סימן ל - השימוש במגבונים לחים בשבת

ראשי פרקים

א.  שיטת רבנו תם

ב.  שיטת הרמב"ם

ג.  איסור סחיטה בנייר

מסקנה

*  *  *

שאלה

נשאלתי בענין השימוש במגבונים לחים בשבת, האם אין בזה משום איסור 'סוחט'. שהרי אגב השימוש במגבון הרטיבות שבו עוברת מן הבד אל גוף התינוק, ואין מרטיבים אותו אלא למטרה זו כדי להקל על מלאכת הנקיון. ונמצא, שהמשתמש במגבון סוחט בידיו את המים הבלועים בו, ולכאורה זהו איסור דאורייתא כיון שהוא זקוק למים לשם ניקוי התינוק.

א. שיטת רבנו תם

לכאורה נראה לדמות את השימוש במגבונים למה ששנינו במשנה (שבת קמג, א):

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לאו – אין מקנחין בו.

ובגמרא שם מבואר דבהא אפילו רבי שמעון מודה, משום שהספוג עתיד לבוא לידי סחיטה אגב הקינוח ב'פסיק רישיה'. ואם כן, כל שכן שאסור להשתמש במגבונים, שהרי המשתמש מתכוין להדיא להוציא את הנוזלים הבלועים בהם.

וצ"ע מהו גדר האיסור שיש בסחיטת הספוג, האם דש או מלבן?

ובשאלה זו נחלקו הראשונים שהובאו בתוספות (כתובות ו, א ד"ה האי מסוכריתא). לדעת ר"ת האיסור הוא משום דש, משום שיש לדמות את הוצאת השמן שהיה על הטבלה ונבלע בספוג לסחיטת זיתים וענבים שאסורה מדאורייתא משום 'מפרק', שהוא תולדה דדש. ואילו לדעת ר"י יש להסתפק אם מלאכה זו אסורה משום דש או משום מלבן.

ונמצא לדעת ר"ת, שאם סוחט את הספוג בכוונה כדי להשתמש בשמן במקום אחר הרי זה אסור מן התורה. ואם השמן נסחט מאליו תוך כדי הקינוח בספוג, הדבר תלוי אם ניחא ליה בהכי. אם ניחא ליה, משום שהוא צריך את השמן באותו מקום, הקינוח אסור מדאורייתא, ואם אינו צריך לשמן אינו אלא 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' שאינו אסור מדאורייתא, ונחלקו הראשונים אם יש בו איסור דרבנן.

וקשה, שהרי מסתימת המשנה משמע שכל קינוח בספוג אסור ואפילו במקום שאינו צריך לו, וא"כ למה לא הביאו מכאן ראיה נגד ה'ערוך' (הובא שם בתוס') הסובר שאין איסור במקום 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' ואפילו מדרבנן? ואכן החת"ס (בחידושיו לשבת, שם) הביא את דברי המרדכי והגהמ"י שהוכיחו מסוגיא זו נגד סברת ה'ערוך'. וכדי ליישב את ה'ערוך' כתב שהוא גורס במשנתנו: "וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין בו", בניגוד לגירסתם של רוב הראשונים.

וצ"ע לדעת ר"ת, מה היה הדין אילו היה מדובר בספוג המשמש לרחצה ולא לספיגת שמן – שאז איסור הסחיטה הוא משום מלבן ולא משום דש – מה היה דינו? האם גם אז היה אסור להשתמש בו מחשש שיסחוט אותו במהלך הניקוי?

ולכאורה יש לומר לדעתו, שגם במקרה זה היה אסור לקנח בספוג. ואע"פ שהמקנח אינו צריך למימיו, סוף סוף הריהו מלבן את הספוג ב'פסיק רישיה'. וגם ר"ת מודה שסחיטה היא אחת מפעולות הליבון הכלולות באב מלאכה זה ואסורות מהתורה.

מיהו, הדבר תלוי אם סחיטה זו נעשית בדרך נקיון או בדרך לכלוך. שכן רק אם הספוג מתלבן בסחיטתו היא אסורה, אך אם הוא מתלכלך בה מותר ואין בה משום מלבן, וכמו שנקט ר"ת עצמו (שם) שאין איסור ליבון על ידי יין ושמן.

