סימן טז - בניית מקוה במקום בית כנסת

ראשי פרקים

שאלה

א.   כיצד ניתן למכור בית כנסת?

ב.  מהו בית כנסת של כפרים?

ג.  מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

ד.  שיטת השו"ע

ה.  מדוע קדושת בית הכנסת בטילה?

ו.  הכרעת ההלכה בדין קדושת ביה"כ במקום מחלוקת או ספק

ז.  תשובת הגר"מ פינשטיין

מסקנה

*  *  *

שאלה

בעיר רמת גן ישנו בית כנסת ובו שני מפלסים, מפלס עליון ומכובד שבו נוהגים להתפלל בימי שבת וחג, ומפלס תחתון, צנוע יותר, שבו נוהגים להתפלל בימות החול. כעת מבקשים להסב את המפלס התחתון למקוה, ובכך להפקיע אותו מקדושתו. על פי הצעה זו, המקוה יבנה במקומו של ביהכנ"ס התחתון, ובתמורה מקום התפילה בימי חול יועתק לחזית בית הכנסת. ואמנם נשקלה גם האפשרות להשאיר את מבנה בית הכנסת על מתכונתו הנוכחית, ולבנות את המקוה בחזית ביהכנ"ס כתוספת לבנין הנוכחי. אך בצדק הובע החשש, שמיקום המקוה בחזית ביה"כ עלול להביא לפגיעה בצניעותן של הטובלות בו. בעוד שלפי ההצעה האלטרנטיבית הכניסה למקוה תהיה מאחורי ביהכנ"ס, והצניעות תישמר בצורה יותר טובה. האם מותר לעשות כן?

מן הראוי לציין שביהכנ"ס המדובר הוא היחיד בכל השכונה, והוא נועד לתושבי השכונה.

א. כיצד ניתן למכור בית כנסת?

השאלה שאנו דנים בה מתחלקת לשתים. שאלה אחת נוגעת לעצם האפשרות לשנות את ייעודו של בית הכנסת ולהפקיע את קדושתו, והשניה ספציפית יותר בנוגע להצעה להקים במקומו מקוה טהרה, שהצניעות אינה נשמרת בתוכו ובזה הוא גרוע יותר משאר תשמישי חול.

לגבי השאלה הראשונה שנינו במפורש (מגילה כה, ב): "בני העיר שביקשו למכור... בית הכנסת לוקחין תיבה", ופשוט שמכירתו מוציאה אותו לחולין. ומכאן יש ללמוד שמותר למכור בית כנסת ולהפקיעו מקדושתו, ובלבד שישתמשו בדמיו למטרה שיש בה עילוי לקדושתו משום "מעלין בקודש ואין מורידין". ועל אחת כמה וכמה שניתן להפקיע את חלק מן המבנה מקדושתו, ולהחיל את אותה הקדושה עצמה על החלק הנוסף שעתיד להבנות, ואין לך פדיון טוב מזה.

אך יישומו של דין זה אינו פשוט. משום שסתם בית כנסת אינו נחשב לרכושם הפרטי של הגבאים או של המתפללים בו, אלא של הציבור כולו במעגל הרבה יותר רחב, ומשום כך הם אינם מוסמכים למוכרו אלא בהסכמתם של נציגי הציבור שהוסמכו לכך. ואם כי, מצאנו בהלכה (שם) בית כנסת שיש עליו בעלות פרטית, כמו בתי הכנסת של כפרים, או כשנבנה מלכתחילה על דעת החכם שבעיר, אך לכאורה סתם בית הכנסת הינו רכוש של הציבור כולו. והטעם לכך, משום שהכספים להקמתו באים מקרנות ציבוריות ומתורמים פרטיים המייעדים את בית הכנסת לציבור כולו, ורק ניהולו היום יומי נמסר בידי ועד מתפללים או עמותה מסויימים, ולקהילה מצומצמת המתגבשת סביבם.

ומאחר שמדובר בבית כנסת של רבים אין יכולת למכרו או לשנות את ייעודו, אלא על ידי טובי העיר במעמד אנשי העיר.

ואמנם, כאשר תנאים אלו מתקיימים ניתן לכאורה להפקיע את בית הכנסת מקדושתו, ולהעבירה לבית כנסת שנבנה במקום אחר. אך יש להעיר שמפשט דברי הרמב"ם (הל' תפילה פי"א הל' טז) והשו"ע (סי' קנג סע' ז) משמע שאין מוכרין בית כנסת של רבים לעולם, ואפילו לא על ידי טובי העיר ובמעמד אנשי העיר. ואילו את סוגיית הגמרא שהתירה זאת הם מעמידים בבתי כנסת של כפרים בלבד. (ועיין בספרי 'באהלה של תורה' ח"ב סי' יב, שם הרחבנו בכמה פרטים הנוגעים לדרך הפקעת בית הכנסת מקדושתו). ולשיטה זו לא מצאנו דרך היתר להפקיע את בית הכנסת מקדושתו, אלא אם נגדיר אותו כבית הכנסת של כפרים, וגם אז אנו נזקקים למכרו דווקא על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר.

וכשאנו באים לקבוע באופן מעשי מי הם שבעת טובי העיר בזמננו, נלענ"ד שז' טובי העיר לענין זה הם חברי המועצה הדתית, ולא גבאי בית הכנסת.

אמנם מועצת העיר היא בעלת סמכות גדולה יותר, והסברה היתה נותנת לכאורה שהיא תיחשב כשבעת טובי העיר לעניין זה. והראיה, שהקצאת הקרקעות לבתי הכנסת נעשית בדרך כלל על ידה, והיא זו שמאשרת את קביעת ייעודו של המקום כבית תפילה. ואילו המועצה הדתית אינה אלא זרוע משנית, שאין בכוחה לבנות בתי כנסת או לשנות ביוזמתה את הבעלות על המקום. אך לצערנו, מכיון שרוב היושבים במועצת העיר אינו מבין בערכו של ביכנ"ס, לכן נוסדה המועצה הדתית למטרה זו בדיוק, שהיא תשמש גוף מקביל למועצה המקומית לעניינים דתיים, ומועצת העיר סומכת על שיקוליה.

