סימן נד' – איסור הפסד וטומאה בתרומה

 

סימן נד' – איסור הפסד וטומאה בתרומה*

 

לכב'

הר"ר זיו הכהן פארן הי"ו

השלום והברכה!

 

א. שאלתך מה לעשות עם תרומת המעשר של גוש קטיף?

המקום המתאים לכם ביותר, שבו הינכם מרכזים כיום את כל התרו"מ, נמצא בסביבה ערבית, והערבים באים ונוטלים את התרומה. אין אפשרות למנוע זאת מהם אלא ע"י ריסוס הירקות בחומר הפוסלם מאכילה, גם לשורפם אי אפשר, כי החסה, למשל, אינה בת שריפה. וא"כ מה לעשות?

 

ב. שנינו במס' תרומות (פ"ח מי"א):

     "היה עובר ממקום למקום וככרות תרומה בידו. אמר לו העכו"ם: תן לי אחת מהן ואטמאה, ואם לא - אני מטמא את כולן. ר"א אומר: יטמא את כולן, ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. ר' יהושע אומר: מניח לפניו אחת מהן על הסלע".

והלכה כר' יהושע.

לכאורה ניתן ללמוד מכאן שמותר להניח תרומה במקום בו ידוע שיבוא הגוי ויטלנה.

 

אולם יש לדחות ראיה זו. שם מדובר באדם הנמצא במצב מאויים, שאם לא ימסור ככר אחת, יטמאו את כולן, וכדי להציל את היתר, הוא מטמא אחת. אך במצב אחר, כשאין איום כזה, אסור להניח תרומה במקום שהגוי עלול לחללה. אלא שלדברינו יש להקשות: אם כל ההיתר הוא רק כדי להציל את יתר התרומות, אך מעיקר הדין ההנחה על הסלע כמוה כטומאה בידים, מדוע שלא יתן לו בידיו? יש לחלק בין גרמא לבין מעשה בידים כמבואר בפסחים (כ' ע"ב). ואעפ"י שגם גרמא אסורה בחילול תרומה, זהו משום שבחילול תרומה יש שני איסורים: לאו ועשה, הלאו - "בכל קדש לא תיגע", ועשה - "משמרת תרומותי". הגרמא אסורה רק בעשה, בעוד שלטמא בידים הוא איסור לא תעשה. לכן ודאי שיש להעדיף עבירה על עשה מאשר עבירה על לא תעשה (עי' אחיעזר ח"ב סי' מ' אותיות ג'-ה'), ואילו ר' אליעזר סובר שאין לעבור אפילו על העשה כדי להציל את יתר התרומות. אין זה מתפקידו של האדם לדאוג להצלת תרומה ע"י עבירה. וכי אומרים לו לאדם: חטא כדי שתזכה? עי מנחות (מ"ח ע"א-ע"ב).

וכן מוכח מהמשך המשנה בתרומות:

"וכן נשים שאמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו, הרי אנו מטמאים את כולכן - ייטמאו כולן, ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל".

משמע שהמדובר במצב חמור בו עומד האדם בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן חמורה מחברתה, והשאלה היא, האם להעדיף את הרע במיעוטו או לא? בתרומה דעת ר' יהושע היא שאומרים לאדם חטא כדי שתזכה. אך בעריות אין אומרים כן, כי התורה השוותה עריות לשפיכות דמים: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (עי' סנהדרין ע"ג ע"א), ובנפשות הדין הוא שימותו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל.

 

ג. והנה, במשנה הקודמת מוכח שמותר אפילו לטמא בידים:

     "חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה - מודה ר' אליעזר ור' יהושע שאם יכולים להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל: ואם לאו - ר' אליעזר אומר: תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו...

     על זו ועל זו אמר ר' יהושע: לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאכלה".

משמע שלר' יהושע מותר לטמאה אפילו בידים. וכן מבואר במסכת פסחים (ט"ו ע"א, כ' ע"ב). ועיין ר"ש (תרומות שם), וכבר הקשתה הגמ' בפסחים (כ ע"ב) על ר' יהושע שכאן הוא מתיר לטמא אפילו בידים, ואילו במקרה שגוי איים עליו לטמא את כל הכיכרות - הותר לו רק בגרמא. והגמ' תירצה דהתם שאני משום הפסד ממון. ותימה, בשביל הפסד ממון התירו לו לעבור עבירה בידים?!