ולפי"ז בנד"ד שהמגבונים משמשים לקינוח הלכלוך, יתכן שר"ת יתיר להשתמש בהם גם אם יבואו לידי סחיטה ב'פסיק רישיה', כי אין כאן מלבן.

ואמנם גם לדעתו, מסתבר לכאורה לאסור את השימוש בספוג כאשר יש חשש גדול לסחיטה, וכמו שאסרו לפרוס סודר על גבי החבית מחשש שמא יבוא לידי סחיטה (שו"ע סי' שכ, סע' טו). אלא ששם האיסור הוא רק בבגד שאינו מיועד לכך, אך בבגד המיועד לכך אין חשש סחיטה. ואם כן, בנד"ד יש להתיר את השימוש במגבונים כיון שהם מיועדים לכך, ואין חשש שמא יבוא לסחטם.

אלא שלפי האמור לעיל לא די בזה כדי להתיר, שהרי לדעת ר"ת אם הוא צריך לנוזלים הנסחטים יש לאסור משום מפרק, ובנד"ד נראה שהוא זקוק לנוזלים הנסחטים לשם ניקיון התינוק.

ב. שיטת הרמב"ם

והנה, מדברי הרמב"ם (שבת פכ"ב, הל' טו) משמע שהאיסור בספוג אינו משום דש אלא משום מלבן, וז"ל:

המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס. לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט.

וצ"ע בדעת הרמב"ם, כשהוא מקנח בספוג הרי הוא עושה זאת דרך לכלוך, וא"כ אין כאן מלבן ומדוע הקינוח אסור?

ואמנם מצינו שסחיטה אסורה משום מלבן גם כשעושה דרך לכלוך, וכפי שפסק השולחן ערוך (סי' שב סע' יב):

אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה, משום דאתי לידי סחיטה.

ובמשנה ברורה (שם, ס"ק נט-ס) ביאר שאסרו זאת מן החשש "שמא יבוא לידי סחיטה", וזאת אע"פ שהמפה נקיה ואינה טעונה כיבוס והניגוב נעשה בדרך של ליכלוך. ונמצא, שאסרו את הסחיטה בדרך לכלוך משום גזירה דרבנן, אע"פ שאין בה משום איסור דאורייתא.

ואמנם גזירה זו אינה מוסכמת על הרדב"ז (ח"א סי' ריג) שהתיר לנגב כוסות וקערות במפה. אך המשנ"ב הביאו משום שהוא אינו חולק עקרונית על השו"ע, אלא משום שלדעתו אין לחוש לסחיטה במציאות זו, שהרי מדובר בכמות מים קטנה מאוד הנדבקת לדופני הכלי. ואין הכי נמי, לכאורה גם הוא יודה שאסור לנגב כלים רבים בסמרטוט אע"פ שעושה כן בדרך לכלוך, "שאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי".

ולמסקנת דבריו, המשנ"ב הקל עוד יותר כשמשתמש בסמרטוט המיוחד לכך, והתיר לנגב אז אפילו כלים רבים באותו הסמרטוט, וזאת מכיון שאינו מקפיד עליו לסחטו. אך לעומת זאת פסק, שאסור לנגב כוס צרה אפילו בסמרטוט כזה משום שהוא יבוא בהכרח לידי סחיטה, ורק כלי רחב וכן שלחן וספסל מותר לקנחם בדבר שאינו מקפיד עליו.

ונראה לפרש בדרך זו גם את הרמב"ם, שחשש לסחיטה של הספוג אע"פ שמקנח בו בדרך לכלוך. ובכלל גזירה זו שמצאנו בסמרטוט יש לאסור לדעתו גם את השימוש בספוג. ונפקא מינה לדידן לענין השימוש במגבונים שיש פס"ר בסחיטתם, ולכאורה יש לאסור זאת אע"פ שעושה כן בדרך לכלוך.

ודעת ה'שמירת שבת כהלכתה' (פי"ב סע' מ) עוד יותר מפורשת בענין זה, שאסר לנקות שולחן רטוב במטלית אפילו אם היא יבשה בגלל החשש לסחיטה. ולדבריו יש לחלק בין נידון זה למה שהתיר המשנ"ב. המשנ"ב לא התיר אלא באופן שכל מטרתו היא לספוג את הנוזלים בלבד ולא לקנח את השולחן, אך כשהוא עוסק בקינוח השולחן יש לחשוש לסחיטה. מבואר אפוא שאסור לקנח בספוג במקום שעלול לבוא לידי סחיטה ב'פסיק רישיה', ואפילו כשעושה כן בדרך לכלוך ובסמרטוט המיוחד לכך, ורק כשאין חשש לסחיטה מותר לקנח ובלבד שיעשה זאת בסמרטוט המיוחד לכך.

