סימן מג - מצה לחולה כרסת

ראשי פרקים

שאלה

הקדמה

א.  שיטת רש"י והרמב"ם במצה שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ

ב.  שיטת רש"י והרמב"ם במצת סובין

ג.  שיטת הרמב"ן

ד.  פסיקת השו"ע

מסקנה

*  *  *

שאלה

חולה כרסת (-צליאק) שאסור באכילת מיני דגן רגילים, ואפילו מצה העשויה משבולת שועל אסורה לו, אינו רשאי לאכול בפסח אלא מצה העשויה מדגן נטול גלוטן. האם הוא יכול לצאת ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצה מיוחדת זו?

הקדמה

מי שאסור לו לאכול קמח חיטה, כגון הסובל ממחלת הכרסת, חייב להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את הגלוטן, שהוא המרכיב האסור לו באכילה. אמנם אין לאפות בתמידות מצה מדגנים אחרים פרט לחיטים, בגלל החששות השונים הכרוכים בכך, אלא מי שזקוק לכך יאפו לו הכמות הנצרכת לו בלבד (עיין שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' מט, ושם חלק י ליקוטי תשובות סי' מג). ויש מי שכתב, שבכל ימי הפסח בוודאי פטורים חולים אלו ממצה (כי אין מצוה לאכול מצה, ובמקום מצה הם מותרים לאכול קטניות), אבל ביחס לכזית הראשון בליל הסדר, אמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אם מדובר בצער גדול, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך (עיין שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' כב, וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' שב).

ואם אפו עבורו מצה מחיטה נטולת גלוטן, הרי היא מצה שאיננה ראויה להחמיץ, ולפיכך לא יכול לצאת בה ידי חובת מצת מצוה, וברכתה היא 'מזונות' ולא 'המוציא' (בשם הגרי"ש אלישיב). אמנם יש להדגיש, כי בדרך כלל לא ניתן להפריד את הגלוטן באופן מוחלט מהחיטה, וגם שיעור מועט של גלוטן די בו כדי לברך ברכת המצה.

ובבירור שערכנו עם גסטרואנטרולוג ילדים מומחה, התברר שאין סכנה באכילה חד פעמית של כמות קטנה של מצה רגילה המכילה גלוטן, פרט לחולים בודדים שידוע מעברם שהם מפתחים תגובה קשה גם לכמות קטנה של גלוטן. לפיכך, ברוב חולי הצליאק אין בעיה רפואית באכילת כזית מצה רגילה בליל הסדר.

שאלתנו מתיחסת איפוא, לאותם מקרים של חולי צליאק שגם אכילת כזית גורמת להם סבל גדול.

א. שיטת רש"י והרמב"ם במצה שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ

מבירור שנערך עם מומחים עולה שללא גלוטן הבצק אינו מחמיץ.(בספר טהרת מים לגר"נ טלושקין עמ' רנו כתב שהגלוטן לכשעצמו אינו מחמיץ, ועיין תחומין א מאמרו של רבה הראשי של חיפה הגרש"י הכהן שהביאו, ולעניננו די בכך שללא גלוטן אין החמצה) ומאחר שמרכיב זה, החיוני לתהליך ההחמצה נעדר מן המצה, לכאורה לא ניתן לצאת בה ידי מצות מצה, כפי שמפורש במסכת פסחים (לה, א):

אמר קרא "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" – דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ.

ומסיבה זו אין יוצאים ידי חובה במצה העשויה מאורז ודוחן, כיון שמינים אלו אינם יכולים לבוא לידי חימוץ אלא לידי סירחון בלבד. ולכאורה גם מצה זו נטולת הגלוטן אינה יכולה לבוא לידי חימוץ, ולא ניתן לצאת בה ידי חובה.

