סימן יב - ש"ץ שטעה בקדושה

ראשי פרקים

שאלה

א.   מהו הטעם לתקנת חזרת הש"ץ?

ב.  היחס בין שני הטעמים שהובאו בטור

מסקנה

*  *  *

שאלה

ש"ץ שטעה ולא אמר "קדוש קדוש" וכו' עם הציבור אלא דילג עד לאמירת "לעומתם" ואח"כ המשיך הלאה בתפילתו. האם חייב לחזור שוב על חזרת הש"ץ או על הקדושה?

א. מהו הטעם לתקנת חזרת הש"ץ?

לכאורה אין ספק שהש"ץ לא יצא ידי קדושה כיון שלא אמר "קדוש קדוש..." שהיא עיקר הקדושה. (והראיה, שאפילו מי שמתפלל ונמצא במקום שאינו רשאי להפסיק מותר לו לענות "קדוש קדוש"). ומה ששמע הש"ץ "קדוש קדוש" מפי הציבור אין די בזה כדי להוציאו ידי חובת קדושה, הן משום שמן הסתם הוא לא התכוון לצאת והציבור לא התכוון להוציאו, והן משום ד"תרי קלי לא משתמעי". ורק אם שמע פסוק זה מפי אחד מן המתפללים והתכוין לצאת ידי חובה, והמשמיע התכוין להוציאו, אזי יוצא.

ומאחר שהש"ץ לא יצא בעצמו ידי קדושה, יש לשאול האם קיים את תקנת חכמים בחזרת הש"ץ, בעוד שהוא עצמו לא יצא ידי חובה?

ונראה לתלות שאלה זו בטעם התקנה של חזרת הש"ץ.

שכן הרא"ש (מגילה פ"ג סי' ז) והטור (או"ח סי' קכד) הביאו שני טעמים לחזרת התפילה על ידי הש"ץ: א. כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל. ב. כדי שיענו קדושה אחריו, ובערוה"ש (סעי' ג) הוסיף גם משום ברכת כהנים. ונ"מ ליחיד שהגיע לתפילה באיחור, שאין לו להתחיל ולהתפלל אלא אם כן יוכל לגמור את תפילתו קודם שהש"ץ יגיע לקדושה, שהרי גם הוא חייב לצאת ידי קדושה, אע"פ שבקי בתפילתו ואינו צריך לצאת על ידי הש"ץ. (וזו כנראה גם כוונת התוס' במגילה [כג, ב ד"ה ואין פורסין], יעוי"ש.)

אולם הב"ח (שם) סובר שהטעם העיקרי לחזרת הש"ץ הוא על מנת להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, שאם נתקנה כדי שיענו קדושה אחריו אין צורך לחזור על כל י"ח הברכות אלא על הקדושה בלבד. וכראיה לדבריו הביא את תשובת הרמב"ם, שלא הזכיר אלא את הטעם הראשון והשמיט את הטעם השני. וכן משמע מסתימת הרמב"ם בהלכותיו (תפילה פ"ט, ה"ג) שלא הביא אלא את הטעם הראשון:

ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל.

ומקור דברי הרמב"ם בסוגיא מפורשת (ר"ה לד, ב): "למה שליח ציבור יורד לפני התיבה, כדי להוציא את מי שאינו בקי". ואע"פ שבזמן הזה התופעה שיש מי שאינם בקיאים בתפילה אינם מצויה, מכל מקום התקנה לא זזה ממקומה.

ועל פי סברא זו דחה הב"י (סי' קכו) את מה שכתב ב'כל בו' (סי' מג) שהאידנא אין להחזיר את הש"ץ אם טעה ולא אמר 'יעלה ויבוא', שהרי אינו חוזר על התפילה על מנת להוציא את שאינו בקי אלא משום קדושה בלבד, ואם כן אין נ"מ אם שינה מנוסח התפילה הקבוע. וכתב הב"י על דבריו "שאינם דברים של טעם", כיון שתקנה זו לא ניתנה לשיעורים, וגם בימי חכמי התלמוד היו מתפללים בלחש ואעפ"כ היו מחזירים את שליח הציבור אם טעה בחזרת התפילה, וכפי שפסק הרמב"ם (שם פ"י ה"א).