ויש להדגיש, שאין לראות את גבאי הכנסת בלבד כז' טובי העיר לענין זה. וזאת מכיון שבדרך כלל תיקצוב הבנייה של בית הכנסת נעשה בעיקרו על ידי גופים עירוניים וממשלתיים (באמצעות העיריה) ובכספי ציבור אחרים, ובודאי המגרש ניתן ע"י העיריה ויעודו נקבע על ידה לשמש כבית תפילה בלבד. ומשום כך חיוני לשתף גוף עירוני במכירת ביהכנ"ס, ובקביעת ייעודם של הנכסים האחרים שנקנו בדמיו לטובת העיר. מה עוד, שלדעת הרמב"ם והשו"ע אפילו בית כנסת של כפרים אינו יכול להמכר על ידי בעליו, אלא בהסכמתם של ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר.

אך מאידך, נלענ"ד שאין צורך שכל אנשי העיר יהיו שותפים למכירה. וזאת משום שבמציאות של ימינו כל ביכנ"ס משרת רק את קהילתו ולא את בני העיר כולם, והם אינם יכולים להתנגד למה שנעשה שם. ודי ליידע את מתפללי ביהכנ"ס באמצעות לוח המודעות של ביהכנ"ס. וגם אם חלק מן התורמים פרשו אח"כ מן הקהילה הם אינם יכולים להתנגד, משום שהבעלות על המקום וניהולו מסורים בידי הקהילה הפעילה במקום.

ואמנם, יש מקום לדון באפשרות פשוטה יותר לחלל את בית הכנסת בלא להזדקק להסכמת שבעת טובי העיר, וזאת על ידי העברת הקדושה מן המבנה הישן למבנה החדש בדרך של פדיון. אך גם אם דרך זו אפשרית, ודאי אין בה כדי להפקיע את המקום לגמרי מכבודו, ופשוט שאין היתר לבנות שם מרחץ ומקוה אלא בדרך שהצענו.

ב. מהו בית כנסת של כפרים?

ולענ"ד נראה שיש לדמות יותר את בית הכנסת שאנו דנים בו ואת רוב בתי הכנסת המצויים בזמננו לבית כנסת של כפרים ולא לבתי כנסת של כרכים. ולאור זאת, יש דרך להתיר להפקיע אותו מקדושתו ולהשתמש בו לחולין, בהסכמת בני הקהילה המצומצמת בצירוף נציגי המועצה הדתית בלבד, ואין צורך בהסכמתם של התורמים לבנייתו ושאר בני העיר.

שהרי התוספות (מגילה כו, א ד"ה כיון) הביאו שני טעמים לכך שחכמים החמירו בבית הכנסת של כרכין, וז"ל:

נראה לפרש הכי, כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו, מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו.

ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ובסמוך נמי דקאמר רב אשי דאדעתא דידי קאתו היינו ממה שנותנים בו לעשות רצונו.

ומדבריהם עולות שתי הגדרות אפשריות לביכנ"ס של כפרים:

א. בית כנסת שנבנה לשמה של קהילה ספציפית ואינו עומד לשימושם של כל בני העולם.

ב. בית כנסת שנבנה ומוחזק מכספם של בני הקהילה.

ויש לבחון את מעמדו של בית הכנסת בנד"ד לפי כל אחת מן ההגדרות הללו.

לפי ההגדרה הראשונה פשוט יותר להגדיר מקדש מעט זה שבו אנו דנים כבית הכנסת של כפרים, כיון שנבנה מלכתחילה עבור תושבי השכונה. ומאחר שהוא אינו עומד במקום מרכזי בעיר אלא בתוך שכונה מסויימת, ודאי שאינו מיועד מעצם הקמתו לשמו של ציבור המתפללים שמחוץ לעיר. ואם כי פה ושם מזדמן מן הסתם לבית הכנסת אורח לא מקומי, והוא רשאי להתפלל במקום כשאר המתפללים הקבועים, אך ודאי שייעודו העיקרי של ביה"כ אינו אלא לשרת את תושבי השכונה בלבד. וראיה עצובה לכך מבתי כנסת רבים ההולכים ומתדלדלים עם הזדקנותו של הציבור הדתי הגר בשכנותם, והם אינם זוכים להתמלא במתפללים אחרים הגרים בשכונות סמוכות.

אך לפי ההגדרה השניה, מעמדו ההלכתי של בית הכנסת נקבע לכאורה על פי המקורות הכספיים ששימשו לבנייתו. ובנד"ד המקום לא נבנה מתרומותיהם של המתפללים הקבועים בלבד, אלא חלק גדול מכספי בנייתו ניתנו ע"י העיריה והממשלה ותורמים אחרים, ומבחינה זו ראוי להגדירו כבית הכנסת של כרכים. וכמדומה לי שזו המציאות השכיחה בסתם בית כנסת שבזמננו, שגם אם נבנה בכספים פרטיים ובוניו לא זכו לסיוע ישיר מן הרשויות, עדיין מדובר בכספי ציבור המגוייס מתורמים חיצוניים שטובת הציבור כולו לנגד עיניהם, וגם הרשויות הציבוריות שותפות בהקמתו לפחות בהקצאת מגרש וכדו'.

ולכאורה, לפי הגדרה זו אין אפשרות להפקיע את בית הכנסת מקדושתו, לשיטת הרמב"ם והשו"ע. וגם לדעת המתירים, יש הכרח להוועץ עם כל התורמים ולקבל את הסכמתם למכירת המקום.

אולם לאמיתו של דבר היא הנותנת. דווקא מכיון שלרשויות היה חלק נכבד בבניית בית הכנסת מסתבר שלנציגי העיריה יש את הסמכות למכור את חלקם, ואזי דינו יהיה כשאר בתי הכנסת של כפרים. ומבחינה זו המציאות בזמננו שונה מבתי כנסת של כרכים בימי חז"ל.