מיהו, יש לחלק בין המקרים. מצה זו אמנם אינה יכולה להחמיץ בלא הגלוטן, אך בניגוד למצת אורז ודוחן, המין ממנו היא עשויה יכול לבוא לידי חימוץ, ורק בגלל תהליכי העיבוד שעברו על הדגן ונטילת הגלוטן ממנו העיסה הספציפית שלפנינו אינה יכולה להחמיץ. ואם כן מין דגן זה בר חימוץ הוא, ורק מניעה חיצונית מעקרת אותו מתכונתו המהותית.

ונראה ששאלתנו תלויה במחלוקת הראשונים בענין מצה עשירה שנילושה במי פירות, וקי"ל כריש לקיש שמי פירות אינם מחמיצים. ודמי ממש לנד"ד שמין הדגן שמצוי בעיסה זו ראוי להחמיץ, ורק השינוי בהרכבה של העיסה גורם לה שלא להחמיץ. וזו לשון הגמרא (פסחים לה, א):

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש – אין חייבין על חימוצה כרת... דאמר קרא "לא תאכל עליו חמץ.. תאכל עליו לחם עוני" – דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – חייבין על חימוצו כרת. והא, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה – אין חייבין על חימוצה כרת. ...היינו טעמא דר"ל משום דהוי ליה מי פירות, ומי פירות אינם מחמיצין.

הפירוש הפשוט בסוגיא זו, שמלכתחילה סברנו לומר שמי פירות מחמיצין, ואעפ"כ אין בעיסה חיוב כרת כיון שאינה ראויה להיות 'לחם עוני'. אלא שלמסקנה חזרנו בנו משום שמי פירות אינם מחמיצין. וכן פירש רש"י (שם, ד"ה מצה עשירה) את ה'הוה אמינא' שמצה עשירה פסולה משום: "ורחמנא אמר לחם עוני", ולא משום שהיא לא מחמיצה. ולכאורה פירושו מוכרח, שהרי הגמ' באה ללמוד שאין חייבין על עיסה זו כרת משום שהיא מצה עשירה, ומשמע שמצה עשירה פסולה מחמת דבר אחר ולא מחמת אי חימוצה.

ואף למסקנה הגמרא לא חזרה בה מדרשה זו ד"לחם עוני", ולא הסתפקה בכך שמי פירות אינם מחמיצין. ומשמע שטעם זה ד"לחם עוני" הוא הטעם היחיד, שהרי הגמ' נוקטת במפורש "מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ – יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ...". ואם כן מוכח שאזלינן בתר המין, שהרי מצה עשירה אינה עשויה להחמיץ ואעפ"כ לא נפסלה למסקנה מטעם זה אלא משום שאינה לחם עוני. ועל כרחך משום שהיא עשויה ממיני דגן העשויים להחמיץ, ודי בכך.

(מיהו הא גופא קשיא, מנ"ל לר"ה בריה דר"י שמצה עשירה פסולה משום שאינה מחמיצה, אולי היא מחמיצה ובכ"ז פסולה משום שאינה לחם עוני, וצ"ע.)

ואמנם בהמשך הסוגיא גם רש"י (לו, א ד"ה אין לשין) מודה שבמי פירות יש לחשוש להחמצת העיסה, ולדעתו זו היא מסקנת הסוגיא. אלא שהחימוץ שונה מן החימוץ שבו עסקינן שכן הוא אינו חימוץ מעולה אלא חימוץ גרוע, שאמנם גם הוא אסור באכילה אך מאידך אין בו כרת כמו חמץ נוקשה, (וגם הראב"ד בהשגותיו הגיע למסקנה מעין זו בהל' חמץ פ"ה ה"ב). ואעפ"כ המג"א (סי' תמד, ס"ק א) דייק מדבריו בענין פת סובין ומורסן, שלענין חימוץ אזלינן בתר המין של העיסה ולא בתר עיסה זו שלפנינו, וכפי שדייקנו לעיל.

ויש ליישב בדוחק שחמץ נוקשה אינו נחשב "עשוי להחמיץ" כיון שאינו חמץ גמור. ודוק בלשון הגמ': "דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – חייבין על חימוצו כרת. והא.... אין חייבין על חימוצה כרת". ומשמע קצת, שרק מי שחייבים על חימוצו כרת יוצא בו ידי חובת מצה, וחמץ נוקשה לא חייבים על חימוצו כרת.

