סימן סד' – חטא (בשביעית) כדי שיזכה חבירך בשבת

 

סימן סד' – חטא (בשביעית) כדי שיזכה חבירך בשבת

     לכבוד

     הרב יהודה עמיחי שליט"

     שלו' למר ולתורתו!

 

בהמשך לשיחתנו, בדבר אשה שקנתה שתילים על מנת לשותלם בגינתה בשבת הקרובה. בתה, בעלת תשובה, רוצה למנוע ממנה חילול שבת. הדרך היחידה הנראית לה היא שהיא עצמה תשתול את השתילים ביום חול, ובכך תמנע מאמה את חילול השבת. דא עקא שהשנה שנת שמיטה, ונפשה בשאלתה, האם מותר לה לעבור על איסור שתילה בשמיטה כדי למנוע מאמה איסור חמור יותר של חילול שבת?

 

א. שמיטה בזה"ז היא לרוב הדעות רק מדרבנן, בעוד ששבת היא לכו"ע מדאורייתא והיא מהחמורות שבמצוות התורה, שהרי המחלל שבת כאילו עובד ע"ז ועונשו סקילה. והשאלה היא, האם מותר לעבור על איסור דרבנן ע"מ למנוע מישראל אחר עבירה חמורה מדאורייתא. 

ולכאורה סוגיה מפורשת היא בשבת (דף ד' א'):

"בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו? - - - 

אמר רב שילא: לעולם בשוגג, ולמאן התירו - לאחרים. מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!"

ובתוספות (שם ד"ה וכי אומרים): "והא דאמר בבכל מערבין (עירובין ל"ב ב' ושם) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה? התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חברו לידי איסור חמור".

והנה בנ"ד הבת לא אשמה בכך שהאם מחללת שבת וא"כ אין להתיר לה לעבור על איסור שביעית כדי להצילה מחילול שבת. אולם מהמשך דברי התוס' משמע שהם חוזרים בהם מתירוץ זה ותנאי זה אינו הכרחי. ואלו דבריהם שם:

"והא דתנן בהשולח (גיטין דף מ"א ב' ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דבהאי פירקא (דף ל"ח ב') א"ר יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם עשרה ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני - - - 

ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ... וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף ל"ח ב') משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים".

וצ"ל שמכוח קושיות אלו התוס' חזרו בהם מתירוצם הקודם1 ותירצו שני תירוצים אחרים: א. שרק כאשר החוטא פשע אין היתר לעבור עבירה קלה ע"מ לזכותו ובמקרה של שחרור העבד והשפחה הם היו אנוסים. 

ב. מצוה דרבים, או מצוה רבה . ואכן בתוס' גיטין (מ"א ב') לא תירצו כלל את תירוצם הראשון בשבת אלא רק את שני התירוצים האחרונים של אונס ורבים. 

וכן תירץ הר"ן (נדפס ע"ש חי' הריטב"א. אם כי צ"ע מהר"ן בגיטין שתי' את הקושיה על ר"א איך שיחרר עבדו להשלים לעשרה שאין איסור לשחרר עבד לשם מצוה כי אין זו מתנת חינם. ומדוע לא תירץ גם בשבת את הקושיות על שחרור העבד והשפחה באותו אופן? וצ"ע) . 

השאלה היא האם שני תירוציהם האחרונים של התוס' חולקים זה על זה? ואת"ל שכן, הלכה כמי מהם? והנה הרשב"א לא הביא תירוץ זה שאנוסים הם, וכן בתוס' הרא"ש האם יש להוכיח מזה שהם חולקים על תירוץ זה? אך הריטב"א הביא גם תירוץ זה שאנוסים הם. וצ"ע איך להכריע את ההלכה. ועיין להלן פרק ג. 