(ואי אפשר להידחק ולומר שהמדובר בהפסד גדול מאוד של חומש מנכסיו שמותר לבטל בגללו עשה בשב ואל-תעשה, שהרי לעבור על ל"ת בקום ועשה - אסור, עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ז סעי' א' בהג"ה.)

וההכרח לומר בזה הוא, שמכיון שבלאו הכי התרומה הולכת להיטמא - אין איסור לטמא אותה. וכמו שמצינו בחבית יין המשתברת, שלא יאמר: הרי זו תרומה ומעשר על היין שיש לו בביתו, ואם אמר - לא אמר כלום, כיון שהיין הולך לאיבוד (עי' ב"ק קט"ו ע"ב).

וכן בב"ק (כ"ו ע"ב): "זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור, מאי שנא? מנה תבירא תבר". (אמנם רש"י פירש שם שבעל הכלי הוא שזרק את הכלי, אך הרא"ש חולק עליו, וגם בדעת רש"י יש שפירשו שלרבותא נקט בעל הכלי, עיין בית הלוי ח"א סי' כ"ד).

וא"כ יש לומר שכשם שלענין ממון מצינו שדבר שהולך לאיבוד אין לו בעלים, כך לענין קדושת תרומה, תרומה ההולכת להיטמא - אין איסור לטמא אותה בידים. ולא רק מצות שמירה בטלה, דזה פשיטא שאין מצוה לשמור דבר שבלא"ה יטמא, אלא גם איסור נגיעה בטומאה בדבר קדוש אף הוא בטל.

 

ד. ויש להקשות:  

א"כ גם כשעכו"ם אומר לו "תן לי כבר אחת ואטמאנה" יהיה מותר לתת לו בידים, כי בלא"ה הככרות כולן עומדות להיטמא, ואין איסור לטמאן בידים! אך נראה שיש לחלק עפ"י התוס' (ב"ק י"ז ע"ב ד"ה זרק) שחילקו בין זורק אבן על כלי לזורק כלי עצמו, כלומר: שיש להבחין בין חבית יין שנשברה שהיין עצמו זורם ממנה לאיבוד, לבין גוי שמאיים שיטמא תרומה, אך התרומה עצמה עדיין במקומה ולא קורה בגופה שום דבר המקרב את טומאתה. ואעפ"י שהקצות (סי' ש"צ) כתב שהרא"ש חולק על סברת התוס' - אינו מוכרח. כי הוא כתב שגם הנמוק"י, בדין אשו משום חיציו, חולק על התוס', ואילו בריש פרק כיצד הרגל הנמוק"י עצמו הביא את סברתו משמע שאין הדברים מוכרחים. וכ"כ אחיו של הקצות (תרומת הכרי סי' שצ"ב), עי"ש. ועוי"ל שכאן הגוי רק מאיים שהוא יטמא אותה.

ולכן כיון שאין זה ממש הולך לאיבוד, מן הראוי להימנע מלפוסלה בידים. ואעפ"כ, מפני כבוד התרומה, אם אפשר להציל את יתר הכיכרות ע"י נתינה על הסלע, ולטמא ככר אחד בגרמא בלבד - יעשה כן.

העולה מדברינו הוא שאם הברירה היחידה העומדת לפנינו היא : לפסול את התרומה בידים או להניחה שהגוי יטלנה - האפשרות השניה עדיפה. אם כי הוכחה גמורה לדברינו אין כאן, שכן ההיתר להניחה על הסלע על-מנת שהגוי יטלנה הוא כפי שהסברנו רק במקרה שבלא"ה הגוי יטמא את כולן, אך כשאין מצב כזה - מצוות השמירה מחייבת למנוע גם גרם טומאה או גרם הפסד. ובנד"ד אין מצב כזה של חוסר ברירה, כי אפשר להניח את החסה במקום שבו הגוי לא יגע אליה. אמנם קשה למצוא מקום כזה, אך אין זה מצב של חוסר ברירה מוחלט.