ובלאו הכי, אולי יש לומר שהטעם הראשון קיים אף בזה"ז. שהרי לדעת רבן גמליאל (ר"ה לה, א) חזרת הש"ץ נועדה להוציא את העם שבשדות, האנוסים במלאכתן ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת. ואף חכמים לא נחלקו עליו אלא לענין מי שבקי, שאינו יוצא בתפילת הש"ץ, אך יתכן והם מודים לו לענין העם שבשדות שיוצאים בתפילתו, כשם שהודו לו לענין מי שאינו בקי ושומע את תפילתו. ומכיון שבימינו רבו האנוסים במלאכתן, או שהם אנוסים בכך שאינם יודעים או שאינם רוצים להתפלל, חזר הטעם המקורי של התקנה למקומו.

ואמנם יש לפקפק בסברא זו, שהרי הטור (סי' תקצא) לא הביא את דין העם שבשדות אלא לענין תפילת מוסף של ראש השנה, שרק בה נפסקה הלכה כרבן גמליאל. ומשמע שלדעת רבנן חזרת הש"ץ אינה מועילה להוציא את העם שבשדות, ואולי אף ר"ג מודה להם בשאר ימות השנה שאינם יוצאים אלא אם שמעו ממש את תפילתו. מה גם, שהרמב"ם לא הביא דין זה אפילו בראש השנה, וביאר בכס"מ (הל' תפילה פ"ח ה"ט) שהלכה זו לא נאמרה לגבי תפילת חול אלא לתפילת ר"ה בלבד, והרי בלאו הכי אין העם מצויים בעבודתן בשדה ביום זה שמלאכה אסורה בו וא"כ אין בה נפ"מ למעשה. (ולשיטת הרי"ף והטור י"ל שאע"פ שבראש השנה אין מלאכה בשדה, עדיין יש שומרים בשדות ועוד אנשים הגרים במרחקים וכן זקנים וחולים שאינם יכולים לשמוע את התפילה מפי הש"ץ.)

אך מאחר שכבר מצינו בדברי התוס' והרא"ש שטעם תקנת החזרה השתנה בימינו משום שכולם יודעים להתפלל, ומלבד הסברא שתקנת חכמים לא זזה מקומה נוסף לה עוד טעם אחר, כך יש מקום לומר שמכיון שרבו בימינו עם שבשדות נוסף עוד טעם להשארת החזרה במקומה. וצ"ע.

ויש להוסיף עוד טעם בדבר. שהרי בלאו הכי צריך עיון על החילוק בין תפילת הש"ץ בראש השנה לשאר הימים לגבי העם שבשדות, שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת והרי הם כאנוסים, ואם כן מה לי ראש השנה ומה לי יום אחר.

ולכן נראה לענ"ד שחכמים לא רצו להתיר לאנשים המדירים את רגלם מבית הכנסת לסמוך על תפילת הש"ץ, אלא הם חייבים לבוא לבית הכנסת ולהתפלל בעצמם. ורק בתפילת ראש השנה, שממילא תיקנו לרבים שיכולים לצאת על ידי הש"ץ בגלל אורך התפילה, אגב הכי תיקנו לעם שבשדות שגם הם יכולים לסמוך על כך. ומאחר שגם טעם זה מצטרף לתקנה של חזרת הש"ץ, י"ל שגם בשאר ימות השנה תפילתו מועילה להוציא את העם שבשדות, אלא שאין מורין כן לכתחילה לציבור כדי שלא יסמכו על כך ויימנעו מלהתפלל בעצמם. ואע"פ שאין מורין כן לציבור, מ"מ מורין כן לש"ץ לחזור על תפילתו, ויש סברא לומר שהסיבה לכך היא כדי להוציא בדיעבד את העם שבשדות. ודבר זה מסתבר כי הוא נאמר במפורש בגמ', בעוד שהטעם של קדושה לא מוזכר במפורש, ועדיין צ"ע.

ב. היחס בין שני הטעמים שהביא בטור

הגרשז"א בשו"ת 'מנחת שלמה' (ח"א, סי' ב) האריך לדון בשני הטעמים שהביא הטור, האם תרי מילי נינהו, או שהכל תקנה אחת. והביא בשם ספר 'מאורי אור' (סי' קט) נפ"מ לדבר, במקום שהש"ץ דילג בטעות על הקדושה והמשיך בתפילתו וסיים "האל הקדוש", אם צריך לחזור על התפילה, או די לו באמירת קדושה בלא חתימה אחר התפילה. וסבר לומר דתרי מילי נינהו, שחזרת הש"ץ נתקנה כדי להוציא את מי שאינו בקי, ואילו הקדושה נתקנה לקיים את מה שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ברכות כא, ב), ואין התקנות תלויות זו בזו.