ויש להעיר על סברא זו, שהרי אפילו הסוחט במזיד אינו עובר על איסור דאורייתא, אם עושה כן בדרך לכלוך, ולכל היותר יש כאן איסור דרבנן בלבד. ומאחר שהמקנח בסמרטוט אינו מתכוון לסוחטו אלא שהוא עלול להסחט בפסיק רישא, לכאורה יש להוכיח מכאן שפס"ר בדרבנן אסור. ועיין בשו"ע (סי' שיד סע' א) שם נחלקו המחבר והרמ"א בדין 'פסיק רישיה' באיסור דרבנן, לדעת המחבר מותר ולדעת הרמ"א אסור, ועי"ש במפרשים ופלא שלא פשטו מכאן.

עוד יש להקשות בעיקר דין הניגוב בסמרטוט, מדוע התירו לנגב כלים רק בסמרטוט המיועד לכך. שהרי ממה נפשך, אם אין חשש לסחיטה ב'פסיק רישיה' ודאי אין לאסור את הקינוח בסמרטוט אפילו אם אינו מיוחד לכך. ואם יש חשש ודאי לסחיטה א"כ גם אם הוא מיועד לכך יש לאסור. ועל כרחך צ"ל שהחשש שמא יסחט הוא קרוב לודאי, ולכן גזרו שלא יקנח בו שמא יסחט (עיין ביאור הגר"א לסי' שכ סע' יז, ושעה"צ שם אות מט) אע"פ שאין ודאות שיסחט ב'פסיק רישיה', ורק בסמרטוט המיוחד לכך לא חששו לזה.

ואע"פ שעינינו הרואות שאנשים מקנחים בסמרטוט המיוחד לכך ואינם חוששים לסחיטה. צ"ל שסחיטה זו אינה חמורה כל כך מפני שמטרתם אינה ללבן את הבגד ולנקותו, אלא רק לפנות מקום ולאפשר לנוזלים נוספים להספג בו. וסחיטה כזו אינה אלא מדרבנן ולא גזרו שמא יסחוט אותה, כי אין גוזרין גזירה לגזירה. אך בקינוח שבו הוא מהדק את הסמרטוט למשטח שעליו יש נוזלים יש חשש קרוב לודאי שמא יסחוט בעצם הקינוח ולכן הדבר אסור, ורק ספיגת הנוזלים מותרת ולא קינוחם1.

ג. איסור סחיטה בנייר

עוד יש לדון את החשש לסחיטה במגבונים מצד החומר שממנו הם מיוצרים, שהוא בד המעורב בנייר המיועד לשימוש חד פעמי. והנה שנים מגדולי הפוסקים בדורותינו הקלו לקנח בנייר: הרב פרנק זצ"ל (הר צבי או"ח ח"א סי' קצ) והר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח ח"ב סי' ע). שהרי ממה נפשך, אם באת לאסור את הקינוח בנייר מטעם 'מלבן' הרי נייר זה הולך לאיבוד, והמשתמש בו ודאי אינו חש להוציא ממנו את מימיו משום שעל ידי זה מקלקלו בידיים. ויש לצרף סברא זו לכך שהקינוח נעשה בדרך לכלוך בזמן הקינוח גופו, ואיך יתכן להתייחס אליו כאל ניקוי וליבון. ואם כן, הריהו עדיף מן הבגד העשוי לפרוס על החבית ואינו חושש לסחטו, שוודאי לא יבוא לסחוט את הנייר.

ואם באת לאסור מטעם 'מפרק' ו'דש', וזאת בדומה לספוג לדעת הסוברים שאיסורו הוא מטעם מפרק, שאני נייר מפני כמה טעמים. הגרמ"פ היקל בנייר משום שאין דרך לסחוט את המים שבו, וגם אם יבוא לידי כך סוף סוף 'אינו מתכוין' ולכן יש להתיר. (ויש להעיר על מש"כ שהמים אינם נבלעים בתוך הנייר, שהרי עינינו הרואות כיצד הנייר סופג אותם).