חז"ל עסקו במציאות שהתורמים לבניית ביה"כ בכרך הלכו לעולמם, ולעולם יש לחוש לאחד מהם העומד בסוף העולם שמא אינו מסכים עם המכירה. אך בזמננו, כשהמימון העיקרי בא מגופים מסודרים יש מקום לומר שהדבר תלוי בהם, והם רשאים למוכרו בשיתוף עם בני הקהילה וציבור המתפללים הקבוע. וגם אם הרכבם של גופים אלו השתנה מאז כמה וכמה פעמים, עדיין שמם עליהם. ומשום כך, כשרוצים למכור ביהכנ"ס על דעת המתפללים יש צורך לקבל את הסכמתם של ועד בית הכנסת ונציגי הציבור העירוניים, ודי בכך.

ויש להוסיף עוד טעם אחר להלכה זו. שהרי כסף או סיוע אחר שניתנו על ידי הרשויות לא ניתנו מלכתחילה לצרכי הכלל כולו, אלא לצורך הספציפי של אנשי המקום. ומסתבר, שהגוף הנותן סמך מלכתחילה על שיקול דעתם של נציגי הציבור שהתגבש סביב בית הכנסת ומסר את המקום לבעלותם, ולענין זה יש לו דין בית כנסת של כפרים. וכל עוד מדובר בניהול היום יומי של בית הכנסת, המתפללים הקבועים ונציגיהם רשאים לנהוג בו מנהג בעלים. ורק משום שמדובר בשינוי כל כך גדול מן התוכנית המקורית שמחייב הפקעת חלק מביה"כ מקדושתו, מן הראוי לשתף בענין גם נציגים עירוניים שמופקדים על צרכי העיר כולה. מה עוד, ששיקול דעתם נחוץ כדי לייצג בנאמנות את הגורמים שתרמו מכספם מתחילה לבניית ביה"כ.

ונמצא, שעיקר תפקידם של ז' טובי העיר במכירת בית כנסת בזמננו אינו נובע מן הבעלות שיש להם עליו, אלא משום שיש להם ראיה רחבה יותר של צרכי העיר כולה, והם יכולים לשקול באופן אובייקטיבי אם ישנה הצדקה למכירה זו.

ובר מן דין, הרי בלאו הכי ראשונים רבים כמו הרשב"א, והמאירי, והר"ן, והרא"ש נקטו כפירושו הראשון של התוס', שהגדרת בית הכנסת של כרכים אינה תלויה בשאלת המימון של הקמתו, אלא בייעודו של המקום שמן הסתם הקדישוהו לדעת כל העולם. וכבר כתבנו, שלפירוש זה מסתבר יותר להגדיר סתם ביה"כ בזמננו כבית כנסת של כרכין. וכבר כתב בב"י (סי' קנג) שכן דעת הרמב"ם והטור, וכן פסק בש"ע (שם סעיף ז).

ואם כי, בנד"ד לא מדובר בהפקעת קדושת ביה"כ בלבד אלא גם בפעולה מקבילה של הקדשת מקום אחר שישמש לתפילה, ובסך הכל מדובר בהחלפת שטח תחת שטח. ולכאורה אם המתפללים הקבועים מסכימים לשינוי המוצע במבנה בית הכנסת, מה איכפת לשאר בני העיר ומה להם למחות בדבר. אך מכיון שהמקום החדש התקדש, שוב אין אפשרות להחליף בינו לבין המקום הישן מבלי להפקיע את קדושתו, ובזאת יש הכרח להיוועץ בז' טובי העיר.

ג. מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

ובאשר לשאלה השניה, האם מותר לבנות מקוה במקומו של בית כנסת לאחר שנמכר והופקעה קדושתו, לכאורה האיסור מפורש במשנה (שם כז, ב):

אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם, חוץ מארבעה דברים: למרחץ, ולבורסקי, לטבילה, ולבית המים. רבי יהודה אומר: מוכרין אותה לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה.

ויש להעיר על משנה זו, שלכאורה יש כאן שלושה דברים ולא ארבעה, שהרי טבילה היא בכלל מרחץ, ומדוע מנתה המשנה את שניהם?

ועלה על דעתי לפרש ש"טבילה" דמתניתין – היינו טבילה במקוה טהרה המיועד לטבילת מצוה. ואע"פ שיש במקוה צד לטיבותא בהשוואה למרחץ רגיל משום שעיקר ייעודו למצוה, עם כל זה אסרוה. וכמו כן, יש עוד צד לטיבותא במקוה טהרה, שהרי סתם מרחץ הוא של חמין ויש בו זיעה ונפיש זוהמיה כמבואר בכמה מקומות בש"ס, ולעומת זאת בטבילה לא נפיש זוהמיה כל כך. ואף מקוואות שלנו שהן חמות הן נקיות מאוד ולא נפיש זוהמייהו. ואף על פי כן המשנה אוסרת להקים מקוה במקום בית כנסת, אפילו לאחר מכירתו, משום צניעות, כי שימוש זה אינו מכובד ואינו הולם את המקום ששימש כביכנ"ס.

ואע"פ שאין ראיה גמורה לסברא זו, לא מצינו באף אחד מן הפוסקים שהתיר לבנות מקוה במקום בית כנסת משום סברא זו שטבילת מצוה שאני, וצ"ע. ולכאורה אין שום אפשרות לבנות מקוה במקום בית כנסת, אפילו לאחר שנמכר.

אך לאמיתו של דבר, שאלה זו של תשמיש בזוי במקום בית כנסת שפקעה קדושתו תלויה במחלוקת הראשונים שם בסוגיא. הראשונים התקשו ליישב את המשנה עם המעשה שהובא בגמרא (מגילה כו, ב):

רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה מהו למיזרעה, אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, וזרעה.