ונמצאנו למדים מרש"י שמין העיסה הוא הקובע את הכשרה, וכל עוד היא עשויה ממין הראוי להחמיץ אדם יוצא בה ידי חובתו, אע"פ שבפועל היא אינה ראויה להחמיץ בגלל הרכבה הספציפי.

והדברים מפורשים עוד יותר ברמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ה ה"ב), שפסק כפשט דברי ריש לקיש שמי פירות אינם באין לעולם לידי חימוץ, ובלבד שלא יערב בהם מים: "ואפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין". ואף על פי כן פסק (שם פ"ו ה"ה):

מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו.

ומפורש בדבריו, שמצה שנילושה במי פירות כשירה לצאת בה ידי חובה, אע"פ שהיא אינה יכולה לבוא לידי חימוץ. ולדעתו, רק שמן דבש וחלב פוסלים את המצה משום מצה עשירה, ואילו יתר המינים של מי הפירות אמנם אינם מחמיצים אך גם אינם עשירים כמו שמן דבש וחלב, ולכן יוצאים בהם ידי חובת מצת מצוה בפסח.

מבואר אפוא, שלדעת הרמב"ם כל מצה העשויה ממין שראוי להחמיץ כשרה, אע"פ שאפו אותה בדרך שאינה יכולה להחמיץ, שהמין הוא הקובע ולא העיסה הספציפית. (וכעין זה כתב ב'אבן האזל' שם, וב'דברי יחזקאל' סי' יא אות ב ו-טז).

ב. שיטת הרמב"ן

אך סברה זו של הרמב"ם, שהמין הראוי להחמיץ קובע גם אם מצה זו שלפנינו אינה מחמיצה, אינה מוסכמת על כל הפוסקים. ולדעתם, רק אם מצה זו שאנו אוכלים עשויה להחמיץ היא נחשבת למצה, אך אם אינה ראויה להחמיץ, אע"פ שהיא ממין הראוי להחמיץ, אין אפשרות לצאת בה ידי חובת מצה. עיין מ"מ (שם פ"ו, ה"ה) שהביא את דעת "מי שכתב", וכוונתו לרמב"ן במלחמות (פסחים י, ב בדפי הרי"ף) שחלק על הרמב"ם, ולדעתו רק מי פירות שעירב בהם מים כשרים לאפות בהם את המצה. משום שרק באופן זה הם מחמיצים, ולשיטתו רק במקום שהעיסה צריכה שימור מהחמצה ניתן לצאת בה ידי מצה, ואילו מי פירות לכשעצמם אינם מחמיצים. (ועיין בשו"ת הרדב"ז סי' אלף עד ובשו"ת 'אבני נזר' יו"ד סי' תכג ס"ק ד שפירשו כן בדעת הרמב"ם עצמו, ולביאורם – יש להעמיד את דברי הרמב"ם בפ"ו במקרה שהוסיף מים למי הפירות שהזכיר בפ"ה). ולשיטה זו, למסקנת הגמרא היא חזרה בה לגמרי מן ההו"א, ואין עוד צורך בדרשה ד"לחם עוני" כדי לפסול את המצה העשירה ממצות מצה, אלא די בסברא ש"מי פירות אינם מחמיצין".

ולשיטת הרמב"ן יוצא, שמצה העשויה מחמישה מיני דגן שהוציאו מהם את הגלוטן אינה כשרה למצת מצוה, כיון שהיא אינה ראויה להחמיץ.

ויש קצת ראיה לשיטת הרמב"ן מן הגמרא (פסחים לה, ב) בענין מצת טבל שאין יוצאין בה ידי חובת מצה, שהרי איסור חמץ לא חל עליה, וכיון שכך אין יוצאים בה משום מצה. וז"ל הגמרא:

יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל... תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ" – מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל.