והגרמ"פ הביא ראיה לדבריו מדין 'מסוכריתא דנזייתא' (שו"ע סי' שכ סע' י"ח) שכאשר יש תרתי לטיבותא מותר. ור"ל שהקלו שם משני טעמים, גם משום שהברזא ארוכה וגם משום שהנוזלים הולכים לאיבוד ולכן מותר להדקה לחבית, וה"ה לקינוח בנייר. אך ההשוואה לנייר צ"ע, שאמנם גם בכי האי גוונא הנוזלים הולכים לאיבוד אך אין לו ברזא ארוכה. ואולי הוא מצרף את העובדה שאין דרך לסחוט נייר לסברא שיש להקל במקום שהנוזלים הולכים לאיבוד.

ובדומה לזה, גם הגרצ"פ הסתמך על דין 'מסוכרייתא דנזייתא', אלא שנתן טעם לדבר על פי דברי המג"א (שם, ס"ק ג) שמכיון שהמשקין הולכים לאיבוד לא דמי כלל לדש, וכפי שהרחיב בזה ב'ביאור הלכה' (שם, ד"ה יש מי שמתיר). ולדעתו יש לצרף לזה קולא נוספת, שכן המים אינם בלועים בנייר בדרך הטבע ודמי לשלקות שאין איסור דאורייתא בסחיטתן אלא רק איסור דרבנן.

אך משמע, שכל היתרו הוא רק במקרה שאינו סוחט בוודאות אלא שאנו חוששים לכך. ואילו בנד"ד נראה שיש כאן פסיק רישיה של מפרק, וכיון שצריך את הנוזלים לניקוי התינוק הרי זה "פסיק רישיה דניחא ליה". וכמו שכתב הגרצ"פ עצמו:

ומה שיש להסתפק בזה הוא אם יש לאסור כאן משום מפרק. שהרי הטעם בכל סוחט בגד מן המים שאין בו משום מפרק הוא משום שהמים הנסחטים הולכים לאיבוד, משא"כ בנד"ד הרי הוא צריך למים הנסחטים כדי לקנח בו יותר טוב שהוא לח יותר, ואפשר שזה לא נקרא שהמים הולכים לאיבוד.

ואף בנד"ד נראה שהמשתמש במגבון צריך את הנוזלים הנסחטים ממנו, כי מסתמא הוא מעונין להרטיב את מקום הקינוח כדי שהמקום יתקנח טוב יותר, ואולי הוא גם מעונין שישאר ריח טוב. ויתכן שגם דרך לקנח בהם בחוזק ואף לשפשף בהם ויש כאן פס"ר דניח"ל שיסחטו. וראוי לגזור על הציבור שלא להשתמש בהם אפילו בזהירות, מחשש שמא יבוא לידי סחיטה, וצ"ע.

ולכל היותר, בן תורה שמסוגל להיזהר שלא לסחוט הבא לשאול באופן פרטי כיצד להשתמש במגבונים בשבת אולי יש להתיר לו, ובלבד שיסתפק בקינוח קל שאין בו 'פסיק רישיה' של סחיטה. אך אי אפשר להורות היתר בזה לציבור הרחב, מחשש שמא לא כולם ינהגו כהלכה ויבואו לידי סחיטה אם ישפשפו בהם בחזקה.

מסקנה

השימוש במגבונים לחים הוא בעייתי משום איסור סחיטה, כיון שהמשתמש זקוק לנוזלים. ואמנם אין בזה איסור משום מלבן כיון שהוא דרך לכלוך, אבל אם מהדקים אותם לגוף התינוק בכח יש בזה משום דישה, שהרי המשתמש זקוק לנוזלים. ולכן עדיף שלא להשתמש בהם כלל, וכן יש להורות לציבור.

והצעתי ליצרן היא לנסות ליצור מגבונים בלחות נמוכה יותר, עד שלא יהיה בהם שיעור של טופח על מנת להטפיח. דהיינו, שהרטיבות הבלועה בהם לא תעבור אל הגוף. (ויש להדגיש שהמדובר הוא בנוזלים הבלועים שבתוך המגבון, אך אין איסור בנוזלים הנמצאים מחוצה לו).