ומשמע, שמותר לעשות תשמיש בזוי בבית הכנסת לאחר שנמכר, בניגוד לדין העולה מן המשנה שאין היתר לעשות בו ארבעה דברים בזויים שנמנו בה, וה"ה לשאר מילי דביזיון. ומכאן הוכיח הרא"ש (שם סי' א) שדין המשנה אינו נוהג אלא בבית כנסת של כפרים שמכרו אותו על דעת עצמם וקדושתו אינה פוקעת לגמרי, אך במקום שטובי העיר מוכרים בית כנסת על דעת אנשי העיר אין בו עוד קדושה מכל וכל, והקונה רשאי לעשות שם אפילו תשמיש של בזיון. ועל אחת כמה וכמה יש להתיר תשמישים אלו בבתי כנסת של כפרים שהפקיעו אותם מקדושתם על ידי ז' טובי העיר, ולא על ידי מכירתם באופן פרטי. והראיה לחילוק זה, שהרי המשנה אסרה על המוכר להוציא את דמי בית הכנסת לחולין, ואילו במקום שנמכר ע"י טובי העיר במעמד אנשי העיר "שרי למשתא ביה שיכרא" (שם).

וכעין זה פסק הרמב"ם (הלכות תפילה פי"א, הלכה יז):

בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן או לבנות בדמיו בית הכנסת אחר או לקנות בדמיו תיבה או ספר תורה צריכין להתנות על הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי, והוא המקום שמעבדין בו את העורות, ולא בית הטבילה ולא בית המים, ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר.

אולם הראב"ד (הובא בכס"מ, שם) חלק עליו וסבר שאסור לעשות בבית הכנסת תשמישים בזויים, גם לאחר שנמכר במעמד אנשי העיר. ולדעתו, יש לחלק בין זריעת קרקע בית הכנסת שאינה נחשבת תשמיש בזוי לבין ארבעת הדברים שהוזכרו במשנה שרק הם אסורים משום בזיון בית הכנסת.

ונמצא, ששינוי ייעודו של חלק מבית הכנסת למקוה טהרה בנדון דידן תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם ניתן להפקיע לגמרי את קדושתו של בית הכנסת התחתון ולבנות בו מקוה ומרחץ, ובלבד שיעשו כן על ידי טובי העיר במעמד אנשי העיר. ואם נניח שביכנ"ס זה נידון כביכנ"ס של כפרים כיון שנבנה מכספי בני הקהילה ולשימוש הקהילה, ממילא יוכלו לבנות שם מקוה אם ימכרוהו במעמד כל בני הקהילה, שהם "בני העיר" לענין זה. אך לדעת הראב"ד המכירה לא תפתור את הבעיה, כי גם לאחר הפקעת הקדושה מביהכנ"ס עדיין אסור לרחוץ בו, ולכאורה אין דרך של היתר לבנות מקוה במקום.

ד. שיטת השו"ע

ולענין פסיקת ההלכה, השו"ע (סי' קנג סעי' ז) פסק כדעת הרמב"ם והרא"ש שניתן להפקיע את בית הכנסת מקדושתו ולהשתמש בו אפילו תשמיש של גנאי, ובלבד שיעשו כן טובי העיר במעמד אנשי העיר. ומאידך נקט, שקולא זו נוגעת רק לבית הכנסת של כפרים, ואילו לגבי בית הכנסת של כרכים פסק שלא ניתן להפקיעו מקדושתו לעולם, כדעת הרמב"ם.

אך המשנ"ב (ביה"ל סי' קנג, ד"ה ואם מכרוהו) האריך להקשות על פסיקת השו"ע שהתיר לעשות שם תשמישי גנאי, והוכיח שדין זה תלוי בעוד סוגיות שבהן הוכרע להלכה באופן שונה. טענתו העיקרית, שדין הפקעת הקדושה מבית הכנסת דומה לדין הפקעת הקדושה משאר תשמישי מצוה שעבר זמן מצוותן, כמו טליתות שבלו והושענא שעבר זמנה, שאסור להשתמש בהם בבזיון. וז"ל:

כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ונמשכו אחריהם הטור ורי"ו. והראב"ד פליג ע"ז וכדמבואר בפוסקים, ולדידיה לא שרו בש"ס להשתמש תשמיש של גנאי אלא בתל חרב בלא"ה אלא שעמד עליו בית הכנסת מקודם, אבל לא שיהיו רשאים לחלל בית תפלה לעשותו בית הבורסקי וכדומה.

 והנה הר"ן ומאירי הביאו ב' דעות אלו ולא הכריעו, והרשב"ץ ח"ב סי' ק"ע החזיק בדעת הראב"ד עי"ש.

ובאמת דקולא יתרתא היא, לפי מה שהחליטו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דבית הכנסת הוי כשאר תשמישי מצוה, כסוכה ולולב ושופר וכדומה. אלא דאם הסכימו שבעת טובי העיר במעא"ה למוכרו, א"כ גילו דעתם שאין להם עוד צורך בו, והוי כמו תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן שנזרקין עיי"ש בדבריהם.

ואם כן, דין זה עצמו בענין טליתות של מצוה שבלו תלוי במחלוקת זו שבין הרמב"ם לראב"ד. לדעת הרמב"ם יצא שטלית שבלתה פקעה לגמרי מקדושתה ומותר לעשות בה כל תשמיש של חולין אפילו אם הוא תשמיש מגונה כמו שנקט לענין בית כנסת, ואילו הראב"ד (הובא בר"ן שבת מח, ב) נקט במפורש שקדושתה אינה פוקעת לגמרי וגם לאחר שבלתה אסור ליחד אותה לתשמישי גנאי.

והנה, המחבר (סי' כא סעי' ב) פסק בענין טלית שבלתה כדעת הראב"ד והר"ן (שם) ואסר לייחד אותה לתשמיש מגונה, ולכאורה פסיקתו שם סותרת את פסיקתו בענין בית כנסת שנמכר. וכמו כן, לענין הושענא שעבר זמן מצוותה פסק (סי' תרסד סעי' ח) שאסור לעשות בה שימוש של גנאי, ומקור דין זה ב'אור זרוע' שהביא כן בשם ספר קדמון. ונמצא לפי סברת המשנ"ב, שדין בית הכנסת שנמכר שנוי במחלוקת הראשונים, ויש לצרף לדעת הראב"ד שאסר לעשות בו תשמיש מגונה גם את דעת הר"ן והרשב"א והאו"ז, ופלא על המחבר שפסיקותיו סותרות זו את זו. ולכן הביה"ל מפקפק על פסיקתו כאן לענין בית כנסת שנמכר, וזו מסקנתו:

וא"כ לפי מה דפסק המחבר (בסי' כ"א ס"ב) בטליתות של מצוה שבלו שאין לו ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלין. וא"כ ה"ה בעניננו אינו נכון וכ"ש לשיטת הר"ן שהטילו בו קדושה מדבריהם, א"כ עדיפא עוד משאר תשמיש מצוה ובודאי דאין להשתמש בו תשמיש של גנאי.