אך דעתו של הגרשז"א נוטה יותר לסברא שחזרת הש"ץ נתקנה משום הקדושה, ומשום כך לא מצינו שתקנו קדושה בלא החזרה, וכמו כן אין חזרה ללא קדושה. ולכן לדעתו די בטעם השני שהחזרה משום קדושה כדי לחייב את הש"ץ שטעה ודילג על קדושה לחזור שוב על כל תפילתו, והוא הדין אם טעה בעשי"ת ולא אמר 'המלך הקדוש' שחייב לחזור גם על הקדושה.

אך גם לדעתו מסתבר לחלק בין ש"ץ שטעה בחזרה לבין ש"ץ שטעה בקדושה, ורק כאשר טעה בחזרה עליו לחזור גם על הקדושה כי אין חזרה ללא קדושה. אך אם הש"ץ לא טעה בחזרה והציבור אמר קדושה כדין ורק הוא אישית טעה ולא אמר קדושה כהלכה, יש לומר שטעותו זו אינה מעכבת את החזרה כולה כי לענין זה הוא נידון כיחיד, ולא מצינו שתקנו חזרה רק בשביל חיוב הקדושה של היחיד. ולא נראה שבגלל טעות זו של הש"ץ הציבור כולו לא קיים את החזרה עד כדי כך שצריך להחזיר אותו על תפילתו.

יתרה מזו, גם לשיטת הטור יש מקום להסתפק אם הקדושה, אפילו של הציבור כולו, מעכבת את החזרה או לא. ויש לדקדק בגוף דברי הטור, שהרי הנפ"מ שכתב לענין מי שאיחר לתפילה ואם יתפלל בציבור לא יספיק לקדושה כבר נזכרה בגמרא (ברכות כא, ב) בהקשר אחר. שם הובאה נפ"מ זו ביחס למחלוקת האמוראים אם יש קדושה ביחיד, או שקדושה בעיא עשרה. ומשמע, שאמנם הקדושה חשובה יותר מן התפילה בציבור, אולם לא זה היה הטעם של תקנת החזרה על התפילה.

ולשיטתו צריך לבאר, שגם הוא מודה שאמירת הקדושה אינה הטעם העיקרי לתקנה, וגם לדידו אין זה אלא טעם נוסף לתקנה. ובזמן הזה שכולם יודעים להתפלל טעם זה הפך להיות חשוב יותר, אולם אין להסיק מכאן שש"ץ שלא אמר קדושה חזרתו בטלה עד כדי כך שצריך לחזור שוב.

ובר מן דין, בנד"ד נראה שטעותו של החזן ודאי אינה מעכבת את החזרה על התפילה. שהרי אין תפקידו של הש"ץ להוציא את הציבור ידי חובת הקדושה כשם שהוא מוציאם ידי הברכות, וכל הענין של הקדושה שהצבור עונה אחריו ובאמירה זו הם יוצאים ידי חובת הקדושה בציבור. ואמנם ודאי שגם הש"ץ עצמו חייב בקדושה, ולעיתים הוא אף מוציא אחרים שאינם יכולים לענות בעצמם, אך בדיעבד כשלא אמר קדושה בעצמו אין לומר שכל תפילתו היתה פסולה, שהרי הציבור הוא העיקר וסוף סוף הציבור אמר קדושה. והשאלה מתמקדת רק בנקודה אחת: האם ש"ץ שלא יצא ידי חובתו בקדושה כל חזרתו לבטלה וצריך לחזור שנית על תפילתו, או שמא החזרה לא היתה לבטלה ורק הוא אישית לא יצא י"ח קדושה. ושאלה זו תלויה בטעם החזרה.

מסקנה

מכיון שחזרת הש"ץ תוקנה מלכתחילה כדי להוציא את שאינו בקי ותקנת 'קדושה' היא רק טעם נוסף לחזרה שהוזכרה על ידי הפוסקים, נראה שאין צורך לחזור שוב על התפילה כדי שהש"ץ יצא ידי חובת 'קדושה'. ואע"פ שבימינו הטעם של הוצאת מי שאינו בקי אינו קיים כל כך (אם כי הראנו פנים לקיומו של טעם זה גם בימינו) והטעם, שהחזרה נחוצה כדי לומר 'קדושה', חשוב היום יותר – מכל מקום כיון שהש"ץ חזר כבר על התפילה כדינה המקורי והשומעים יצאו ידי חובת 'קדושה' אין להם צורך לחזור שוב על כל התפילה ולהכנס לחשש של ברכות שאינן צריכות. אלא שהש"ץ עצמו לא יצא ידי 'קדושה', ולכן ראוי לו להצטרף ל'קדושה' במנין אחר.