ועיי"ש שדין זה תלוי במחלוקת התנאים אם איסור חל על איסור, וכל הדרשה לא נאמרה אליבא דרבנן אלא רק אליבא דר' שמעון הסובר שאין איסור חל על איסור. ומבואר אפוא, שאע"פ שמצה זו היא ממין העשוי להחמיץ, מ"מ מכיון שאם תחמיץ אין איסורה משום בל תאכל חמץ לא ניתן לצאת בה ידי חובת אכילת מצה, שלא כדברי הרמב"ם.

ואמנם הרמב"ם עצמו (שם פ"ו, ה"ז) השמיט נימוק זה, והביא טעם אחר לגמרי לכך שאינו יוצא ידי חובתו במצת טבל: "זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו". וכבר תמהו עליו האחרונים מדוע שינה מנימוקו של רב ששת, ויש שתירצו שהרמב"ם הוכרח להביא טעם אחר משום שלא פסק כר' שמעון אלא כרבנן. אך לדברינו יש לומר באופן אחר, שהרמב"ם נמנע מלהביא טעם זה לשיטתו שמין החמץ הוא הקובע ולאו דווקא מצה זו שעומדת לפנינו. ואם כן, אע"פ שהיא של טבל ואיסור חמץ אינו חל עליה לא קרינן בה "יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ".

ג. שיטת הרמב"ם ורש"י במצת סובין

ולכאורה יש להקשות על הרמב"ם שיש סתירה בדבריו, בין מה שפסק בענין מי פירות לבין מה שפסק בענין פת סובין.

מצה זו נקראת בלשון הגמרא (פסחים לו, ב) 'פת הדראה' משום שניטל כל הדרה, ובתחילה סברה הברייתא לומר שאין אדם יצא ידי חובתו אלא בפת זו משום שהיא לחם עוני, אך למסקנה חזרה בה ודרשה "מצות מצות – ריבה". ופירש"י (שם, ד"ה הדראה): הדראה – שניטל כל הדרה, דהיינו פת קיבר.

הרא"ש (שם, סימן יד) הסיק מפירוש רש"י שפת סובין כשרה למצה, אע"פ שאין בה דגן והיא אינה מחמיצה, וזאת לשיטתו שמין המצה הוא זה שצריך להחמיץ ודי בכך, וכמו שכתבנו לעיל. אלא שהרי"ף והרמב"ם חולקים עליו, וסוברים שפת סובין פסולה למצה, וכן פסק בשו"ע (סי' תנד).

והמג"א (שם ס"ק ) הביא להלכה את דעת רש"י שפת סובין כשרה למצה, וכתב בהסבר דבריו:

ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח.

וצ"ל שזוהי גם כוונת הרא"ש בהבנת דברי רש"י. אך משמע שהרמב"ם חולק על סברא זו, ואם כן יש כאן סתירה למה שכתבנו לעיל בדעתו. שלגבי מצה שנילושה במי פירות בלבד פסק שהיא כשרה, והיינו משום שהמין קובע ולא ההחמצה למעשה וכמ"ש בעל המכתם בדעתו. ומאידך גיסא בפת סובין הוא חולק על רש"י, וסובר שלא המין קובע אלא רק מצה זו שלפנינו היא הקובעת, ואם למעשה אינה יכולה להחמיץ הריהי פסולה.

ונלענ"ד לחלק בין המקרים. מצת סובין אמנם עשויה ממין הראוי להחמיץ, אך בגלל הפרדת הסובין מגרעין החיטה עצמו הם אינם ראויים להחמיץ כלל, ולכן סבר הרמב"ם שאי אפשר לצאת בהם ידי חובת מצה. מה שאין כן לגבי מצה שנילושה במי פירות. מצה עשירה ראויה בעצם להחמיץ אלא שגורם חיצוני מונע זאת ממנה, ולכן יוצאים בה לדעת הרמב"ם כיון שהמין ראוי להחמיץ.