איברא דיש לומר דדינא (דסי' כ"א) הנ"ל באמת אינו מוסכם, דהא מרא דהאי שמעתא דסי' כ"א הוא הראב"ד וכמו שמובא שם בב"י. ואפשר דאזיל לטעמיה בכאן, ואפשר דהרמב"ם באמת פליג שם אדין הנ"ל אכן המחבר דפסק להא דראב"ד (בסי' כ"א) הנ"ל.

וגם בסי' תרס"ד (ס"ח) מובא ג"כ דין זה גבי הושענא בשם או"ז פ' בני העיר. עיי"ש באו"ז שמביא כן בשם ס' הקדמון בשר ע"ג גחלים, א"כ היכי שרינן הכא להלוקח לעשות בו בית המרחץ או בית הכסא.

ולכאורה יש להעיר על דברי המשנ"ב שהם סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי אדרבה לדעת הרמב"ם קדושת בית כנסת גדולה יותר מקדושתם של תשמישי מצוה. ולא יתכן לומר שהוא מיקל יותר מן הרמב"ן (בסוגייתנו) הסובר שקדושתו זהה לקדושתם, ומן הר"ן הסובר שקדושתו אינה אלא מדרבנן. שהרי לדברי הרמב"ם (סה"מ מ"ע ס) קדושת בית הכנסת היא מן התורה, כקדושת בית המקדש, ואם בכל זאת היקל והתיר להשתמש בו תשמישי גנאי לאחר שנמכר ע"י שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר על כרחך יש טעם בדבר.

ואדרבה, מסתבר ללמוד מן הרמב"ם לרמב"ן, שעל כרחך גם הוא יודה בדין בית כנסת שפקעה קדושתו שמותר להשתמש בו תשמיש של גנאי. והלא הדברים קל וחומר, ומה קדושת ביכנ"ס שלדעת הרמב"ם הוקשה לזו של המקדש, ואעפ"כ כשפקעה מותר לעשות שם תשמיש מגונה, קדושת ביה"כ לשיטת הרמב"ן שאינה אלא כקדושת תשמישי מצוה, על אחת כמה וכמה! ובן בנו של קל וחומר לדעת הר"ן הסובר שקדושתו קלה עוד יותר! ועל כרחך צ"ל שאין לדמות תשמישי מצוה שבלו ועברה מצוותן לבית כנסת שהופקעה קדושתו ע"י שבעת טובי העיר.

ובטעם הדבר יש לומר כמו שכתב המשנ"ב עצמו שקדושת בית כנסת שאני, שהיא כעין קדושה על תנאי. וז"ל (שם בהמשך דבריו):

ואפשר היה לומר, דלפי מה שכתבנו לעיל בביאור הלכה סברא אחרת בטעמא דטובי העיר במעא"ה משום דמסתמא כולם מקדישים אדעתם והוי כמו הקדישו על תנאי, אפשר דלפי סברא זו מש"ה שרי אפילו בתשמיש של גנאי, כיון דתלו בדעתם והרי הם הסכימו לזה.

אלא דעדיין קשה דלא מסתברא כלל דיהבי אדעתא דידהו כ"כ אפי' למעבד בה ביה"כ. היוצא מדברינו דמסתברא דכמו דפסקי' בסי' כ"א לענין ציצית ובסי' תרס"ד לענין הושענא שאין להשתמש בהם דבר של גנאי ה"ה הכא. וכ"ש הוא, מפני שהוא דבר קבוע וניכר ובזיון גדול להשתמש בה בקלות ראש וכמ"ש הריטב"א בסוגיא דאוגרה ומשכונא דמשום זה חמור בית הכנסת משאר תשמישי מצוה עיי"ש:

ואם כי, למסקנה המשנ"ב דחה סברא זו שקדושת בית הכנסת היא על תנאי והכריע לחומרא, נראה להוכיח כסברה זו מן ההשוואה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן כפי שביארנו לעיל, וכדי ליישב את פסקי המחבר שלא יהיו סותרים זה את זה. וגם אם נקבל את טענת המשנ"ב כנגד סברה זו, שודאי בני העיר אינם מרשים לשלוחיהם לעשות את בית הכנסת לבית הכיסא וכיו"ב, על כרחך יש איזו סברה אחרת לחלק בין בלאי טבעי של תשמישי מצווה לבין הפקעה אקטיבית של הקדושה מבית הכנסת.

ה. מדוע קדושת ביה"כ בטילה?

ואמנם יש להעיר על דברינו ממה שכתב בחלקת יואב (או"ח סי' ד) בביאור דברי הרמב"ם, שקדושת בית כנסת אינה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. ואע"פ שבדרך כלל לא מצינו בספר המצוות שהרמב"ם הביא דינים מדרבנן, מ"מ יש מקרים יוצאים מן הכלל שהרמב"ם מביא הלכות מדרבנן בסהמ"צ. יעוי"ש.

ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן י) שהוכיח אף הוא כדעת ה'חלקת יואב' מדברי הרמב"ם (בית הבחירה פ"א הל' כ):

אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבהכ"נ, אין בונים אותם להר הבית.

ובכס"מ שם הביא מקור לדין זה מן התוספתא (מגילה פ"ב ה"י): "אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונים אותם בהר הבית", והרמב"ם פירש שמדובר באבנים שנחצבו לצורך בית כנסת, אלא שהן נחשבות לאבני הדיוט מצד קדושתם בהשוואה לאבני הר הבית. ומכאן יש להוכיח שקדושת בית כנסת אינה מדאורייתא, שאם כן לא היה לרמב"ם להחשיבו כשל הדיוט, בעוד שהוא חשוב בכלל מקדש. אם כי למסקנה הכס"מ נותר בצ"ע. ויתכן משום שי"ל שגם אם נניח שקדושת ביכנ"ס היא מהתורה, יחסית לקדושת המקדש היא נחשבת כצורך הדיוט.

