לחשוש לחומרא לדעת החו"י משום ספיקא דאורייתא, אך מאידך עלינו לחשוש גם לסברתו של החת"ס שיש בזה איסור משום צער בעלי חיים, בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". ועל כרחך שב ואל תעשה עדיף.

מיהו, מאחר שהקן מזיק לבעל הבית אין כאן דין צעב"ח כי טובת האדם עדיפה. ואם כן בודאי שמותר לו לשלח את האם משום שהיא מזיקה לו, והספק הוא רק אם הא חייב לשלח את האם? וא"כ חזר הספק הראשון למקומו כלומר, הספק העקרוני בגדר המצוה, האם מצוה לשלח את האם כשאינו צריך לבנים אם לנקוט כחו"י או כחת"ס, וספיקא דאורייתא לחומרא, ויש חיוב לקיים מצות שילוח. אך מאידך, נלענ"ד שאם הוא מסוגל לסבול עד סיום הקינון עדיף שימנע מכך, משום צעב"ח. אמנם לדעת החו"י מצוה לשלח את האם ובמקום מצוה אין להתחשב בצעב"ח אך לפמש"כ לעיל אין להכריע במחלוקת החת"ס והחו"י ושב ואל תעשה עדיף. ולכן עדיף להמתין עד סוף הקינון, ורק אז כשהאם כבר אינה רובצת על האפרוחים ניתן לגרשה.

מאידך, בנד"ד יש עוד צד להקל על פי מה שכתב ב'חסדי דוד' לתוספתא (חולין פ"י ה"ג) שאם בעל הבית אינו מתכוון ליטול את האם לעצמו אלא רק לשלחה הוא אינו חייב בשילוח הקן. והוכיח כדבריו מגדרי העבירה של "לא תקח האם על הבנים", שם מצאנו שרק אם מתכוון לקחת את האם על הבנים לעצמו הריהו עובר עבירה, אך לא כשנוטלם על מנת לשלחם.

ועיי"ש שיישב על פי סברא זו את קושיית הראב"ד על הרשב"א בענין הברכה על מצות שילוח הקן. הר"י אבן פלאט (הו"ד בשו"ת הרשב"א ח"א סי' יח) נתן טעם לכך שאין מברכין על שילוח הקן, משום שמצוה זו היא "מצוה הבאה בעבירה", כיון שבסופו של דבר הוא נוטל את הבנים. והראב"ד (הו"ד באבודרהם סדר תפילות החול) הקשה על דבריו – איזו עבירה יש כאן, אדרבה המשלח מקיים מצוה?

ותירץ ה'חסדי דוד' שיש לבחון את המעשה של המשלח בשתי סיטואציות. כשבעל הבית נוטל את האם על מנת לשלחה הוא אינו עובר כל עבירה, ואחר כך בשעה שהוא משחררה הוא אינו עושה שום מעשה חיובי. וממילא, לא שייך לברך על פעולותיו לא בתחילתם ולא בסופם. ולעומת זאת, אם לקחה מלכתחילה לעצמו ואח"כ נמלך לקיים את מצות התורה ולשלחה, אינו יכול לברך משום שזו "מצוה הבאה בעבירה", וזו כוונת הרשב"א.

אך כפי הנראה, הראב"ד לא הבין כך בדעת הרשב"א, וצ"ע בפשט הרשב"א.

ועוד יש להעיר על עיקר סברת החס"ד מגמרא מפורשת בחולין (קמא, א):

אלא אמר מר בר רב אשי: כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו – ליכא, עשה הוא דאיכא.

ומשמע שמי שאינו מתכוון ליטול את האם לעצמו חייב במצות שילוח הקן, וצ"ע.

מסקנה

ומאחר שלא יצאנו מכלל ספק, נראה לענ"ד שאם הצער נסבל יש להחמיר ולהימנע מלגרש את האם מספק, כי אולי הוא עובר בכך עבירה. אך אם הצער בלתי נסבל אין צורך להתחשב בצעב"ח ואדרבה יש לשלח את האם קודם כדי לצאת בכך יד"ח שילוח הקן למ"ד שגם במקרה כזה יש מצוה ואח"כ לשלח גם את הבנים.

וכל זה בסתם אדם, אך מי שבא בסוד ה' ומבין את הרעיון העמוק הגנוז במצוה לפי ביאוריהם של בעלי הסוד – עבורו אין כאן נדנוד עבירה כלל והוא רשאי לקיים מצות שילוח הקן, כי מנקודת מבטו הרוחנית אדרבה, על ידי מצוה זו הוא מעורר את מידת הרחמים על עם ישראל ועל העולם כולו. ולאדם כזה בלבד יש להורות שלו עצמו הדבר מותר, ואף מצוה. אך מי שלא זכה לבוא בסוד ה', מן הראוי לו להימנע מלהכנס לספק עבירה ולגרום צעב"ח ללא צורך.