ונלענ"ד ששני התירוצים האחרונים של התוס' משלימים זא"ז ולא חולקים זע"ז. כי את קושיתם של התוס' מהא דכופין את הרב לשחרר את חצי העבד וחב"ח משמע שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, א"א לתרץ משום שהוא היה אנוס שהרי הגמ' בגיטין מ"א ב' מעמידה בתחילת הסוגיא את מציאות היווצרותו של ח"ע וחב"ח, לרבי, שהרב שיחרר את חצי עבדו. במקרה זה הוא היה פושע ובכל זאת אנו כופין אותו לשחרר גם את החצי השני, וע"כ רק משום מצוה רבה. מיהו למסקנה מעמידה הגמ' אפשרות זו של ח"ע וחב"ח בשני שותפין ודברי הכל. במקרה זה השותף השני הוא אנוס. וא"כ למסקנה אפ"ל שמשנת חצי עבד וחב"ח מיירי רק בשני שותפין ונמצא שהרב השני שנשאר רב של חצי עבד הוא אנוס. ואה"נ רב ששיחרר רק את חצי עבדו - כרבי - הוא פושע ולא נכפה עליו לשחרר את חציו השני.

 

ב. ולכאורה אין מקום בנידוננו להתיר לבת לעבור עבירה דרבנן כדי להציל את אמה מאיסור תורה. האם אינה אנוסה אלא פושעת ואינה רבים אלא אישה יחידה וא"כ שני תנאי התוס' להתיר לא חלים עליה.

אולם בכל זאת נראה שיש לדמותה לאנוסה ולא לפושעת, עפ"י מה שכתב הרב קוק זצ"ל באגרות הראיה (ח"א איג' קל"ח) על פורקי העול שבדורנו:

"הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון... כשם שכ' תוס' סנהדרין כ"ו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומד דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכה"ג שכ' כן תוס' גיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאונסין, כן היא ה"שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה".

אולם הדבר תלוי בשאלתנו, האם הלכה כתירוץ זה של התוס'? לכאורה איזו אחריות יש לבת על אמה, הלעיטהו לרשע וכו'. נהי שהאם אינה פושעת אלא כאנוסה, אולם היא מוחזקת לחלל שבת ולכאורה מי שמוחזק לחלל שבת איננו ערבים לו. והדבר תלוי בהסבר דברי הש"ך ביורה דעה (סימן קנ"א ס"ק ו'):

"דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא, ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא. וכל זה לדעת הרב, אבל לפעד"נ דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי, והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".

הש"ך משווה מומר לעכו"ם ומותר לדעתו לסייע למומר לעבור עבירה. ומפשטות דבריו, שמשווה מומר לעכו"ם, משמע שהמדובר במומר לכל התורה כולה, וליתר דיוק במשומד שהמיר את דתו לדת אחרת. ואע"פ שישראל שחטא ישראל הוא והוא מחויב במצוות ואסור אפוא להכשילו בעבירות, עם זאת אין חובה להפרישו מאיסור. והסביר זאת בהרחבה שו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סימן קכ"ו):

"הנה יסוד הערבות הוא בשבועות (ל"ט ע"א) וכשלו איש באחיו - איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה. ומוקי לה כשיש בידו למחות ואינו מוחה. והנה קי"ל מומר מותר להלוותו בריבית ומקור הדברים בבה"ת בשם רמב"ן (שער מ"ו ח"א אות ה') משום שמומר לא מקרי אחיך עי"ש. וכיון דלא נקרא אחיו וערבות ילפי' מקרא דבאחיו. אינו ערב בעד המומר: 

ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות למומר בריבית. מ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי מהר"ל מפראג זצ"ל בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן. וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד, ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומנו. רק מקומנו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומנו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בעניין מומר זוקק ליבום יע"ש. ובדרישה דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ, פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך". 