והיה מקום להעיר על דברינו לאידך גיסא, שהרי אף הושענא הוקדשה מראש לשמש למצוותה לזמן מוגבל בלבד. ואם כן, דינה היה צריך להיות לפחות כמו בית כנסת שהופקעה קדושתו ע"י ז' טובי העיר. וכשם שהם מוסמכים להפקיעו לגמרי מקדושתו ולמוכרו לשם תשמישי בזיון כפי שנקט השו"ע, משום דאדעתא דידהו הקדישוהו וניתן להשתמש בתנאי זה כדי להפקיע את קדושתו, כך היה מקום לומר גם לגבי הושענא שגם היא הוקדשה אדעתא דהכי. ומאחר שהמחבר פסק שאין לעשות בה תשמישי בזיון, על אחת כמה וכמה שיש לפסוק כן לענין בית כנסת.

אך יש לדחות גם הערה זו, על פי מה שכתבנו לעיל לחלק בין קדושת בית כנסת שהופקעה בידיים לבין קדושת תשמישי מצוה שעבר זמנם. ואע"פ שהושענא זו הוקדשה מלכתחילה לזמן קצוב, י"ל שמצינו מקרים בהם קדושה זמנית חמורה יותר מקדושה קבועה שהופקעה, והיינו משום שקדושה זו קבועה מחמת עצמה ורק נסיבות חיצוניות גורמות להגביל אותה בזמן. וכגון בהושענא, שאסור להשתמש בה בדרך בזיון לאחר מצוותה משום שקדושתה קבועה מצד עצמה, ורק נסיבות אחרות גורמות להפקיעה מקדושתה, כפי שנבאר להלן.

ולדוגמא, המאירי (בפירושו לסנהדרין מב, א) מחייב נשים בקידוש לבנה אע"פ שמצוה זו תלויה בזמן. ועל כרחך משום שהברכה אינה תלויה בזמן בעצם, אלא במקרה, כי למעשה היא תלויה בהתחדשות הירח. ובדומה לכך נקט ב'טורי אבן' (מגילה כ, ב) שביכורים אינם נחשבים למ"ע שהזמן גרמא אע"פ שהם תלויים בעונת הפרי, אין זו סיבה להגדיר את מצות הפירות כתלויה בזמן. ובדרך זו נלענ"ד לבאר גם את דברי הרמב"ן (קידושין לד, אם כי יתכן שהגירסא משובשת) הסובר שספירת העומר נחשבת למצוה שאין הזמן גרמא, והיינו משום שבעצם מצוה זו אינה תלויה בזמן זה או אחר אלא בהקרבת העומר, אלא שהעומר קרב בזמן מסוים ורק מחמתו נקבע לה זמן. (והוא הדין לגבי קדושת נזיר, עשו"ת אב"מ סי' כב).

וכך היה מקום לומר גם לגבי ההושענא, שבעצם גם מצוה זו אינה תלויה בזמן אלא בניסוך המים, אלא שניסוך המים קבוע בחג והרי היא נגררת אחריו במקרה ולא בעצם, ודוחק.

ואמנם, הרמב"ן עצמו השווה את קדושת בית הכנסת כשפקעה לקדושת מצוה שעבר זמנה, וביאר שכחם של ז' טובי העיר הוא ביכולתם להגדיר שעבר זמן מצוותו של בית הכנסת. ולפי סברא זו גם קדושתו של בית הכנסת היא קבועה מצד עצמה, ורק משום שהנסיבות גרמו לכך שעבר זמן מצוותו לכן ניתן להפקיע אותה. אך לפי הרמב"ם אין כל הכרח להשוואה זו.

עוד יש לתרץ את קושייתנו על הרמב"ם, כפי שכתבנו במקו"א (באהלה של תורה ח"ב סי' יב) בדעתו שקדושת בית כנסת דומה יותר לקדושת המשכן. דהיינו, שהמקום בו הוקם המשכן התקדש בקדושה זמנית, וכשהמשכן נעקר ממקומו פקעה קדושת המקום לגמרי, ומבחינה זו היא גרועה יותר מקדושת תשמישי מצוה שעבר זמנם, וכפי שיוסבר להלן. וכמו כן, מצינו בענין הר סיני שקדושתו פקעה לגמרי לאחר מתן תורה. ויש לדייק מן הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג), משמע שהפסוק מתייחס גם לצאן ולבקר שהוזכרו בין מי שנאסרו לעלות אליו קודם לכן, ועליהם נאמר "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג). ונמצא, שמאותה שעה ואילך מותר להעלותם על ההר, אע"פ שסתם בעלי חיים מטילים גללים ואי אפשר למונעם מכך.

ואם כן, מוכח שקדושת הר סיני והמשכן פוקעת לגמרי, וקילא טפי מתשמיש של מצוה שאינו פוקע לגמרי אע"פ שהיא מדאורייתא והם רק מדרבנן, וה"ה לקדושת בית כנסת. ובטעם הדבר י"ל, שתשמישי מצוה בזמן שמצוותן מתקיימת בהם הרי הם בגדר 'חפצא של מצוה', וקדושה החלה על החפצא אינה פוקעת לגמרי. ולעומת זאת, המקום שבו ניתנה תורה ושעליו עמד המשכן אינו מוגדר 'חפצא של מצוה' ואינו שונה מכל מקום אחר בעולם, משום שסדנא דארעא חד הוא. ובדרך זו יש להגדיר גם את קדושתו של בית הכנסת, שהקדושה אינה חלה על קירותיו כקדושת 'חפצא' אלא רק כקדושת המקום, והיינו דווקא כל זמן שהמקום מיועד לשמש לתפילה, וצ"ע.