ולפי סברא זו מצה נטולת גלוטן דומה יותר למצת סובין ולא למצה עשירה, ואם כן אי אפשר לצאת בה ידי חובה.

אולם לדעת רש"י אליבא דהמג"א, שהיא כנראה גם דעת הרא"ש, יוצאים ידי חובה גם במצה שאינה מסוגלת להחמיץ בתנאי שהיא עשויה ממין המחמיץ.

אך קשה לסמוך להלכה על דעה זו, כיון שאחרונים אחרים מפרשים את רש"י באופנים אחרים, ולא כהבנת הרא"ש שהמדובר בפת העשוי מסובין בלבד בלא תערובת דגן. ולדוגמא, ה'קרבן נתנאל' (שם) פירש אליבא דרש"י שפת הדראה היא פת קיבר שאינה עשויה מסובין בלבד, אלא זו פת המעורבת מדגן וסובין. וכן כתב הברכי יוסף (סי' תנד סע' א) שפת קיבר לרש"י עשויה מקמח שאינו יפה שהסובין מעורבין בו.

וא"כ יתכן שגם רש"י סובר כדעת הרי"ף והרמב"ם, שאין יוצאים ידי חובה במין המחמיץ אלא רק ממצה שהיא עצמה מחמיצה למעשה.

לדעת האחרונים אין להסתמך אפוא על רש"י שניתן לצאת י"ח במצה נטולת גלוטן. ויש לדייק גם מן המג"א שכתב בדעת רש"י רק ש"אפשר לומר" שהמין קובע, ומשמע שלא קבע בכך מסמרות.

ד. פסיקת השו"ע

פסיקת השו"ע (סימן תסב ס"א) בסוגיא זו קרובה לדעת הרמב"ם, וז"ל:

מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני (דברים טז, ג).

ומשמע מדבריו שכל פסולה של עיסה זו הוא רק משום שאינה לחם עוני ולא משום שמי פירות אינם ראויים להחמיץ. ואמנם הוא לא קיבל את דעת הרמב"ם שרק שלושה מיני משקים נחשבים למצה עשירה, אלא החמיר ופסל את כל מי הפירות משום שלדעתו כולם אינם מחמיצים. אך בעיקרון הוא פסק כסברת הרמב"ם ולא כסברת הרמב"ן.

אך מאידך, בענין מצת סובין נראה שהשו"ע (סי' תנד סע' א) פסק כרמב"ן, שמצת סובין פסולה כיון שאינה עשויה להחמיץ, אע"פ שמין הסובין מין דגן הוא וראוי להחמיץ. וכבר העיר על כך ה'מגן אברהם' (שם, ס"ק א) שמצה זו ראויה לצאת בה ידי חובה אליבא דרש"י (פסחים לו, א ד"ה הדראה). כיון שהמין שממנו היא עשויה ראוי להחמיץ, ומשמע מדבריו שנטה לסברת רש"י. וגם אם משתמשים בחלקים מן התבואה שאינם ראויים להחמיץ עדיין יוצאים בהם ידי חובת מצה, כל עוד המין בכללותו בא לידי חימוץ.

ובאופן פשוט יש ליישב את השו"ע כמו שיישבנו את הרמב"ם עצמו שעיסת סובין גריעא טפי. ולכל היותר נוכל לומר שפסק כאן לחומרא, אע"פ שבעיקרון אזיל בשיטת הרמב"ם. ואולי החמיר מנימוקים אחרים שהוזכרו בב"י.

ואם נעמוד למנין הפוסקים, מצינו אפוא חבר לרמב"ם מן הראשונים והוא רש"י, והמג"א הביאו. וכן נראה מן השו"ע שפסק עקרונית כשיטה זו, אלא שהחמיר בענין מצת סובין, כיון שהיא עצמה אינה מחמיצה אע"פ שמינה ראוי להחמיץ, או מנימוקים אחרים. אך גם לדעתו מסתבר שחולה שאין לו מצה אחרת יוכל לצאת במצה נטולת גלוטן, אך ראוי שמספק לא יברך כדי לחוש לדעת הרמב"ן. וכבר כתבתי שגם לדעת הרמב"ם יש להסתפק שמא מצה ללא גלוטן דומה יותר למצת סובין, שלדעתו אין יוצאין בה ידי חובה.