דבריו יפים למומר גמור, דהיינו משומד שהמיר את דתו לדת אחרת שאין לו חלק ונחלה בישראל וכפי שהוא עצמו מגדיר אותו בתשובה אחרת (חלק יו"ד סימן ק"ט):

     "הנה המומר קי"ל דיש בו שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין. וכן בכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא. ודינו כגוי הבא על המומרת קנאים פוגעים בו וכן לכמה דברים. כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל בתולדתו ע"כ יש בו חומרי זה וזה. ע"כ בנ"ד הקונה כלים ממנו חייבים בטבילה. ומ"מ כלים שקנה הוא מגוי א"צ טבילה ואף שדינו כישראל ג"כ. מ"מ לא שייך בהם טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו כיון שעדיין הם ביד גוי".

אולם הדגול מרבבה פירש שכוונת הש"ך היא שכל העובר עברה במזיד הוא מומר לעניין זה . ר"ל מומר לעבירה אחת אינו בר חיובא באותה מצוה. ובהסבר הדברים נ"ל שהוא אינו רעך במצוה זו וכדעת הרמב"ן שמומר לריבית מותר להלוות לו בריבית משום שאין הוא "אחיך" במצוה זו (והרחיב בהסבר הדברים האב"נ ביו"ד סי' קמג). וא"כ ה"ה במצוות אחרות, כל מי שאינו אחינו באותה מצוה איננו ערבים לו ואיננו חייבים להפרישו מאיסור. (אם כי אין הסברו של האב"נ, הקושר את הערבות עם הנחלה בארץ, עולה יפה עם הגדרה זו, שגם מי שאינו אחיך במצוה אחת אין ערבות כלפיו באותה מצוה. שהרי מסתבר שמי שאינו מקיים רק מצוה אחת עדיין יש לו חלק בארץ). וא"כ דיוננו בדבר ערבות לתינוק שנשבה תלוי בהבנת דברי הש"ך. לדעת האב"נ רק מומר במזיד אינו בכלל ערבות. אך תינוק שנשבה הריהו בכלל ערבות. אולם לדעת ההגמ"ר יתכן לומר שגם תינוק שנשבה מאחר וסו"ס אינו מקיים מצוות בפועל, אינו בכלל אחיך במצוה זו. כי האחווה לא נקבעת עפ"י הזדון והשגגה אלא לפי המעשה. אולם לפי מה שהבאנו לעיל בשם הראי"ה קוק שבימינו אדם כזה נחשב לאנוס ומסתבר שאנוס לא יצא מכלל "אחיך" ורענו הוא במצוות (וכמש"כ הדגמ"ר שם לעניין שוגג שחייבים להפרישו). מה גם שדברי הש"ך אינם מוסכמים (עיין מג"א סי' שמ"ז ס"ק ד' ועיין אב"נ אה"ע סי' רכ"ג) וא"כ חלה אחריות על הבת להציל את אמה מחילול שבת.

 

ג. והנה בשו"ע א"ח סי' ש"ו סעיף י"ד:

"מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח סעיף י')".

ובמשנה ברורה (סימן ש"ו ס"ק נ"ו):

"שהוציאו בתו - אורחא דמלתא נקט, וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול וכ"ז מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא. אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה".

מבואר אפוא שהלכה כתירוץ זה של התוס' שמותר לעבור עבירה קלה כדי להציל אנוס מעבירה חמורה יותר. ואע"פ שהמדובר בחילול שבת, שזו עבירה חמורה, אולם יחסית לעבירות שעלולה לעבור הבת האנוסה נחשבת עבירתו של אביה לעבירה "קלה" וכמבואר במשנה ברורה (שם ס"ק נ"ח):

"וע"ל סימן שכ"ח ס"י - בהג"ה דאיתא שם דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו שבת כדי להצילו ואין סתירה לכאן דהתם מיירי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה פ"א ולהכי אפילו אם היא עבירה גדולה כגון לעבוד ע"ג אין צריך לחלל שבת כדי להצילו דמחלל שבת ג"כ כעובד ע"ג משא"כ כאן שתישאר מומרת ותחלל שבת לעולם". 