[ולענין מה שכתבתי שם, שקדושת בית כנסת היא קדושת מחיצות ולא קדושת מקום – הדרנא בי. שהרי במשנה הוזכר דין מעלין בקודש גם ביחס לרחובה של עיר, ומשמע שיש בה איזו קדושה אע"פ שאין לה מחיצות, והדר דינא שקדושה זו אינה תלויה במחיצות אלא במקום.]

ו. הכרעת ההלכה בדין קדושת ביה"כ במקום מחלוקת או ספק

וכשאנו באים להכריע להלכה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הראב"ד, נראה לדחות את דברי הביאור הלכה שהכריע כראב"ד, ולאמץ את פסיקת השו"ע שהכריע כרמב"ם. ואע"פ שהרמב"ם והראב"ד שקולים זה לזה, קי"ל שבדרבנן הלך אחר והמיקל וספיקא דרבנן לקולא.

ואמנם לדעת הרמב"ם יתכן שקדושת בית כנסת היא מדאורייתא, אך לשיטתו הרי מותר לעשות בו לאחר מכירתו באופן זה אפילו תשמיש מגונה. ואילו לדעת הרמב"ן והר"ן המחמירים, קדושתו אינה אלא מדרבנן, וגם הם מודים שיש להקל בדין זה במקום ספיקא. ומסתבר למנות גם את הראב"ד עם הסוברים שקדושת בית כנסת היא מדרבנן, ואין ללמוד משתיקתו לרמב"ם שסובר כדבריו שקדושת ביכנ"ס מהתורה, אלא פירש את הרמב"ם כמו החלקת יואב ואחרים שקדושת ביכנ"ס מדרבנן. וא"כ יש מקום להקל בספיקא דרבנן במקום מחלוקת, ובדרבנן הלך אחר המיקל.

ועיין ב'יביע אומר' (שם, בשם ה'ברכי יוסף') שכתב בדעת הראב"ד, שגם הוא מודה שאין קדושה בתשמישי מצוה מצד עיקר הדין, אלא שישראל קדושים קיבלו על עצמם מידת חסידות שלא לזרקם לאשפה ולא לעשות בהם תשמיש מגונה. והביא ראיה לדבר מדין תל שחרב בסוגייתנו, שהראב"ד התיר לעשות בו אפילו ארבעה תשמישים מגונים שהם כזריעה. ולסברא זו ודאי יש להקל בדבר, שאפילו ספיקא דרבנן ליכא אלא רק ספיקא דמנהג.

היוצא מדברינו, שוועד בית הכנסת בשיתוף נציגי המועצה הדתית של העיר כולה רשאים למוכרו ולהוציאו לחולין ובלבד שיעשה זאת על דעת המתפללים. ולאחר מכן רשאים לעשות שם מקוה, מאחר שקדושת המקום פקעה לגמרי. שהרי בית כנסת זה נחשב לביה"כ של כפרים, ולדעת הרמב"ם והשו"ע מותר להשתמש בו לאחר שנמכר אפילו תשמיש מגונה, ואע"פ שבביה"ל פסק כראב"ד מכל מקום ספיקא דרבנן לקולא.

אלא שבכל זאת קשה להתיר תשמיש כה מגונה כמו העמדת בית טבילה בבית כנסת שנמכר, ואע"פ שהוא צורך מצוה גדולה אך מכל מקום גם הגנאי הוא גנאי גדול.

והנה בנד"ד יש להקל מסיבה נוספת. כיון שמדובר במפלס התחתון של ביהכנ"ס המשמש את המתפללים בימות החול, ובדרך כלל מקובל לייעד מלכתחילה את המפלס התחתון של בית כנסת לא רק לשם תפילה אלא גם לשם מטרות נוספות, כמו התכנסויות ואסיפות, שמחות וסעודות רשות וכדומה. ותלמד על כך העובדה, שבהזדמנויות כאלו נשים נוהגות לבוא למקום ללא כיסוי ראש ואינן מקפידות על תערובת עם הגברים. ואע"פ שתופעה זו אינה ראויה ויש למחות בהן, ובכלל יש להרגיל את הציבור לנהוג כבוד בבית הכנסת ולשמור בו על הפרדה גמורה ועל לבוש נאות, עכ"פ נמצינו למדים שקדושתו פחותה.

וממילא מסתבר לומר שמלכתחילה מפלס זה נבנה על דעת כן שקדושת ביכנ"ס לא תחול עליו, אלא שיהיה מיועד גם לתפילה בהזדמנויות של צורך. אמנם בנד"ד המקום משמש לתפילה ברוב ימות השבוע, אולם בכל זאת יש להסתפק אם יש לו קדושת ביכנ"ס. ונראה לצרף זאת כסניף להתיר.

ז. תשובת הר"מ פינשטיין

אחרי שסיימתי לכתוב תשובה זו מצאתי שאלה דומה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן נא), בענין בניית מקוה בעזרת נשים של בית הכנסת. ראוי להדגיש את המקום והתאריך שבה נכתבה תשובה זו – בז' כסלו תרצ"ב בעיר ליובאן שבברה"מ. ציון המקום והזמן משמעותיים מאוד לתשובה זו, כיון שמדובר בשמירת טהרת המשפחה בתנאי מחתרת תחת שלטון המגף הסובייטי, כשודאי לא היתה אפשרות למכור את בית הכנסת בפומבי ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ולא היה מקוה אחר. אולם למרות הבדלי התנאים בין מצבנו בארץ כיום לבין בריה"מ בימיה האפלים, יש בתשובה זו כמה יסודות עקרוניים גם לנד"ד, ולכן ראיתי לנכון להביא בזאת את תמציתה. (יש להעיר, שבכל התשובה אין התיחסות מיוחדת לכך שהמדובר בעזרת נשים. כנראה שדעתו היתה שעזרת נשים שוה בקדושתה לקדושת ביכנ"ס). וזו תמצית דבריו בלשונו:

והנכון לע"ד להתיר בכגון זה בג' טעמים, חדא שהתירה תורה למחות שמו הגדול שנכתב בקדושה והוא איסור דאורייתא, כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, וגם עומדת בעזרה בראש פרוע ולב מגולה. וא"כ כ"ש שיש ללמוד מזה שמותר לזלזל בקדושת בית הכנסת לעשות מקוה שהוא ג"כ לעשות שלום בין איש לאשתו ונוסף לזה לסלק מניעת פו"ר והסרת תקלה לא רק לאחד אלא לקהל גדול.