 

ה. והנה לו יכולנו לטמא את הטבל לפני ההפרשה,  

וכשההפרשה חלה היתה התרומה טמאה מעיקרה - היה אולי מקום לומר שאין איסור להפסיד תרומה טמאה, כי בלא"ה אינה ראויה לשום דבר אלא לשריפה (או להאכילה לבהמת כהן שאף היא נחשבת לכילוי כמו שריפה, אלא שמותר ליהנות מהשריפה: עי' רש"י ביצה כ"ז ע"ב).

אך החזו"א (דמאי סי' ט"ו ס"ק א') כתב שבתרומה טמאה מותר רק לגרום הפסד, אך אסור להפסידה בידים. הוא מוכיח זאת מהסוגיא בפסחים (כ' ע"ב) האומר שגרמא מותר ובידים אסור. וקשה, שהרי מוכח שבמקום שהתרומה הולכת בוודאי לאיבוד, כמו חבית שנשברה - מותר לטמא גם בידים במקום הפסד לחולין! אלא שלפי התוס' (ב"ק י"ז ע"ב) שהבאנו, יש לחלק בין תרומה ההולכת בעצמה לאיבוד או לטומאה, לבין תרומה שגורם חיצוני עומד לאבדה או לטמאה. וא"כ בנד"ד, שהתרומה עומדת להיפסד ע"י גורם חיצוני - אין היתר לאבדה בידים. ועוד קשה, א"כ מדוע כאן הוא אוסר ובגמ' מנחות (מ"ח ע"א) מוכח שר' אליעזר ור' יהושע חולקים בשאלה אם אומרים לאדם חטא כדי שתזכה? ועוד, הרי שם מדובר בתרומה טהורה העומדת להיטמא! ואכן החזו"א כתב שיש רק "כעין ראיה"?

אך מכיון שאי אפשר לטמא כל כך הרבה טבל - המדובר הוא בטבל טהור, וא"כ אסור לאבד או אפילו לגרום טומאה או הפסד לתרומה טהורה.

ו. ובהר צבי (להגרצ"פ פראנק, זרעים ח"א סי' ק"א) כתב שבזה"ז, שבלא"ה אין התרומה הטהורה ראויה לאכילה, אין איסור להפסידה.  

אף הוא מביא ראיה מההמשנה בתרומות הנ"ל ממנה משמע שגרמא מותר ולטמא בידים אסור. והרי המדובר שם בתרומה טהורה, אלא שאין אפשרות לתת אותה לכהן כי הגוי עלול לטמא אותה. וה"ה בתרומה בזה"ז. וגם עליו יש להקשות כמו שהקשינו לעיל מההיתר לטמא בידים במקום הפסד. ואין לומר שבמקום הפסד ממון התירו לעבור עבירה בידים. (ואולי יודה הגרצ"פ פראנק שתרומה העומדת להיפסד מעצמה שאני, וכנ"ל). אולם עוד יש להקשות, א"כ מדוע ר' אליעזר אוסר? ומהגמ' במנחות מוכח שהמחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע היא, אם אומרים לאדם חטא כדי שתזכה? משמע שבעקרון יש איסור לטמא תרומה גם כשהיא במצב שעלולה להיפסד, ורק כדי להציל את היתר מותר לטמא את החלק?!

אך מסתבר שתרומה טהורה בזה"ז, מכיון שאין לה אוכלים ועומדת רק לשריפה - אין מצוה לשומרה, וממילא מותר לגרום לה הפסד ע"י הנחתה על הסלע.

וא"כ למסקנה נראה לענ"ד שמותר להניח את התרומה במקום שהגוי עלול לקחתה, ואין להפסידה בידים. אך אם יש אפשרות להניחה במקום שהגויים לא יבואו לקחתה - מן הראוי לעשות כן. 

 

 

 

* מכתב זה נשלח בחודש אייר תשנ"א לרב זיו הכהן פארן, שעמד אז בראש מחלקה הכשרות בחבל-עזה.