ד. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא-אה"ע סימן ל"ז) כתב:

"עכ"פ יצא לנו מזה דהיכא דלא מצינו בפירוש בחכמי התלמוד לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך אפי' אם האיסור הוא מדרבנן".

וא"כ לדבריו נחסמה בפנינו הדרך לחדש בהלכות חטא כדי שיזכה חברך. אלא שהנוב"י לשיטתו שפסק כהרשב"א, האוסר על אב לחלל שבת ע"מ להציל את בתו משמד. ולא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך בדבר חדש. כי לדעתו השו"ע (שם סי' שכ"ח) שפסק שאסור לחלל שבת כדי להציל אדם הנאנס לחלל שבת חזר בו מפסיקתו לעיל (סי' ש"ו) שמותר לחלל שבת כדי להציל בת משמד. אך דעת הט"ז והמג"א וכן היא הכרעת המשנ"ב שהובאה לעיל בסוף פרק ג היא שאין סתירה בין שני הפסקים. בסי' שכ"ח מדובר בעבירה מקרית של שבת אחת שם לא הותר לאדם לחלל שבת כדי להציל את חברו מאותה עבירה. דמאי חזית? אך בסי' ש"ו מדובר בשמד לכל החיים. וה"ה י"ל שאותו יחס קיים בין עבירה דרבנן לבין עבירה חמורה של חילול שבת מדאורייתא וכמו שכתב המשנ"ב שם בשם הא"ר.

והנלענ"ד שהרשב"א בתשובותיו הולך לשיטתו בחידושיו לשבת שם שלא הביא את תירוץ התוס' שחילקו בין אנוס לפושע, אלא רק את תירוצם השני, שחילקו בין מצוה דרבים למצותו של יחיד. ולכן סובר הרשב"א בתשובותיו שאסור לאב לעבור עבירה קלה כדי להציל את בתו שהיא יחידה ולא רבים. ואע"פ שהיא אנוסה ואיננה פושעת הרשב"א לשיטתו לא מתחשב בכך. אך השו"ע לשיטתו שפסק כתוס' ומחלק בין אנוס לפושע התיר לאב לחלל שבת כדי להציל את בתו מלעבור על כל התורה כולה (עיין ב"י סי' ש"ו). וא"כ ה"ה בנ"ד לפי הנחתנו שמחלל שבת בימינו הוא דומה לאנוס מותר לחלל שביעית דרבנן ע"מ למנוע חילול שבת דאורייתא. 

 

ה. הנחתנו היא ששביעית בזה"ז מדרבנן ואכן זוהי דעת רוב הפוסקים. אולם בכל זאת כדי לצאת ידי חובת הסוברים שביעית בזה"ז דאורייתא יש להוסיף שבנ"ד המדובר בשתילה. ונוטע ייתכן שאינו איסור דאורייתא עיין ר"ש (שביעית פ"ב מ"ו) ורמב"ם (הל' שמיטה פ"א ה"ד) ושבה"א השלם (שם אות ב').

ועוד, כל השתילים בימינו מגיעים מהמשתלה כאשר הם שתולים כבר בגושים. וא"כ אין כאן זריעה מהתורה, אלא רק תולדה שאינה אסורה אלא מדרבנן. ואם שביעית בזה"ז מדרבנן יש כאן תרי דרבנן בעוד שבשבת תולדה אסורה מן התורה. ולכן נראה לענ"ד שמותר לבת לשתול בגוש בשביעית ביום חול כדי להציל את אמה מעבירה דאורייתא של שתילה בשבת. ואם יכולה לשתול ע"י נכרי עדיף שתעשה כן. ורק בהעדר נוכרי תשתול בעצמה.

 

 

1 נראה שאין צ"ל שחזרו, אלא שישנן סיבות נוספות כשאין עבירת האחר באה על ידו, ואף בהם אומרים לו לעבור בשביל חבירו (הערת עורך).