והוסיף עוד טעם שני, להקל בשעת הדחק:

ועוד יש להתיר בשעת הדחק כזה באם ימכרו אף בלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, דיש לסמוך אר' יהודה במגילה דף כ"ז דסובר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה דכיון דלא איפסק בגמ' הלכה כחכמים בפירוש רק משום שהלכה כרבים כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד ס"ס רמ"ב בהנהגות הוראת או"ה.

ולבסוף, הוסיף עוד טעם עקרוני שמתקשר למה שכתבנו:

והנכון לע"ד, דהנה הקשה הרמב"ן דכיון דבית הכנסת יש בו קדושה הרי היא קדושת הגוף ואיך נפדה? לכן צריך לומר דודאי הטילו בו חכמים קדושה כעין דאורייתא בקדשים גמורין. אך ממילא יש חלוק, דבקדשים כל זמן שראויין לא פקעה כיון דהוא ראוי ואין יכולין לחזור מההקדש, דלעולם יש צורך בו, אבל בבית הכנסת שלא ישתמשו בו אין בו צורך הוי כאינו ראוי. אבל כיון שאפשר שלאחר זמן יחזרו וישתמשו בו לכן לא נפקעה הקדושה, ואם היה ידוע שלעולם לא ישתמשו בו היה נפקע אף בלא מכירה, אבל א"א זה לידע ובהמכירה הוחלט זה.

ולכן תליא אם אין צריכין לא לבית הכנסת זה ולא לאחר במקומו וגם לא לקדושה אחרת אז נפקעה כל הקדושה ממנו דאין בו אף קדושת דמים והוי חולין גמורין ומותר הלוקח אף לעשות הד' דברים. ואם צריכים להדמים לבנות בית הכנסת אחר או לקדושה אחרת אז נשארה עליו קדושת דמים והוי מחמת זה עדיין קדושה בגופו שצריך חלול שיחול קדושתו על החלוף, ואף אחר שיתחלל ישאר עליו קצת קדושה באיסור הד' דברים וכדומה כמו דמצינו בקדשים שהוממו.

והנה בלא מעמד אנשי העיר א"א לידע בהחלט שאין חושבין להשתמש בו לעולם דדילמא יש אנשים שרוצים להשתמש בו עתה או לאחר זמן. וממילא אחר שימכרו ששוב לא יהיה אפשר להם להשתמש בו לבית הכנסת אף אם ירצו מאחר שלא יהיה שלהם אלא של הלוקח א"כ שוב אין צורך בו לבית הכנסת ונפקעה ממילא קדושתו.

הנה לפ"ז בדברים שרשאין למכור כמו להספקת תלמידים ולפדיון שבוים ולישא אשה וכ"כ לעשות מקוה כשא"א במקום אחר כי זהו בכלל לישא אשה ועוד עדיף שהוא לכל העיר וגם להסרת תקלה, שודאי אף אם היו נמצאים מוחים היה זה שלא כדין יש לתלות שכולם מסכימים שלא להשתמש בו לבית הכנסת אלא למוכרו לצורך מה שמחוייבין אף שאינו דבר קדושה.

ולכן בעובדא דידן שהוא לעשות מקוה וא"א במק"א, רשאין שבעת טובי העיר למכור אף בלא מאה"ע וגם ליתן לאחד ויפקע קדושתו לגמרי ויוכלו לעשות שם מקוה וזה מותר אף מדינא. אך בלא מכירה ונתינה לא נפקעה הקדושה בהחלטתם לבד משום דאולי לאחר זמן יצטרכו לו כדבארתי. ולכן טוב יותר אם אפשר לעשות מכירה או מתנה אף בלא מאה"ע רק המתעסקים שסמכו עליהם בני העיר כמו הרב והגבאים ולהתנות שמוכרים שלא לדבר קדושה אלא לצורך מקוה ויהיה חולין גמורין גם מדינא.

(ויש קצת סמך לדבריו במבי"ט, הסובר שמותר למכור בית כנסת שאין בו שימוש אפילו ללא הסכמת ז' טובי העיר. ומסתבר לדעה זו, שאם המקום עמד שנה שלמה בלא שום שימוש שקדושתו פוקעת מאליה).

וכאמור, תשובה זו ודאי לא נכתבה בתנאים רגילים וללא ספק הסברא שכתב מרחיקת לכת, אך ודאי יש בה כדי ללמד על העיקרון שעמדנו עליו. שכל עוד מדובר בשיקול דעת סביר של גבאי בית הכנסת בשיתוף עם נציגי העיר, להפקיע את הקדושה מחלק אחד של ביה"כ לצורך מצוה חשובה של טהרת הבית, אין להם לחשוש שמא יש מישהו בעלמא שעלול למחות בהם, ובכחם לעשות כן. שהרי לא מדובר במכירה גמורה של ביה"כ "למשתי ביה שיכרא", אלא בשיפוץ מבוקר של המבנה בכללו שמפקיעים את הקדושה מחלקו האחד, ומרחיבים אותו במקום אחר.

מסקנה

מכיון שהצניעות יפה למקוה, בפרט כשהוא ממוקם ליד ביכנ"ס, ומכיון שהקמת מקוה באזור מאוד נחוצה – יש מקום להתיר זאת על ידי הפקעת בית הכנסת או חלקים ממנו מקדושתו. והדרך לעשות זאת היא מכירתו של החלק הרלוונטי מביה"כ על ידי ועד בית הכנסת ונציגי המועצה הדתית, ורק גוף זה מוסמך לכך על פי ההלכה ובלבד שיעשה כן על דעת המתפללים. ויש להקפיד על כך שדמי הפדיון ישמשו לבניית אולם תפילה חלופי שישמש לתפילה בימות החול, וכך ניתן להתיר לבנות את המקוה על מקומו של האולם הישן.