וידידי הרב יעקב אפשטיין מעקורי עצמונה ת"ו (בעהמ"ח הספרים 'חבל נחלתו)' הביא ראיה נוספת שהמין הוא הקובע, מדין קמח חלוט שיוצאים בו ידי חובת מצה בפסח. ויש לדמות מצה נטולת גלוטן לקמח חלוט שאף הוא אינו מחמיץ, וכתבו הראשונים (רא"ש פסחים פ"ב סי' כ וטור סי' תסא, ועוד) בשם רב האי גאון שיוצאים בה ידי חובה בפסח, אלא שאנו איננו בקיאים בחליטה ואין לעשות זאת. ואם כן, הא קמן קמח שהוא ממין החייב שעשו בו פעולה שאינו מחמיץ יותר, בכ"ז יוצאים בו יד"ח ומותר אף לברך עליו.

אך כבר כתבתי שלענ"ד יש לחלק בין מצה חלוטה לבין קמח סובין. הקמח ממנו אפו את המצה ראוי להחמיץ אלא שהחליטה מונעת זאת ממנו, ואף רש"י והרמב"ם יודו שיוצאים בו ידי חובה. משא"כ בסובין, שהמין אמנם ראוי להחמיץ אך הסובין כמות שהם אינם בני החמצה. ובדומה לכך גם מצה נטולת גלוטן עשויה ממין הראוי להחמיץ, אך קמח זה כמות שהוא כרגע אינו ראוי להחמיץ. ולכן נראה לענ"ד שלא יברך עליו.

ויש לחזור ולהדגיש לגבי מצה זו, שאין אנו יכולים לסמוך על כך שהגלוטן הוצא מהדגן לגמרי, ויתכן שנשאר בו מעט קמח הראוי להחמיץ. ומשום כך מצה כזו צריכה להיאפות על פי כל כללי הזהירות של אפיית מצות, כיון שסוף כל סוף הגלוטן עלול להחמיץ. אך מאידך, אין לנו לסמוך על כך שודאי נשאר בה קצת גלוטן ולברך עליה 'על אכילת מצה', כי יתכן שבכל זאת כל הגלוטן הוצא, וגם אם נשאר מעט אין די בכמות כה קטנה כדי לחייב אותה בברכה לדעת הרמב"ן וסיעתו. וכמו"כ חולה שיכול לקיים את המצוה כהלכתה ולאכול מצה רגילה ודאי אין לו לסמוך על כך, שאולי נשאר חלק מהגלוטן במצה.

מסקנה

נראה להורות לחולה כרסת, שאינו מסוגל לאכול מצה מחמשת מיני דגן אלא לאחר שהוציאו מהם את הגלוטן, שיאכל מצה נטולת גלוטן ללא ברכה ויצא בה ידי חובה.1

ויש להבחין בזה בין דרגות שונות של חולי צליאק. יש חולים קשים העלולים להסתכן באכילת כזית מצה רגילה שהם ודאי פטורים לגמרי ממצות אכילת מצה משום פיקוח נפש, ויש להורות להם לאכול מצה נטולת גלוטן כדי לצאת ידי חובה ולו מן הספק. ויש חולים קלים יותר שאינם באים לידי סכנה אך עלולים לסבול סבל רב מאוד, וגם עליהם יש להקל ולהתיר להם לאכול כזית ראשון במצה נטולת גלוטן וכנ"ל, משום שגם הם פטורים ממצות עשה, (ועיין באהלה של תורה ח"ב סי' צב). ולעומתם, חולים קלים עוד יותר הסובלים סבל קל בלבד באכילת כזית מצה, הרי הם חייבים באכילת מצה רגילה כדי לצאת ידי ספיקא דאורייתא.